יש רק אחד | לפרשת ואתחנן

א.
לפעמים אדם עומד ביום חמישי בערב ואין לו כח לבשל לשבת. הוא אומר את זה לרוני ורוני אומרת כן, גם לי אין כח לבשל לשבת, והם עומדים בלב הסלון ההפוך ונזהרים שלא לדרוך על אבני לגו או לעשות איזו תנועה חשודה שתפיל את כל מגדל הקאפלה ורוני מוציאה את הפלאפון ומתקשרת לאמא שלה, ואמא שלה אומרת כן, בטח. היא אומרת עוד מילים, כמו 'כן, בטח' וכמו 'התגעגענו', וכמו 'נו נו, הגיע הזמן' (בכל זאת, היא קצת פולניה, אמא של רוני), והם עומדים ככה, ביום חמישי בערב שהוא גם באמצע החופש הגדול, ולרגע אדם חווה, באמת באמת, את טעמו של השחרור.

אין להם המון זמן ליהנות מזה, כי הילדים קמים על הבוקר והבוקר הוא כבר מחר, אבל הם מוותרים על לסדר את הסלון ועל לשטוף את הכלים ורק את הבגדים הם מקפלים כי בכל זאת, כבר כמעט אי אפשר לישון במיטה שלהם מרוב שכולה מלאה בגדים שמחכים לגיהוץ או לקיפול, ואחרי זה הם מסתגרים בחדר וחוגגים בדרכם שלהם את החופש, וכבר למחרת בבוקר הם אורזים את שני הילדים שלהם במשפחתית ונוסעים איתם לסבא וסבתא. בדרך הילדים מקיאים זה על זה, מושכים בשיערות, אוכלים בננה, שרים בקולי קולות את מאה שירים ראשונים, ושוב, ושוב, ושוב, וכשהם מגיעים סוף סוף אל ההורים אדם מניח את הילדים בסלון, אצל החמות, ומתיישב על הספה ושותה קצת מיץ אשכוליות (חמיו, כפרה עליו, מחזיק באופן קבוע שני בקבוקים בדלת המקרר), ואומר לעצמו – וואי, איזה כיף להיות אצל ההורים.

איזה מדהים זה.

ב.
מה שבאמת מדהים הוא לא להיות אצל ההורים. זה מילא, מה שמדהים זה החיים. אדם חושב על עצמו, הורה צעיר, שני ילדים סך הכל, והוא מסיים כל שבוע על הקרשים. לקום, להאכיל, להחליף טיטולים, לשמוע בלופים את זה ששקשוקה מתחרז עם מטבוחה, לראות את הגדולה מרביצה לקטן, ואחר כך מחבקת אותו (אבל חזק מדי), ואחר כך לראות שהקטן קשקש על כל המחברות הכנה לגן חובה של הגדולה, ושוב לקום בבוקר, ולחפש זמן לזוגיות ולחפש זמן לתחביבים ולרוץ, לרוץ, לרוץ, ועוד ועוד ועוד.

מה שבאמת מדהים זה שלהורים תמיד יש כח. טוב, לא לכל ההורים, ולא תמיד, אבל ככלל – יש להם כח. הם מסוגלים לקום בפעם החמישים, הם מסוגלים לארח, להביא אוכל, לתמוך. זה לא אומר שהם לא מקטרים, וזה לא אומר שהם לא מקטרים בצדק, וזה לא אומר שהם לא יכולים לבהות בפלאפון בזמן שהגדולה מראה להם ציורים מהגן וזה לא אומר שהם תמיד מאופסים או נחמדים או מחבקים או מחייכים או מצחצחים שיניים לפני שהם נופלים על המיטה גמורים מעייפות, זה אומר שתמיד יש להם כח. כלומר שאם הילד שלו צריך אותו, הוא שם. זה החלק המדהים באמת.

ג.
זה מדהים ולא מדהים. מדהים כי איך יכול להיות שיהיה לאדם כח להחזיק את הילדים שלו כלכלית כל הזמן, איך יכול להיות שהוא עובד כמו חמור וישן כמו כלב ומתעורר שלש פעמים בלילה כדי להרגיע את הקטן שמפחד מהחושך או מהאור או מהמפלצות שמתחת למיטה או מהשכן ממול (זה הגיוני, גם אדם מפחד מהשכן ממול), איך יכול להיות שאחרי כל זה יש לו כח להמשיך. מדהים, לא? הוא סוחב יום אחר יום, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור, אם הוא היה רווק הוא כבר מזמן מזמן היה מפסיק, אבל הוא לא מפסיק.

ולא מדהים, כי, כאילו, בואו נהיה כנים לרגע, זה הילדים שלו. כלומר, אם לילדים שלו לא יהיה לו כח, למי יהיה לו כח? סך הכל הוא הביא אותם לעולם, אז יש הגיון בזה שהוא צריך לקחת עליהם אחריות. אפשר להתווכח מה זה אומר, 'אחריות', ואם להאכיל זה מספיק או שצריך גם לחנך, אם לחנך זה מספיק או שצריך גם להשקיע זמן איכות, אם צריך לממן להם את התואר או לטוס איתם להודו או לשכור להם דירה בארלוזורוב פינת אבן גבירול או לארח אותם בשבת עם הילדים שלהם כשאין להם כח לבשל או מה שלא יהיה, אבל כל הויכוחים האלה הם אחרי שכבר הסכמנו שהוא צריך לקחת עליהם אחריות, והצורך הזה מכריח אותו לקום ולהשקיע בהם, כי הם הילדים שלו והוא אבא – או אמא – שלהם.

ד.
מה זה אומר, הילדים שלו? זה אומר שהוא אבא שלהם. האבא היחיד שלהם. אין להם אבא אחר. יכול להיות שיהיו להם מנטורים או מנטוריות בהמשך הדרך, מורים שילמדו אותם, הורים שיאמצו את הקטן כשהוא ילך לעשות ש"ש, אנג'ל שיפרוס את כנפיו על הסטראטאפ של הגדולה, אבל הוא האבא היחיד שלהם. הרבה אנשים טובים יש בעולם, אבל לכל אדם יש רק שני אנשים שצריכים, מן הצדק ומן הדין, לקחת עליו חסות: ההורים שלו. והוא יכול למרוד בהם כאוות נפשו ויכול לצעוק ויכול להתווכח, כי כל מה שהוא יעשה לא ישנה את העובדה הפשוטה שהם ההורים שלו.

כמו אלוהים ובני ישראל.

כלומר, לא בדיוק, כי בכל זאת אפשר לבחור אם להאמין או לא להאמין, ואם להאמין איך להאמין, אבל הפרשה עוצרת את בני ישראל באמצע החיים, שניה לפני הכניסה לארץ, ומשה אומר להם – שומעים? ה' הוא אלוהינו, ה' הוא אחד. והפסוק הזה נחרט מאז על ליבותיהם של כל היהודים בעולם ככה שאפשר בהחלט לא לדעת מה מברכים על הזיקים ואפשר בהחלט לא לדעת מהי המילה הראשונה בגמרא ואפילו אפשר להיות אדם די חרא, סליחה על המילה, אבל פלוס מינוס כל היהודים בעולם מכירים את הפסוק הזה.

ה.
מלא אנשים כבר שברו את הראש ואת העט מה זה בעצם אומר, 'שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד', אבל לעניות דעתי נראה שמשה עומד מול בני ישראל ואומר להם תקשיבו, נכון יש את האלוהים הזה, ה'? אז הוא האלוהים שלנו, הוא ורק הוא.

וזה לא בקטע של 'אל תבגדו בו', ו'אל תעבדו אלוהים אחרים', ו'אל תקטירו קטורת בבמות לכל מיני אלים מקומיים שאתם הולכים לפגוש בכנען'. את כל הדברים האלה משה אומר בפסוקים הבאים, ויש להם משמעות – איך לא – אבל הם לא המוקד. המוקד של הפסוק, באיזשהו מקום, הוא דו כיווני. הוא להגיד לבני ישראל שה' הוא האלוהים שלהם, וזה להגיד לאלוהים שהוא האלוהים של בני ישראל, ורק הוא.

כלומר, שהוא אחראי.

ו.
מה זה אחראי. אחראי זה כמו שבארוחת השבת הקטן עמד עם הצלחת שלו באמצע הסלון והצלחת עם האורז וקציצות הבשר נשמטה על הרצפה. מי ינקה? אמא של רוני היא אישה נחמדה מאוד, באמת, אבל מי שצריך – לא רוצה, צריך – לקום ולנקות, זה אדם, שעומד עם הברוקולי לעוס בפה ומנקה עם סמרטוט את הרצפה. אחראי זה כמו שכשסבתא רוצה לישון, הוא זה שקם ומנסה להרגיע את הקטנים. אחראי זה מי שמעודד אחרי כישלון בטסט, שקונה גלידה אחרי עוד דייט גרוע, שמעביר אלף חמש מאות כדי לכסות את המינוס בבנק. אחראי, כי הוא אבא שלהם.

במילים אחרות, כשאלוהים מודיע לבני ישראל שהוא האלוהים היחיד שלהם, זה מפיל עליו לא פחות ממה שזה מפיל עליהם. ברגע שהוא היחיד, כלומר, שהוא לא אופציה לבחירה – ברגע שאי אפשר לברוח ממנו – גם הוא לא יכול לברוח מבני ישראל. הוא יכול להתכחש אליהם, והם יכולים להתכחש אליו, אבל ההתכחשות ההדדית הזו לא משנה את העובדה הבסיסית שעומדת מתחת ויושבת לו על המצפון: שהוא אחראי, ולא משנה מה.

ז.
בהתאמה, הקשר הזה יכול להכיל הכל. הוא יכול להכיל צעקות וטריקות דלת והסתגרות של בן מתבגר בחדר כדי לשחק כל היום במשחקי מחשב והוא יכול להכיל את הבת המתבגרת ששוברת את הכלים ומחליטה לצבוע שיער לסגול ולעשות בגרות אקסטרנית, והוא יכול להכיל ניתוקי טלפונים וצעקות ושבירות כלים וטיפולים פסיכולוגיים. הוא יכול להכיל הכל, כי אין ברירה. כי לאלוהים לא יהיה עם אחר, וליהודים לא יהיה אלוהים אחרים, וזהו, אתם תקועים זה עם זה, תתמודדו.

משה יודע את זה. ולכן הדבר הבא שהוא אומר לבני ישראל זה 'ואהבת'. לא מספיק שאתם תקועים איתו, תאהבו אותו גם. תאהבו אותו בכל הכח. וגם על זה שברו אנשים את הראש, כי איך אפשר לצוות ולהכריח אדם לאהוב? וזה ברור, כל כך ברור, שאי אפשר להכריח אף אחד לאהוב, אבל באותה נשימה אפשר להגיד להורים וילדים שבאים לייעוץ – תקשיבו, אתם גם ככה תקועים זה עם זה, לא חבל? מה עדיף, שתשנאו? שתריבו? לא עדיף שתאהבו זה את זה כמו בני אדם?

ח.
(ביני לבינכם, וסליחה מאדם שאני מניח אותו שניה הצידה בסוגריים, זה פוסט מאוד 'דתי' במובן השמרני של המילה. הסיבה הראשונה שזה פוסט מאוד דתי במובן השמרני היא שאלוהים בסיפור הזה הוא אבא, לא אמא, והסיבה השניה לכך שהוא כל כך דתי, היא שהוא מניח כאיזו הנחת מוצא שכמו שלכל אדם יש הורים, כך לכל אדם יש אלוהים. והרי שתי הנחות היסוד שגויות: לצערינו, לא לכל אדם יש הורים, ולא כולם מתפקדים כראוי, ולא לכל אדם יש אלוהים. הנחת היסוד היחידה שאפשר להגיד היא ההפך של כל זה: לכל אלוהים יש מאמין. זה קצת להפוך את הסיפור על הראש, כן? להגיד – אני לא צריך את אלוהים, אבל אני רוצה. ואלוהים אולי לא רוצה אותי, או לפחות לא כמו שאני כרגע, אבל אין לו ברירה, הוא צריך.

את התשובה לשאלה 'מי האב ומי הבן, במקרים האלה', תעשו לבד).

ט.
לא לבשל לשבת זה נחמד, אבל לשבת אצל ההורים יש מחירים אחרים. למשל, אין סלון שאפשר לשחק בו בצהריים (הסבתא רוצה לישון). למשל, לא בכל החדרים יש מזגן, והילדים מתגנבים לישון איתם בלילה. עוד למשל: הגדולה רוצה כוס מיץ, אבל אצל סבא וסבתא יש רק מיץ אשכוליות. הקטנה לא אוהבת מיץ אשכוליות. ואחרון – הילדים צרחו כל אחר הצהריים והסעודה השלישית, רבו על רובוט מתפרק. או אולי רובוט לא מתפרק? קשה לדעת במצב הזה. סבא שלהם עיווה את הפנים מדי פעם, והיה בהחלט לא נעים.

אבל נו, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואחרי השבת שלנו אדם נוסע עם רוני והקטן והגדולה, ארבעתם באוטו, חזרה הביתה. כולם עייפים מאוד: הייתה שבת קיץ, וכל מה שהם רוצים זה לישון. הם נרדמים באוטו, ואדם ורוני מעבירים את הילדים מהרכב למיטה. הם פורשים עליהם את השמיכה ומאחלים לילה טוב וחלומות נעימים, שינה מתוקה, כל שאר הדברים שמאחלים לילדים כשהם הולכים לישון, ושניה לפני שהם סוגרים את הדלת, הקטן ממלמל 'אבא, אני אוהב אותך'.

מה, לא שווה?

מודעות פרסומת

1 Response to “יש רק אחד | לפרשת ואתחנן”


  1. 1 שרה 6 באוגוסט 2017 ב- 19:49

    תודה על זה. לא יכול היה להגיע בזמן טוב יותר.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 483 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: