ושמחת בכל הטוב | לפרשת כי תבוא

א.
לפעמים עומד אדם, ובמקרה שלנו עומדת אשה, אחרי עוד דייט כושל (134#), ואומרת די. כלומר חלאס, נגמרתי, אי אפשר עוד. אני לא יכולה יותר עם הטלפונים ולא יכולה יותר עם הבירורים ולא עם ההתייעצויות ולא עם בתי הקפה הבלתי-נשכחים ברחבי רחביה ולא עם המלצרים שמזהים אותי מפגישות קודמות ולא עם קפה של בית קפה ולא יכולה עם המבוכה של ההתחלה ולא עם המבוכה של הסוף ולא עם מילות התואר 'נחמד', 'ממשפחה טובה', 'פתוח', ואני לא יכולה יותר עם ה'אולי' הזה שמרחף מעלינו כמו צל לאורך כל הפגישות ודי, באמת, די כבר.

והיא מפסיקה להגיד 'כן' כשמציעים לה בני זוג ('רועי, 27, ממשפחה טובה, דוס אבל פתוח') והיא מפסיקה להתייחס לכל הסיפור הזה של הרווקות ואומרת די, עכשיו אני לא מחפשת בן זוג, עכשיו אני במסע לחיפוש עצמי, והיא הולכת לחוגים ולהרצאות ויוצאת לטיולים ארוכים בהודו ובדרום אמריקה וחיה את החיים האלה כמו שהיא רוצה לחיות אותם, ורק בארוחות ערב שבת גדולות, כשהיא רוצה להוריד את הסיר הגדול שהיא שמה מעל הארון, היא מוצאת את עצמה מתנודדת מעל כיסא רעוע וממלמלת איפה אתה, לעזאזל, מתי תגיע כבר. אני לא יכולה יותר לחכות.

וזה מראה לה שהיא לא שוכחת.
לא הפסיקה.
לא חלאס.
רק מחכה.

ב.
ולפעמים, כך מסתבר, דברים קורים. לפעמים מתקשר אדם אחד לאדם אחר ואומר תקשיבי, אחותי, למה שלא תצאי עם ההוא, מה שמו, שפגשת בארוחת שבת אצלי לפני שבועיים? והאדם האחר אומרת האמת, לא חשבתי על זה, למרות שהיא יודעת היטב שהיא חשבה והתלבטה והתייעצה עם כל החברות שלה בדירה ובסוף בסוף מה שהכריע היה שלב שהוא לא כדור משחק, ושנמאס לה מכל הסיפור הזה, ושאם לצאת עוד פעם (למרות שכבר התייאשה), אז לפחות עם מישהו שיש עליו איזו המלצה.

והשיחה הזו מהווה אחלה המלצה אז יום לאחר מכן מה-שמו, שקוראים לו שימי בכלל, מתקשר ואומר היי תמר, את זוכרת אותי? זה שימי מהארוחה אצל לימור, ותמר אומרת היי שימי, מה העניינים, ועדיין אין לה מושג לאן הדרך הזו הולכת אבל הלב שלה מרפרף בהתרגשות כמו שכבר שנים לא רפרף, ואחרי כך וכך חודשים, מריבות, השלמות, שטיפות כלים וקפה של בוקר, הם מוצאים את עצמם עומדים אחרי החתונה שלהם והם כבר זוג טרי וזהו, התחילו החיים.

ג.
הם לא רבים כל כך הרבה ולמעשה טוב להם, באמת טוב. אבל מדי פעם היא, איך לומר, קצת רגוזה עליו. כזה אדם מעצבן! היא לא רוצה לבשל אז היא רוצה לנסוע להורים שלה, והוא אומר 'מה הסיפור, אז אני אבשל' במין נונשלנטיות כזו, מוציאה מהכלים, והיא אומרת מה זאת אומרת, מתי תבשל, והוא אומר אני אקום מוקדם ואבשל, ובתוך תוכה היא מרגישה שהוא פשוט לא רוצה לנסוע להורים שלה, ואז הוא קם ומבשל אבל משאיר מטבח מלוכלך, ואז היא מתעצבנת עליו, אז הוא מנקה את המטבח אבל שוכח לגרוף את השיש ולהרים את הסחלה של הכיור, ואז החולצה היפה שלה מתלכלכת, וזה מעצבן, בחיי, כאילו כמה חולצות יפות יש לה כבר שדווקא החולצה הזאת הייתה צריכה להתלכלך, ולמה הוא לא ניקה, ולמה בכלל לבשל, ומה רע בללכת להורים שלה, זה מה שהיא לא מבינה.

והם רבים בכל ערב השבת הזה עמוק אל תוך הלילה.
והיא שוכחת.

ד.
זה לא כזה מוזר. כאלה אנחנו, בני אדם. אנחנו זוכרים כאב כל הזמן אבל אושר, אושר אנחנו שוכחים.

אנחנו שוכחים איך היה כשלא הרגשנו אושר. אנחנו שוכחים שיש לנו רגליים שעובדות, עיניים שרואות, אף שנושם. אנחנו שוכחים שהיו זמנים שלא היינו נשואים, שהיינו במקומות אחרים (יסודי, תיכון, צבא) שלא היה לנו טוב בהם. שוכחים שיכול היה להיות אחרת. שיכולנו לחלות, לסבול, להצטער, לא למצוא אף אחד או אף אחת, לאבד חברים, לגלות, לרעוב, לחפש עבודה במשך שנים. אנחנו שוכחים שהסבל הוא רגעי כשם שהאושר הוא רגעי. אנחנו מקללים את הכאב בלי הרף, אבל כשהאושר בא, מי בכלל זוכר.

ליהודה עמיחי יש שיר כזה, 'דיוק הכאב וטשטוש האושר', הוא מספר איך אנשים מסוגלים לתאר את הכאב שלהם בפרטי פרטים (שמעתם פעם זקנים בקופות חולים?), בדימויים שמעולם לא ידעו שיש בתוכם, לזקק את הצער עד לנימים הדקים ביותר שלו, אבל אחרי טיול מוצלח להגיד רק 'היה טוב', 'אחלה', 'נפלא', ולא יותר. כי כאלה אנחנו; הכאב רודף אותנו, אז אנחנו מכירים אותו לפרטי פרטיו. האושר מטביע אותנו בתוכו, אז לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים לזהות שהוא שם.

ה.
וזה גם מה שמספרת לנו הפרשה. אדם מחכה כל חייו להגיע אל הארץ המובטחת ומגיע. אל תשכח, היא אומרת לו. אף פעם אל תשכח. תביא את הפירות הראשונים שיש לך אל בית המקדש, ותגיש אותם אל הכוהן, ותספר, מההתחלה, את כל הסיפור. תספר לו איך העם שלך ירד למצרים, איך היה רע במצרים, איך נדדתם במדבר, איך עליתם לארץ, איך גידלנו פירות, והנה הפירות, ועכשיו, עכשיו אני שמח.

איך הגעת לגיל עשרים וחשבת שתהיי נשואה, ואת לא. וגם לא בגיל עשרים ואחד. ולא בשתיים. ואיך לא הצלחת באוניברסיטה למרות שהיית הכי חכמה בתיכון, ולא מצאת עבודה. איך יצאת לדייטים בלתי נגמרים, איך הלכת מראיון עבודה אחד למישנהו, בלי תקווה, בלי ידיעה מה הולך לקרות ואיך, ואיך בסוף בסוף זה קרה. תזכרי כל הזמן שזוגיות או עבודה או חיים טובים אינם ברירת המחדל, שיכול היה להיות אחרת.

לכו, שמחו בעצמכם, בבני הזוג שלכם, בחברים, במשפחה, בעבודה, באופי הנהדר שלכם, בבריאות, בחיים, בקיץ שמסתיים ובשנה החדשה שמגיעה תכף.

אל תתנו לעצמכם לשכוח.

—————
[עדיין יש מקומות אחרונים בסדנת הכתיבה היוצרת שלי, וגם לשאר הסדנאות ההרשמה פתוחה. הנה, כאן: https://www.yehudagizbar.com/registration]