תיבה | לפרשת נח

א.
לפעמים מגיע אדם לאדם אחר במטבחון הקטן שבקומת הקרקע, ועוד בדיוק כשהשני באמצע לשתות את הקפה, ואומר, 'שמעת?', והאדם האחר מחזיק את הקפה שלו ואומר 'שמעתי מה?', ומפה לשם מסתבר שטלי, סגנית המנהלת, עומדת לצאת לחופשה של שלשה חודשים ושהאורי אברמוב עומד להחליף אותה. האורי אברמוב הוא לא אדם נחמד כל כך, על זה מסכימים שני בני האדם שעומדים במטבחון ומרכלים. יש כבר מושג כזה, במשרד: 'הראית לו את האורי', 'הוא עשה לו אורי', ולכן, כשהראשון הולך להמשיך לדסקס קצת את המצב עם מרינה מהנהלת חשבונות, האדם האחר שופך את שאריות הקפה לכיור ויודע שעומדת לבוא תקופה קשה.

ב.
יש עוד כמה רמזים לזה שעומדת לבוא תקופה קשה. האדמה רועדת קצת תחת רגליו. אתמול הוא ישב לארוחת ערב מול המחשב וגלש קצת בפייסבוק ונוגה שאלה אותו למה הוא לא יושב לאכול איתה, הוא אמר שהוא רק רוצה לנקות קצת את הראש ושתכף יהיה איתה ולא עברה חצי שעה לפני שהיו שניהם שקועים במריבה והטיחו זה בזו את כל הדברים הנוראים בעולם.

נוגה חושבת שלא אכפת לו מהזוגיות שלהם, ואדם חושב שהיא לא מבינה כמה קשה הוא עובד, ובכלל לנוגה קל, לומדת לה תקשורת באוניברסיטה כי 'זה מעניין', בזמן שהוא קורע את התחת. איך אפשר להגיד למישהו שמקדיש את החיים שלו לעבודה ולמטלות הבית שלא אכפת לו מזוגיות. מה זה זוגיות אם לא לתלות כביסה ולהכניס כסף ולצאת לקניות בכל יום חמישי, אבל נוגה חושבת שהוא לא מדבר מספיק, וכך זה היה כל הלילה, ולכן הוא שותה כוסות קפה אחד אחרי השני בכל הבוקר.

איך בכלל אפשר להגיד למישהו שמעביר לילה בדיבורים עם אשתו שהוא 'לא מדבר איתה מספיק'.

ג.
הוא מרגיש את האדמה רועדת; האבנים הקטנות קופצות, כאילו שיטפון עומד לבוא. מה זה האבנים הקטנות. האבנים הקטנות זה להבריז לחבר'ה מליגת האלופות, סיטי נגד נאפולי עם ההמבורגרים של בני, ואחר כך לשמוע את עומר בהקלטה בוואטספ אומר לו 'תקשיב, אדם, זה לא לעניין. לפני מלא זמן קבענו את זה. לא נפגשנו איזה ארבעה חודשים, ככה אתה זורק על החברים שלך?'.

האבנים הקטנות זה לאחר קצת לארוחת שישי אצל ההורים שלו כדי לנסות לתקן סוף סוף את המדף השבור בשירותים. האבנים הקטנות זה להיות קצת פחות נחמד לשולה מהמכולת של שולה, שרוצה שהוא יעזור לה להכניס סחורה פנימה. האבנים הקטנות זה לשתות עוד קפה. עוד קפה. עוד קפה. כמה קפה אדם יכול לשתות ביום לפני שישתגע.

זה האבנים הקטנות, כי חברים ומשפחה ומכולת שכונתית הם דבר שנרגע ומכיל ומקבל אותך חזרה, בסופו של דבר. אבל כרגע, כרגע קבוצת הוואטסאפ גדושה בעצבנות, אמא שלו מתקשרת לבדוק אם הכל בסדר ושולה הפסיקה לשמור לו את העיתונים שלא נמכרו בשישי. כרגע האבנים רועדות.

ד.
הוא יודע שעומדת לבוא תקופה קשה, אז הוא בונה לעצמו תיבה קטנה ומסתגר בתוכה ומפסיק לתקשר עם כולם. הוא מכניס לתוך התיבה שברירים בודדים מהחיים שלו, את המינימום שהוא חייב כדי להמשיך לתפקד אחרי השיטפון, ומסתגר. נוגה חושבת שהוא חייב ללכת לטיפול. אדם, אתה אוגר את הכל בבטן, היא אומרת. אי אפשר ככה. למה שלא תלך ותדבר עם מישהו מקצועי, שיעזור לך לצלוח את התקופה הזאת. למה לא? כי טיפול טוב עולה כסף, ואין להם כסף כרגע, כי הוא רק מתחיל ועושה קצת פרוייקטים מהצד, וכי היא הלכה ללמוד תקשורת וקצת פילוסופיה, ולא שהוא לא מעריך תקשורת או מפרגן למחשבה הגיונית אבל איך לעזאזל אדם אמור לחיות מזה.

ה.
ויום אחד, כשהאורי מתחיל להיות סגן המנהל, אדם מסתגר בתוך התיבה הקטנה שלו ומחזיק קצת בדפנות. הוא סופג את העקיצות של האורי ואת הפרוייקטים הבלתי אפשריים שהאורי זורק עליו ומצפה שהם יהיו מוכנים תוך שבוע, והוא שומע מהצד את האדם האחר מרכל עם מרינה על זה ש'אדם עובר תקופה קשה, מסכן', והוא סופג את ההערות הבלתי נסבלות של נוגה, ומסנן את עומר כשהוא מתקשר, והוא שותק בארוחות שישי ומתחיל לעשות קניות באינטרנט ורק לא להיפגש כל הזמן עם אנשים שמצפים ממנו לדבר, ובכל הזמן הזה הוא מתפלל שהתיבה שלו לא תתפרק. כלומר, שהוא לא יתפרק.

ו.
כי יש רק שני דרכים לצלוח מבול. זו האמת. הדרך הראשונה לצלוח מבול זה להיכנס בו, באימ-אמא שלו. לעמוד כמו סלע זקוף אל מול הגאות, וללכת מכות. להתווכח עם האורי על זה שהפרוייקטים שהוא נותן לו הם בלתי אפשריים, ולהגיד לנוגה שתפסיק לקשקש בשכל ואם היא רוצה שהוא ידבר אז שתבין את המקום הפסיכי שהוא נמצא בו, ולהגיד לחבר'ה שיעזבו אותו בשקט כי חרא לו בעבודה ובזוגיות, וכן הלאה וכן הלאה. להיות סלע בלתי שביר, נטוע היטב בקרקע ובהערכה העצמית שלו, ולשרוד את המבול ואת השיטפון שבעקבותיו.

אבל זו לא הדרך הנכונה. פעם, בפעולה בבה"ד אחד, המפקדת שלו חילקה להם שיר של דליה רביקוביץ' שמתחיל ככה, 'גם סלעים נשברים', השיר מתחיל, והוא מספר איך סלעים נשברים מבפנים, בסדקים קטנים, עד שפתאום ביום אחד ובלי להיות מוכנים לכל זה – הם נסדקים באבחה ובום, שני שברי סלע מונחים על הקרקע. והשיר מסתיים ככה, 'ומה גם אנשים', והמפקדת אמרה שקצינים חושבים שהם חזקים מהכל ויכולים הכל לבד, אבל האמת היא שמפקד טוב, ככה היא אמרה, מפקד טוב הוא זה שיודע שהוא לא חזק מהכל.

ז.
הדרך השניה לצלוח שיטפון, זו שאדם יודע בתוך תוכו שהיא הדרך הנכונה, היא לבנות תיבה ולצוף מעל הכל. ואם בא מבול, לצוף ביחד איתו. ולא להתווכח איתו ולא לריב ולא לנסות לעמוד מולו ולהתמודד. לא, לבנות תיבה, להסתגר בתוכה, ולקוות שכשהכל יסתיים, הארץ תהיה נקייה יותר ואתה תמצא את עצמך נח על אחד מראשי ההרים. במקום לטפס ארבעת אלפים וחמש מאות מטרים, פשוט להיות כבר על ההר, כי המבול הניח אותך שם לבדו.

כי תכל'ס, הרי, מה הסיכוי. כמה הרים יש כבר בעולם הזה. כמה מהם גבוהים מארבעת אלפים מטר. שני שליש של העולם הזה הוא פני הים, בכלל, למה שהתיבה תמצא את עצמה נחה על אחד מהרי הררט. אבל הנה, עובדה.

ח.
לוקח זמן למבול להסתיים. אבל יום אחד, אחרי שניים שלושה חודשים, משהו נרגע. הפרוייקטים כבר לא היו הכי קשים בעולם, וחכימי, הבוסית הגדולה, קלטה שהאורי אמנם נותן אחלה תפוקה אבל עושה לא טוב לעובדים שלו, וככה אחרי כמה חודשים אדם פותח איזה חלון קטן בתיבה שלו ואומר לנוגה נוגה, הזמנתי לנו מקום למסעדה הערב, ונוגה אומרת איזה כיף, בוא נצא, והם מתלבשים במיטב מחלצותיהם ויוצאים לאכול ב'טוטוריטו' שבדיוק נפתחה, ויושבים זה מול זה ואחרי איזה כוס יין נוגה אומרת תגיד, למה עושה לנו את זה? למה אתה ככה?

וכשהיא אומרת את זה במין טון מאשים שכזה, אדם יודע שאמנם המבול הגדול נרגע, אבל זה לא אומר שהסביבה יציבה ושיש מקום להניח את כף הרגל, ולכן הוא חוזר מהר מהר לתוך התיבה שלו והערב מסתיים במפח נפש.

ט.
אחרי עוד חודש טלי חוזרת מהחופשה ומגלה מה קרה בהעדרה. כל הפרוייקטים שאדם הריץ העלו אותו בהיררכיה הלא-קיימת של המשרד, וכשוך המבול הוא מוצא את עצמו עם משכורת גבוהה יותר ובעמדה בכירה יותר ממקודם. והואיל ופתאום יש להם קצת כסף, אדם מנסה שוב, והוא מזמין צימר בגולן רק לשניהם.

זה קצת מפגר להגיד 'רק לשניהם' כי אין להם ילדים, וכאילו, עם מי הם ילכו לצימר, אבל בכל זאת, יש משהו קסום בלהגיד 'הזמנתי לנו צימר, רק לשנינו', כאילו להגיד 'אני ואת נגד העולם'. ונוגה מתרגשת, והם נוסעים לגולן ושומעים אריק אינשטיין ברקע כי זה הדיסק היחיד שיש ברכב, והצימר משופץ ואפילו הג'קוזי עובד בכל הפתחים, שלמי שמכיר צימרים בארץ זה לגמרי לא מובן מאליו, ובערב שניהם משתכרים, כי זה מה שעושים אחרי מבול, והם מחובקים במיטה מול איזה ערוץ אקראי בטלוויזיה ואדם אומר תקשיבי, זו הייתה תקופה קשה.

אבל למה לא דיברת? למה לא פרקת הכל? שואלת נוגה, ואדם יודע שזו שאלה טובה, אבל הוא יודע עוד יותר שאם הוא היה מדבר, זה היה הופך להיות עניין, וכשדברים הופכים להיות עניין, דרכם להיות גדולים יותר ממה שהם באמת. הוא לא יודע איך להגיד את זה לנוגה, אז הוא רק אומר 'כי רציתי להיות מעל זה, את מבינה? לא רציתי להתעסק בזה כל הזמן. מה זה היה עוזר' ונוגה מסתכלת עליו ואומרת 'כן, אני מבינה', ואדם יודע שהנה, המים חלחלו ויונת השלום יצאה והקשת זורחת עליהם וסוף סוף באה מנוחה על פני האדמה.

וגם שככלות הכל נתפס בו משהו מלימודי התקשורת, אם כי עד היום לא ממש ברור לו מה לומדים בתואר הזה ולמה.