[הפרקים הקודמים כאן: אחדשנייםשלשארבעחמששששבעשמונהתשע, עשר]

כט.

נעמי איתן הפסיקה לבקש יותר מדי מהחיים האלה ואפילו פחות מדי היא הפסיקה לבקש, ואפשר לומר שהיא הפסיקה לבקש כל דבר שהוא לא קפסולות נספרסו, כי הייתה להם מכונה חדשה, ושהאיש שלה ישאר נורמלי. זו הייתה בקשה קצת מוזרה כי בכל זאת גלעד, שהיה האיש שלה, לא היה האדם הכי נורמלי בעולם והוא אפילו דיבר עם מלאכים אבל אחרי ההלם הראשוני ואחרי חוות הדעת של דוקטור אמזלג הם התחילו לראות קומדיות רומנטיות בערב נניח חמש מאות ימים עם סאמר או שמש נצחית בראש צלול ונעמי סיימה את התואר שלה במדעי ההתנהגות והתחילה לעבוד בעבודה של גדולים כלומר בתוך עוזרת לגננת בגן השכונתי והגננת שולה נתנה לה מתכונים שגלעד הכין, ונעמי התחילה להכין סושי ביתי, ולפעמים גלעד היה בא ומחבק אותה בגמלוניות במטבח והיא הייתה מסובבת את הראש וצוחקת אליו ואם החיים היו כדור באולינג אפשר בהחלט היה לומר שהחיים שלהם שבו למסלולם.

ויום אחד בא גלעד הביתה אחרי העבודה ברוזנקרנץ את שלומי והתיישב באנחה בשולחן האוכל ונעמי הפסיקה לראות את הסדרה חליפות במחשב ובאה לבדוק מה קורה והוא היה נראה כמו בכל יום, קצת עייף אבל התיק מונח בפינה שלו והגמרא גיטין על השולחן והחולצה עדיין בתוך המכנסיים, ורק הרגל הימנית שלו קפצצה בעצבנות ונראה היה שהוא לא שם לב לזה בכלל. והיא אמרה גלעד, מה קורה, וגלעד אמר כלום, ולפי הצורה שבה הוא אמר את ה'כלום' היה אפשר לדעת שהמון דברים קורים ובגלל שאין לו מושג מה להגיד ואיך להגיד אז הוא אומר כלום, ונעמי העבירה בראש את כל הצרות האפשריות כמו חובות לשוק האפור וכמו מוות במשפחה וכמו שסגרו את החנות של נספרסו בקניון ואחרי שסימנה איקס על הכל אמרה מה, תגיד לי מה קרה, וגלעד אמר כלום, ראיתי עוד איזה מלאך, ונעמי אמרה נו בסדר, זה לא חדש, וגלעד אמר לא לא, עכשיו הוא כבר רוצה ממני דברים.

ונעמי לקחה כיסא והתיישבה כי זה מה שעושים בסרטים כששומעים חדשות הרות גורל ובמקרה זה היה הכיסא המתנדנד וזה היה לה לא נוח אבל היא הרגישה שאם היא תקום היא תאבד את המומנט ולכן פשוט אמרה פעם ראשונה שהם רוצים ממך דברים? וגלעד אמר לא, הייתה איזו פעם שאיזה מלאך רצה ממני חמשה שקלים לבאר שבע, אבל הפעם זה שונה, ונעמי אמרה נו תגיד לי כבר יא מעצבן מה אתה עושה בילדאפ, וגלעד אמר אני לא עושה בילדאפ, אני פשוט לא יודע מה לומר, ונעמי אמרה פשוט תספר את הסיפור, וגלעד אמר שטוב אז כרגיל הוא חזר הביתה מהעבודה וברכבת התיישב מולו מלאך ואמר לו 'לך לך', וגלעד אמר לו 'מה?', והמלאך אמר 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך', והוא אמר למלאך 'מה, השתגעתי?', והמלאך אמר 'מה?' וגלעד אמר 'זה ציטוט או הוראה?' והמלאך אמר 'מה אתה חושב?' והקריין ברכבת אמר שהרכבת תכנס מיד לתחנת תל אביב ההגנה, והמלאך אמר יא אללה אני חייב לרדת, ופשוט קם וירד. וזהו, זה הסיפור.

נעמי ישבה על הכיסא המתנדנד ושמעה את כל הסיפור ולא הצליחה להבין מה גלעד רוצה, ובגלל שלא ידעה ובגלל שהכיסא התנדנד היא קמה מהכיסא והלכה למכונה והכניסה קפסולה והורידה את הידית וחיכתה שהוא יגיד משהו אבל הוא רק ישב שם ושתק כמו סימן קריאה אחרי הסיפור, וכשנמאס לה מהשקט היא אמרה נו, אז מה, אז הוא אמר. וגלעד אמר מה זאת אומרת, המלאך אומר לי ללכת, ונעמי אמרה לא, הוא אמר לך ציטוט מספר בראשית, וגלעד אמר לא, הוא אמר לי שזה לפי מה שאני מרגיש, ונעמי אמרה נו, ומה אתה מרגיש? וגלעד אמר אני לא יודע. ונעמי אמרה אוקיי, ומה אתה רוצה לעשות? וגלעד אמר לא יודע, נראה לי שכלום, וכל הזמן הזה הרגל שלו קפצצה כאילו היא רוצה לקום וללכת משם, ונעמי הסתכלה על גלעד והסתכלה על הרגל ושוב על גלעד ושוב על הרגל ואמרה אז למה אתה עצבני? וגלעד אמר לא יודע, סתם, ונעמי אמרה אתה רוצה לקום וללכת, נכון? וגלעד אמר אני לא רוצה, אני חייב. אלוהים אמר לי ללכת.

ונעמי עמדה עם כוס הקפה ביד ועם הארון של הממתקים פתוח והביטה בו והביטה בעצמה ולא הצליחה לעכל את מה שהוא אומר וההבנה שהוא מתכוון ברצינות חלחלה בעצמות שלה כמו מים באדמת המדבר ובסוף אמרה ומה איתי, וגלעד אמר מה פירוש, מה שבא לך, ונעמי אמרה לא מבינה, אתה הולך ומשאיר אותי כאן לבד? וגלעד אמר אני לא משאיר אותך, את יכולה לבוא, ונעמי אמרה אני רוצה להבין, אתה הולך ואני יכולה לבוא איתך לאן-שלא-יהיה ואני יכולה להשאר כאן לבד? ולמרות שהיא ניסתה להישאר מאופסת הקול שלה התרומם קצת לצווחה בסוף של המשפט. וגלעד אמר כן, ככה זה, והוא קם וחיבק אותה מאחור בגמלוניות ואמר אני מצטער, חמודה, אבל פשוט אין לי ברירה, ונעמי התנערה מהחיבוק ושנאה את הגמלוניות שלו ושנאה את ה'חמודה' הזה שכאילו מרכך את המכה אבל לא ובעיקר בעיקר שנאה באותם רגעים את גלעד ואת הפסקנות ואת השיגעון שלו כמו שלא שנאה אותו מימיה.

והיא אמרה אני לא מסוגלת לדבר איתך כרגע ויצאה החוצה עם כוס הקפה ועם הטלפון ובחוץ הסתובבו רותם עם הילד הקטן שלה אורן שהחזיק את בובצ'יק הכלב שלהם ורותם צעקה 'בובצ'יק אל תלך לשום מקום' וגם 'אורן חכה לי' ורצה אחריהם על עקבים נמוכים, ואורן בדיוק נפל ורותם אמרה נעמי, יא, טוב שאת כאן, את יכולה להחזיק רגע את בובצ'יק? ונעמי אמרה בטח, בטח, וישבה עם בובצ'יק מכורבל על הספסל ומנמנם ועם כוס הקפה שלה על הספסל והתקשרה ליסכה דינה ואמרה לה יסכה דינה, את לא מבינה מה קרה, ויסכה דינה אמרה מה קרה, ונעמי אמרה גלעד רוצה שנלך לאנשהו, ויסכה דינה אמרה לאן, ונעמי אמרה אף אחד לא יודע, זה המלאך המחורבן הזה אמר לו, ויסכה דינה אמרה ומה את חושבת לעשות, ונעמי אמרה לא יודעת, ללכת, ויסכה דינה אמרה ברצינות? לעזוב את העבודה שלך ולהתחיל להסתובב איתו עד שהוא ידע לאן הוא הולך? ונעמי אמרה לא יודעת, העבודה הזאת לא קריטית לי אבל כאילו מה, ויסכה דינה אמרה לה אולי פשוט תתגרשי וזהו, ונעמי אמרה על מה את מדברת, ויסכה דינה גמגמה ואמרה אני רק העליתי רעיון, אם לא מתאים לך עזבי, פשוט תעשי מה שאת חושבת שצריך לעשות, ונעמי אמרה זהו שאין לי מושג.

ואחרי שהשיחה הסתיימה היא ישבה שם עוד קצת על הספסל ואז קמה להסתובב קצת ובובצ'יק בדיוק היה צריך לעשות קקי, ונעמי החזיקה את הכלב בזמן שהוא הסתובב סביב עצמו ואחר כך כרע לעשות צרכים והרגל שלו קפצצה פעם ופעמיים, ונעמי ראתה את הרגל הקופצת ואמרה לעצמה וואי, הרגל הקופצת הזו זה כמו הרגל של גלעד, ואמרה לעצמה מה זה אומר על גלעד, ואחר כך אמרה לעצמה וואי, אני בדיוק כמו גלעד גם אני רואה משהו וישר אומרת לעצמי מה זה אומר על כולם, והיא התחילה להכנס ללופ כזה של מחשבות אם גלעד דובר אמת או שקר ואם יש מלאכים בעולם כן או לא ואם יש אלוהים האמנם כל מיני שאלות של סמינריונים בבני עקיבא רק שבסמינריונים היא לא הקשיבה בכלל בגלל אדיר הדתל"ש ובגלל יוסי אליהו שמי יודע מה איתו היום, ובינתיים רותם חזרה ואמרה תודה רבה ואספה את הקקי של בובצ'יק והלכה לה.

ואחרי שגם כוס הקפה הסתיימה נעמי איתן חזרה הביתה וראתה שם את גלעד יושב על הספה מכורבל בתוך עצמו ובוכה בלי דמעות, או עושה את עצמו בוכה, והיא התיישבה בקפל של הבטן והרגליים ורכנה אליו ואמרה לו גלעדי, מה קורה, וגלעד אמר את חושבת שאני משוגע לגמרי? ונעמי אמרה לא, מה פתאום, אתה בסדר גמור רק רואה מלאכים, וגלעד אמר ורוצה ללכת למקום שאני לא יודע מהו, ונעמי אמרה כן, גם זה, וגלעד אמר עזבי, תשארי כאן, ונעמי שתקה הרבה זמן ואז אמרה לו אל תפגע בי, וגלעד אמר מה? ונעמי אמרה באשר תלך אלך עמך עמי ואלוהיך אלוהי, וגלעד אמר זה ציטוט או הסכמה? ונעמי אמרה 'מה אתה חושב?', וגלעד אמר לא יודע, תגידי, ונעמי אמרה אין לי מושג, גלעדי, באמת שאין לי מושג.

ל. 
באמצע שנה ב' שלה במדרשת 'משבצות זהב' אורית קופר לא הייתה נשואה כלל ועיקר לנפתלי שוהם, ואפילו לא מאורסת או מקודשת או לקוחה לו או מיוחדת לו, לא בפרוטה ולא בשווה פרוטה, ובמקום לשבת לארוחת ערב ליד שולחן אברכים קטן באיזו יחידת דיור צדדית בירושלים ולהקשיב לנפתלי מנגן בגיטרה שלו את השיר החדש שהולך בישיבות, היא ישבה לארוחת ערב בחדר האוכל של המדרשה אחרי שלקחה בורקס גבינה רטוב ולא לקחה מרק עדשים (היא לא אהבה) והלכה מכות בשביל לחתוך לעצמה סלט והכינה לעצמה טחינה.

היא חשבה דברים כמו 'על מה אני הולכת לכתוב דבר תורה לעלון של המדרשה' וכמו 'מעניין איך יהיה השיעור של הרב גולדמן מחר' וכמו 'אולי בעצם אני לא אהיה מורה', וימימה ישבה לידה מצד ימין ורעות ישבה לפניה והן דיברו על הקליפ החדש של מישהו, היא לא הייתה בטוחה מי, ועל שהן חושבות שלאפרת יש חבר אבל הן לא בטוחות אם יש לה חבר כי מצד אחד היא מתכתבת המון באמצע הסדרים ומצד שני היא הפסיקה לרוץ אחרי סדר ערב אז מה זה אומר, בעצם.

ואורית קופר רצתה להגיד להן תקשיבו, רעות וימימה, אני חייבת לספר לכם משהו ואולי אני מתחתנת תכף מי יודע, אבל היא לא סיפרה להם את זה כי תוך שניה זה היה עובר לכל המדרשה לרבות המזכירה (כי צריך לקחת מאיפשהו דפים לשלט 'מזל טוב'). ובמקום זה היא התלבטה איתן על מה לכתוב את דבר התורה, אם על פרשת השבוע או על הרמב"ם המוקשה בהלכות אישות שהיא מתמודדת איתו השבוע בסדר ערב, וההתלבטות הזו שיקפה נאמנה שמדרשת 'משבצות זהב' אמנם הייתה מדרשה קצת שכלית אבל יש בה ליבה פועמת של עבודת ה'.

למדרשה קראו 'משבצות זהב' על שם זהבה גולדרייך, לוס אנג'לס (1945-2011), אבל הבנות בה צחקו תמיד שקוראים לה ככה, כלומר, 'משבצות זהב', בגלל כל החוצניקיות שמשבצות בזהב את בית המדרש ושהוקדש להם מטבחון נפרד, ליד בית המדרש, כדי שכל אחת מהן תוכל לשמור שם את דגני הבוקר שהיא אוהבת ומייבאת מחו"ל. חוץ מחדר אוכל וחדר לדגני בוקר היו במדרשה גם כיתות לשיעורי עיון וחסידות ובית מדרש ללמוד שם בחברותא ורבנים ורבניות וספריה ענקית ענקית משובצת ברבבות ספרים עם כריכה מוזהבת. ולפעמים כשאף אחד לא ראה אורית הייתה עוברת ליד הספריה ומלטפת אותה כי איך אפשר לעבור ליד שדרת ספרים שכזו בלי ללטף אותה קצת, והרי צריך ללטף משהו.

אז רק לאפרת, החברותא שלה בסדר ערב, היא סיפרה מעל הגמרא הפתוחה ששלומי נעימי הציע לה נישואין. הוא עדיין לא כרע ברך ולא לקח אותה למסעדה ורק הפטיר כבדרך אגב שאולי הגיע הזמן שהם יתחתנו. כי לא רק שאורית קופר לא התחתנה עם נפתלי שוהם, אלא שאפילו עברו שנתיים בערך מאז הפרידה שלהם אי אז בטלפון כשהוא באימונים והיא בשבת המשפחתית של סבתא קופרשמיט, ובשנתיים האלה היא לא התגעגעה אליו כמעט בכלל ולא בדקה איך הוא נראה בוואטסאפ אם שמח או עצוב אם הוא לבד ואיזה מזל שאין שם מישהי, ולא פתחה את הפייסבוק שלו כדי לראות את התמונה מסוף התרג"ד או את הסלפי שהוא עשה מאיזה בית קפה שהוא עובד בו או משהו, ולא את השיר שהוא כתב על איך שהוא אוהב את ירושלים.

ולמעשה, למעשה אורית קופר כמעט שכחה ממנו לגמרי, בהחלט בהחלט, ולא רק זה אלא שהיא אפילו יצאה בחצי השנה האחרונה עם שלומי נעימי, שלמד משפטים בבר אילן שנה ראשונה וחיפש לו 'איזו בחורה חכמה שאפשר יהיה לדבר איתה קצת', כמו שהוא אמר לאורית בדייט הראשון אי אז במסעדה הכשרה של הילטון וקצת לפני שהוא התעקש לשלם על שניהם, ואורית, שלא היה לה המון כסף ושאהבה לשמוע שהיא בחורה חכמה, חשבה שגם שלומי נעימי הוא אדם חכם אף הוא, ושאפשר בהחלט לדבר איתו קצת ואפילו הרבה, ומפה לשם הדברים התגלגלו כך שהם יצאו כבר חצי שנה ואפילו התחילו לדבר בכנות על חתונה, כמו שנאמר לעיל.

ואם כבר מדברים עם אורית בכנות על חתונה, היא הייתה צריכה להגיד לאפרת באותה כנות ששלומי נעימי היה בחור חמוד בהחלט והוא בא ממשפחה עם כסף והכל, אבא מנהל תיקי השקעות ואמא מנהלת פרוייקטים, ובכנות גמורה צריך גם להגיד שהוא היה אחד המצחיקים והיה לו חוש הומור כמו של שכן חביב שכזה, שרק שומעים בדיחה וישר יודעים שהוא יהיה אבא טוב, ובכנות עוד יותר גמורה, להגיד שהוא לא הבין מה הקטע שלה עם המדרשה אבל הניח שזה יעבור לה כמו שזה עובר לכולן, ואפילו שבתוך תוכו היה בו איזה צד שובניסטי ושמרן קצת בכל זאת הוא לא הניח לזה לצאת החוצה.

ובכל פעם שאורית קופר ישבה לידו ברכב ודיברה איתו על לימוד תורה לנשים או על הסוגיה שהיא התעסקה בה באותם רגעים, הוא ניסה להראות כאילו זה מעניין אותו ואמר דברים כמו 'אה, נו', וגם 'אני חושב שמישהו דיבר על זה משהו בתיכון' למרות שלמען האמת, ושוב אנחנו מדברים בו בכנות, למען האמת שלומי נעימי לא התעניין כל כך לא בתורה ולא בהלכה ובלא בדבר ה' בעולם, ומבחינתו בנות לא היו צריכות ללמוד תורה, כמו שהיה מאז ומתמיד, למרות שאם בא להן אז מה אכפת לו, והדת הייתה בשבילו כמו איזה רקע שעליו הניחו אותו במשחק המחשב ובתוכו הוא צריך לפעול או להתחשב, והוא לא צריך להבין איך הדברים עובדים ולמה אלא מספיק לו, בהחלט, לגדל שפם ולתרום מדי פעם לישיבה תיכונית. או לפחות כך אורית אמרה לאפרת.

כי הנה נניח בכל פעם שהוא תיאר את הסלון העתידי שלהם בבית הוא תיאר איפה תהיה הטלוויזיה ובאיזה גודל היא תהיה, ואם יהיה שם פלייסטשיין כדי שהחבר'ה יוכלו לשחק, ואת מבינה, אפרתי, ככה אורית אמרה, איזה מין בית יהודי זה אם אין בסלון ספריה מלאה ספרי קודש? ואפרת אמרה, אולי אפשר גם ספריה וגם טלוויזיה, ואורית קופר דפקה על הגמרא ואמרה בבית שלי לא תהיה טלוויזיה בסלון, ואפרת אמרה למה את אומרת את זה לי, תגידי את זה לו, ואורית אמרה אני לא יודעת אפרתי, ברור שזה רק עניין מייצג, את מבינה? כאילו, שלא באמת אכפת לו מהתורה. הוא מצידו שיהיה תנ"ך בחדר העבודה זה מספיק, ואני רוצה ש"ס חתנים על כל הסלון, כאילו, בתיאוריה, את מבינה? אני כל כך מבולבלת.

ואפרת הסתכלה עליה וידעה בידיעה ברורה שהכסף יעוור עיני חכמים, אבל גם ששלומי נעימי הוא בחור נחמד בסך הכל שיכול לעשות נעימי לאורית, ומי היא שתכריע בעניין אם להפרד על דבר כזה, מה גם שהיא עכשיו יוצאת עם בחור נחמד שאין לו כסף וזה לא מעניין אותו בכלל, וזה בהחלט עניין משמעותי להתעסק בו, והיא אמרה לאורית אז מה את חושבת לעשות? ואורית אמרה – אני לא יודעת, נראה לי שאני אתפלל על זה.

ואז מה יקרה, אמרה אפרת, ואורית אמרה מה זאת אומרת, אלוהים יגיד לי מה לעשות, ושתיהן צחקו כי אמנם מדרשת 'משבצות זהב' הייתה מדרשה עם ליבת עבודת ה', ופעם בחודש עשו התוועדות ושרו בדבקות 'צמאה לך נפשי' וניגון הבעש"ט וניגון חסידי הצמח צדק, אבל בסופו של דבר הן היו בחורות מפוכחות עם שכל ישר וידעו היטב שאלוהים לא אומר ככה מה לעשות, ושאין הנבואה שורה אלא על מי שהוא חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, שמתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד, ואת כל זה הרמב"ם קבע במפורש אז אין לפקפק אחריו, ככל הנראה.

והן חזרו להתעסק בשאלה איך יכול להיות שהרמב"ם כותב שקידושי כסף הן מדרבנן למרות שהגמרא בקידושין אומרת במפורש שזה נלמד מפסוק, ואם המגיד משנה צודק שהרמב"ם חושב שזה מדאורייתא אלא שהוא קורא לפרשנות 'דברי סופרין', ומה עושים עם כל זה, מה אלוהים רוצה להגיד לנו בעצם.

ובאמת אלוהים לא אמר לאורית קופר שום דבר ולא רמז לה כלום, לא בחזיון הלילה ולא בחלומות ולא הראה לה מלאכים, והדבר היחיד שהוא הראה לה זה את שלומי נעימי מחכה לה עם הרכב שלו מתחת למדרשה בדרך לעוד דייט בעוד בית קפה, והיא ישבה שם ברכב הממוזג בזמן שהגשם ירד בחוץ והקשיבה לשלומי מספר איך היה לו בוחן גרוע היום ואיך נעה המתרגלת בחרה דווקא אותו מכולם לעמוד ולתת חמש דקות ספיץ' באנגלית, והיא שמעה אותו מתעניין בה ושואל על מה היא לומדת ומה שלומה שם במדרשה, וחשבה לעצמה שהוא דווקא חמוד ואולי כן להתחתן איתו דווקא.

וככל שהיא גלגלה את זה בראש היה נראה לה הגיוני לעמוד איתו מתחת לחופה ולפרוש טלית על שניהם ולהגיד ביחד שהחיינו, שאין רגע רומנטי יותר מזה, והיא רצתה לחבק אותו באותם רגעים אבל מזל שהיא לא עשתה את זה כי היא שמרה נגיעה והוא נהג וכך היא יכלה לאבד עולמה בשעה אחת, גם את העולם הזה וגם את העולם הבא שלה, והם הגיעו לבית הקפה ויצאו החוצה וטופפו בין השלוליות ושלומי הזמין לה מהר מהר מרק עדשים כדי לחמם אותה קצת.

ותוך כדי שהיא יושבת שם, מחוממת וטוב לה, ככה פתאום נכנס לבית הקפה נפתלי שוהם, והוא היה נראה אחרת לגמרי ממה שהיא זכרה אותו, קצת יותר נמוך וקצת יותר שרירי, לבוש בטריקו גזורה ובפליז צבאי ובנעליים שכבר ראו ימים טובים יותר, ונפתלי הסתכל עליה, ואחר כך על שלומי, ואחר כך שוב עליה ואחר כך שוב על שלומי, ואז ניגש ואמר היי, אורית, מה העניינים.

ואורית אמרה בשמחה מעושה, נפתלי, מה נשמע, ואמרה – שלומי, נפתלי, נפתלי, שלומי, והם לחצו ידיים כמו שרק בן זוג יכול ללחוץ עם אקס, והיא אמרה לשלומי – זה נפתלי, הייתי איתו בשמחה לילד ויצאנו קצת, ונפתלי אמר כן, היינו חברים טובים פעם, ושלומי שכנראה שמח לשמוע את ה'פעם' אמר וואלה, איזה יופי, ונפתלי אמר כן, כן.

ואורית ראתה איך נפתלי מסתכל על שלומי ואיך שלומי מסתכל על נפתלי, והיא התביישה קצת בנפתלי שהוא האקס שלה ושלומי מריח אותו מלא זיעה חמוצה, וחושב עליה איך יכול להיות שהיא יצאה עם אדם כזה פעם, והיא התביישה קצת גם בשלומי כי היא ראתה איך נפתלי מריח את האפטרשייב וחושב לעצמו יא, איזה פנסי, ורצתה לומר לו לא, אני לא באמת כזאת, ובמקום זה היא אמרה – מה איתך, נפתלי? ונפתלי אמר – אני עובד פה קצת מדי פעם, משלים משמרות, ואמר, אז נו, אורית, מה שלומך? מה מעסיק אותך בימים טרופים אלה? מה את לומדת?

וכשאורית שמעה את ה'מה את לומדת' הזה, מיד קפצו לראשה כל הויכוחים הישנים אם מוסר אנושי או מוסר אלוהי ואם הרב קוק או הרב סולובייצ'יק ומה לא, ומיד היא נזכרה איך נפתלי היה בלתי נסבל לפני שנתיים ואיך הוא התעקש שהוא צודק בגלל שהוא לומד בישיבה והיא לא, ואיך הוא נפרד מיוסי אליהו למרות כל השנים האלה, ונזכרה איך היא נהנתה מכל הויכוחים האלה, בעצם, לפני שזה התחיל להיות בלתי נסבל.

והיא אמרה לנפתלי 'אני לומדת במדרשה', בגאווה, שידע שהיא לא מבזבזת את הזמן אלא לומדת תורה כל היום, ונפתלי הנהן ואמר יפה, יפה, לי קצת קשה ללמוד אחרי הצבא, והוא ראה ששלומי מכרכם פנים ואמר טוב, אז ביי, ושלומי נרגע ואמר ביי, ונפתלי נעלם במטבח והם ישבו לדייט נחמד ושתו קפה ודיברו קצת על ירושלים בגשם ועל סטארטאפים ועל חזון ועל איפה כדאי לקנות בית היום, שבכל הדברים האלה אורית לא התעניינה בכלל והיא השלימה חסכים מהר לפני הדייט אצל רעות, שהבינה בזה הכל–

ותוך כדי הדייט אורית הרגישה איך היא יוצאת מתוך עצמה וצופה בסיטואציה שבה איזו אורית אחרת, דומה לה להחריד, יושבת ומצחקקת ומפטפטת עם איזה מישהו זר לחלוטין שבמקרה היא יוצאת איתו כבר חצי שנה, וזה בכלל לא מה שהיא רוצה לעשות.

וכשהיא חזרה למדרשה היא התפרצה לחדר של אפרת ואמרה לה אפרתי, אפרתי, אני יודעת, ואפרת הרחיקה את הטלפון מהאזניים ואמרה לה מה, יקירה, ואורית אמרה אני יודעת מה אני צריכה לעשות, ואפרת אמרה מה, אלוהים אמר לך? ואורית אמרה לא, הוא לא היה צריך, זה כל כך ברור, ואפרת אמרה כן, אני יודעת, גם לי זה היה ברור, ואורית יצאה משם ופתחה את הפלאפון ובלי לחכות אפילו רגע שלחה לשלומי את שלש המילים שגברים שונאים יותר מכל; שלומי, כך היא כתבה לו, אנחנו צריכים לדבר.