א.
בימים כתיקונם אין לנו קומקום בבית. את המים החמים אנחנו מרתיחים בפינג'אן אפור וחבוט, על הגז. כמו פעם. בפינג'אן, המים החמים מתחממים לאט לאט, אחר כך מתקבצות בועות זעירות בתחתית, אחר כך זרם דק של בועות עולה מהתחתית לשפת המים, ואז, פתאום, המים מתגעשים. הם נשארים ככה עד שאני מכבה את הגז או עד שהם מתאדים, המוקדם מביניהם.
ב.
אין לנו קומקום בבית. קומקומים הם חפץ יוצא דופן בגלל הידית והזרבובית שלו. הם לא יכולים להיות סתמיים, או שהם מכוערים ממש או שהם יפים ממש. המכוערים ממש מכועריםמדי, היפים ממש יקרים מדי. בינתיים אני מרוצה מהפינג'אן. הוא פשוט למדי, לא מתוחכם, נבלע היטב בסביבה. אני אוהב את המתכת החבוטה. אני אוהב לקום בבוקר, למלא אותו במים וללכת לקרוא משהו בינתיים. אני אוהב את זה שהוא איתי מאיזה טיול לטבריה לפני עשר שנים. פינג'אנים נולדו ישנים, אז הם מזקינים לאט.
ג.
הבעיה עם קומקומים היא שהם עניין של רגע. אם אתם רוצים את המים שלכם רותחים – לא חמים, רותחים – קומקום מציע לכם רגע אחד שבו המים שלכם רותחים באמת. אם אני אצל ההורים ואני רוצה מים חמים אני צריך לשמור על הקומקום, לחכות לידו, להסתכל איך הוא רותח, ללכוד את השנייה המדויקת שבה הוא רותח, ורק אז לשפוך את המים הרותחים על הקפה השחור. עם פינג'אן אתה מכוסה. כל עוד תזכור שיש מים על הגז, גם אם תפספס את השנייה המדוייקת, המים עדיין ירתחו.
ד.
קומקומים מעוותים סביבם את הזמן. אתה יכול לעמוד לידם ולחכות שהמים ירתחו, אבל הם לא רותחים. לא משנה כמה זמן אתה עומד לידם ומתבונן, הם לא רותחים. אדם אחד שהכרתי חשב שהם הסוד לחיי נצח: כאילו הם עוצרים את הזמן, ואפשר לעמוד לידם ולא להזקין, אבל זה לא נכון. בכל פעם כזו אתה מזדקן בכמה ימים עד שאתה מוכן להסב את המבט. הם, מצידם, לא ירתחו לנצח כל עוד אתה מסתכל. הזמן מתעוות סביבם, לא נעצר.
ה.
לפני שבועיים שתי חברות שחיפשו דירה השאירו לנו את הקומקום שלהם שנשמור עליו בינתיים. כבר שבוע וחצי שהשיש שלנו לא נראה כבימים כתיקונם: יש עצם זר, אדום, בוהק, שמונח עליו. בתחתית של הקומקום מצטברים גרגירים קטנים של אבנית. אני מסתכל עליהם לפעמים כשאני ממלא בו מים, מקווה שהמסננת עובדת כמו שצריך ולמים לא יהיה טעם של אבנית.
ו.
בינתיים אין להם, ואני ממשיך להרתיח מים בקומקום לקפה שלי. הפינג'אן עדיין שם, אבל יש משהו ביכולת הלחיצה האחת – בזה שלא צריך למקם את הפינג'אן במקום המדויק על הכיריים, שלא צריך להדליק את הגז, שמספיק ללחוץ על כפתור וכבר המים רותחים – שקונה אותי. הזמן שלי יקר לי לאחרונה, הימים שלי חולפים מולי במהירות. אני מוצא את עצמי מנסה לחסוך בדברים הפשוטים: מכין מראש את האוכל לשבוע . מתקלח מהר יותר. וגם מרתיח מים לקפה מהר יותר, כדי שיהיה לי יותר זמן לשתות את הקפה ולנשום.
נהייתי מבוגר, אני חושש.
הכריכה האחורית 
כל כך יפה.
ומציף בי מחשבות, על איך בימים שמחים, ההרהורים בדברים הפשוטים מעוררים בי שמחה ואילו בימים עצובים, הם מעוררים בי כאב.
ועל האם כולנו בעצם כאלה, מחפשים להתקרב אל הפשטות.