האם קיימת ספרות ברשת

א.
בשבועות האחרונים מתפרסמת סדרת כתבות של אריאל הורוביץ (Ariel Horowitz) במקור ראשון. הוא כותב שם וממפה את הספרות הישראלית. הכתבה הראשונה, נניח, עסקה בשוק הספרות הממוסד, הרגיל: מה ישראלים קונים, מה ישראלים לא קונים. הכתבה השנייה התפרסמה בשבת האחרונה, היא עסקה בספרות רשת.

מהי ספרות רשת? האמת שאפשר להגדיר אותה מכמה כיוונים, אבל ככלל, אני חושב שאפשר להגדיר אותה כספרות שמתפרסמת ונצרכת באינטרנט.

להגדרה הזאת נכנסים, כמובן, סופרי הפייסבוק, אבל הם לא היחידים: גם סופרי במה חדשה (אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד) יכולים ליפול להגדרה הזאת. גם אביבית משמרי, גם אורית גידלי, גם כל משורר וכל סופר שכותב ומפרסם בבלוג האישי שלו ברשת. בין אם הוציא ספר, בין אם לא.

ב.
בכתבה מרואיינים חמישה אנשים. את כל הששה אני מעריך מאוד: אריאל הוא אחד הכותבים והמראיינים המחוננים שאני מכיר. רן אפלברג הוא סופר פייסבוק מצליח שהצליח למנף את הכתיבה שלו לקהל קוראים ולספרים. נוית בראל היא משוררת נהדרת ועורכת מוערכת. נורית זרחי היא סופרת נהדרת. רחל פרץ – משוררת מופלאה, ואני לא חושב שצריך להכביר מילים על עודד וולקשטיין, עורך גדול ואיש יקר.

אני כותב את כל התארים האלה כדי להגיד שאני לא יוצא נגדם, אנשים שאני מחבב ומעריך מאוד. אני כן רוצה לדבר – ואגב כך גם להעביר ביקורת, או לצאת נגד הדברים שנאמרו על ידם – אבל זה לא אישית. גלוי וידוע לפני אבינו שבשמיים שכל זה אינו אלא לכבודה של הספרות.

ג.
נוית בראל מבקשת לבחון מחדש את המושג "ספרות" ולהנגידו למה שהוא "לא-ספרות". ספרות, היא אומרת, היא תוצר של סוכנים תרבותיים מקצועיים. לא כל מי שמחבר כמה מילים הופך לסופר, ואם אנחנו עושים כך, אנחנו 'שומטים את הקרקע מתחת לרגלים של המעשה המכונה הוצאת ספרים'. כמובן, לא הוצאת ספרים כמו 'בית הוצאה לאור', אלא כתיבת ופרסום ספרים.

עוד היא אומרת: אנשים מפרסמים בפייסבוק כדי לקבל הערכה מיידית, להישמע ולקבל תשומת לב מאסיבית, בלתי פוסקת. לא זו דרכה של הספרות, שהיא מתגמלת הרבה פחות ורצופה תסכולים ובדידות.

ועוד היא נותנת השוואה – "תחשוב, לשם השוואה, שכל אדם שאוהב מוסיקה לא היה צריך לעמול קשה בשיעורים על כלי נגינה ולהתמקצע במוזיקה, אלא יכול היה פשוט לפרסם את המוסיקה שלו, את הצלילים הללו שהוא מפיק, ואנשים היו מוזמנים להאזין לזה. האם היינו קוראים לזה מוזיקה?"

ד.
זה קשור גם לדברים שאומר רן אפלברג (רן אפלברג), סופר רשת בעצמו. הספרות הרגילה, הוא אומר, היא אליטיסטית. ספרות הרשת מתקשרת עם הקהל עצמו, ומעניקה לו את מה שהוא רוצה. "אני לא נחשב סופר איכותי" הוא אומר בכתבה, "ואין לי שום בעיה עם זה". אבל לי יש בעיה. לא עם רן אפלברג, עם הגדרת ה'איכות', כאילו ספרות רשת אינה איכותית, אבל ספרות מודפסת כן.

אבל האמת, האמת היא ש'רבי מכר' מודפסים אף פעם לא היו 'איכותיים' (המרכאות בכוונה), ולעולם לא יהיו. יש, מדי פעם, סופרים שכותבים גם נגיש וגם עמוק, אבל הם נדירים. כל אחד מהם זוהר בסביבתו כמו יהלום. על פי רוב, הוצאות ספרים מדפיסות ספרים שהן חושבות שהקהל יאהב – בדיוק כמו בפייסבוק. הן מפרסמות ספרי מתח, הן מפרסמות ספרות אירוטית, הן מפרסמות רומנים בשקל, אסופות של טורים מהעיתון – כל מה שיכול להימכר, גם אם הוא יהיה זבל טהור.

נכון, הן מפרסמות גם דברים איכותיים יותר, אבל גם בפייסבוק מתפרסמים דברים איכותיים יותר. אני יודע, אני עוקב אחריהם וקורא אותם. אני קורא א.נשים עם שלש מאות חברים שמפרסמים פרוזה מופלאה, אני קורא משוררים ומשוררות שלוקחים אחר כך את השירים שלהם ומפרסמים בכתבי עת מהשורה הראשונה. הם לא עוברים דרך ממסד, ולרוב אין להם המון קהל, אבל ככה זה. תמיד זה היה ככה, תמיד זה יהיה.

ה.
נורית זרחי ורחל פרץ הן לא 'משוררות רשת' או 'סופרות רשת'. אנשים שקוראים אותם, קוראים אותם מחוץ לקונטקסט הזה. אין להן קהל קוראים שנוצר ברשת. גם עודד וולקשטיין לא. גם לא נוית בראל. במידה רבה, ולמעט רן אפלברג, המרואיינים בכתבה הזאת מדברים מבחוץ: הם מתבוננים בפליאה על האירוע הזה, אנשים שכותבים וקוראים ברשת, ומנסים לפענח. מה קורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, מהם המחירים של הסיפור הזה.

זרחי חוששת מהביקורות המיידיות ומן ההשטחה, רחל פרץ יודעת שיש השטחה, אבל מעמידה כנגד זה את העובדה שפתאום הספרות מגיעה לקהל קוראים הרבה יותר גדול. היא חוששת יותר מהאלגוריתמים של גוגל ופייסבוק, שקובעים מי יקרא ולמה יקרא ולא מסבירים לנו למה. שתיהן יחד מגדירות את יצירות הרשת כמהירות, שטוחות, מיידיות למדי, וזה נכון (כמו שזה נכון לספרות רבי-מכר), אבל חלקית.

עודד וולקשטיין בעיקר חושש ממעשה היצירה: היצירה ברשת היא וידויית, היא אישית, היא 'קרעי חיים מהבילים' (רואים שהוא ערך את יאיר אגמון), לא ככה נעשית ספרות, הוא אומר, ספרות נעשית מתוך השהייה. אבל האמת היא, במחילה, שספרות נעשית בכל דרך. יש סופרים שכותבים מתוך השהייה ויש כאלה שכותבים בחטף ('בדרכים' של קרואק, נניח) ספרות נכתבת בשביל כסף, ספרות נכתבת בשביל הערצה, ספרות נכתבת ממניעים פוליטיים או דתיים, ספרות נוצרת מאלף סיבות ומעוד אחת.

ו.
באיזשהו מקום, אני מרגיש שאני כותב על הדברים האלה כי הם בדמי. כלומר, כי אני כותב ומפרסם ברשת. כי קהל הקוראים שלי (אתם) הוא ברשת. כי אני רוצה להוציא ספרים ועוד ספרים ולהיות סופר מוערך, אבל כרגע אני עובד מולכם, בפייסבוק, מפרסם פרק אחר פרק מתוך הרומן שלי, שומע את הביקורות, מעדכן בהתאם. אני מרגיש שהיציאה נגד איכותה של ספרות הרשת היא יציאה נגד הספרות שלי ורידוד שלה לכדי תופעה של ספרות שפונה לקהל ההמונים, והרי אני כל כך משתדל שזה לא יהיה ככה.

ובכל זאת, לא מעט מהביקורות האלה נכונות. אני אומר בכנות: אני כותב לפעמים בשביל לייקים. יוצאים לי לפעמים דברים שאני לא אוהב, שאין מאחוריהם אמת, ואני מפרסם אותם ואז מוחק. אני מכור לביקורות על הכתיבה שלי, אני אוהב את היכולת לכתוב ולפרסם ככה, מיד, בלי להשתהות לרגע. אישית אני לא כותב כתיבה וידויית, אבל המון מאלה שאני קורא כותבים ככה. בקיצור, חלק ניכר מהביקורות האלה נכונות, ואני שם אותם לנגד עיני ומשתדל להיות לא-כזה כשאני יושב לכתוב. הם לא בהכרח טועים, כל המרואיינים והמרואיינות בכתבה. אנחנו, הכותבים והכותבות, צריכים לזכור את הדברים האלה. לחרוט אותם על היד הכותבת.

ובאותה נשימה אנחנו צריכים לזכור גם את ההפך: את היכולת המופלאה, הנדירה (במושגים של דורות בספרות), לדבר עם קהל הקוראים שלנו. לשמוע מה יש להם להגיד. את היכולת להשתעשע, לחפש דרך, את היכולת לבחון טיוטות, להתנסות, לפרוץ את גבולות המוכר ולפרסם כל טקסט – כל טקסט! – כי זה לא עולה כסף, לפרסם. אפשר לעשות מה שבא לנו, להתפרע, לשבור את כל המסגרות, להיות הכי אוונגרד והכי שמרני, לקלוע לקהל הקוראים ולהפתיע אותם בו זמנית, וגם את זה אפשר לחרוט על היד הכותבת. היד השנייה הכותבת, כמובן, כי הרי אנחנו מקלידים בשתי הידיים.

ח.
אני מנחה סדנאות כתיבה בלי סוף. באמת בלי סוף. ארבע סדנאות בשבוע אני יושב וקורא ושומע כתיבה של אנשים אחרים. בדרך כלל יש טובים יותר ויש טובים פחות, ולרוב אני יושב ומשתעשע בעט בזמן שאני מקשיב, אבל בזמן האחרון ובסדנאות האחרונות אני יושב ומקשיב מרותק: משתאה לראות איזה ספרות גדולה נכתבת כאן, ככה, מולי, בעשרים וחמש דקות של כתיבה.

עוד דוגמה? עוד דוגמה. יש לי שלשה חברים שטיילו בסין בקיץ ( Maayan Yossef Magenheim, Uriel Schachter, אלון ברנד), והם מפרסמים בפייסבוק סדרת מסות / ממוארים בעקבות הטיול הזה. כל אחד – סדרה משלו. אלה סדרות מהממות, במובן הטוב של המילה. ספרות גדולה, מדויקת, רבת פנים, שיוצאת מהטיול הקונקרטי אבל גם ממריאה לשאלות של דת, של אמונה, של אהבה, של בית, זוגיות, תיעוש מול כפריות. אף עיתון לא היה מפרסם את זה. הם בחיים לא היו אוספים את זה לספר, אבל זו הספרות הכי גדולה שקראתי לאחרונה.

אוי ואבוי היה לנו אם הספרות הייתה נשפטת רק על ידי הממסד. אם רק 'סופרים' היו יכולים לכתוב ספרות, ורק מי שלמד באקדמיה היה יכול ליצור מוזיקה. כמה שירים היינו מפספסים, כמה סיפורים מופלאים לא היו מסופרים לעולם, ואיך הייתה השגרה שלנו נראית אלמלא היינו יכולים לעצור משטף העבודה – ככה סתם, פתאום – להכנס לפייסבוק ולקרוא שיר קצר ומופלא, או סיפור שנוגע לרגע בקרביים ונסוג. כמה טוב שזה לא כך, וכולם יכולים לכתוב.

מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן