גלידה (יד)

לד.
גרשון לדר פתח את זמן חורף של שיעור א' כשהוא לגמרי לגמרי לבד. השמיים היו יותר ויותר אפורים והלילה היה קר יותר ויותר וגרשון לדר מצא את עצמו הולך בין בית המדרש והפנימיה אחרי סדר ערב כשהוא מחבק את עצמו ומחפש עם מי לדבר. הוא הסתובב קצת בין החדרים בפנימיה אבל הרגיש שלא נעים לו להכנס פתאום לחדר מלא בצחוק ובאנשים ובקוקה קולה חצי-גמורה שנשארה משבת ולהתנהג כאילו הוא חלק מהם למרות שהוא לא הכיר אותם בכלל עד ללפני חודשיים, ובמקום לנסות הוא חזר לבית המדרש וניסה ללמוד אבל לא הצליח להתרכז.

הוא הלך שוב לפנימיה וקרא קצת הרלן קובן בספר שלקח מהספרייה, ואחר כך גלש קצת בפייסבוק שבפלאפון וחיפש פנים מוכרות שאפשר לדבר איתם אבל ראה רק תמונות של איזו שיר מורלי אחת ששוהם עשה לה לייק, והוא שלח תמונה מצחיקה בקבוצה של החבר'ה מהשבט וקיווה שמישהו יגיב, והתפלל קצת שמישהו שהוא מכיר יתחיל איתו איזו שיחה בוואטסאפ, אבל שום דבר מכל זה לא קרה, וכך זה היה כמה ימים.

ולאט לאט הרגיש גרשון לדר שבמקום שיהיה לו טוב בישיבה, קשה לו בישיבה. זה נכון שהוא היה היחיד שהגיע ל'הדרת פנים' מהישיבה התיכונית שבה למד והיחיד שהגיע לישיבה הזו מהשבט שלו בסניף, אבל חשב שכולם מגיעים קצת לבד ושלאט לאט מכירים חברים חדשים והכל יהיה בסדר.

זו הסיבה שהוא היה בטוח שקשה לו בגלל שהוא עדיין לא מבין מי נגד מי במלחמתה של תורה, ואם השולחן ערוך הוא לפני הבית יוסף או אחריו או מה קורה שם בדיוק, ואחר כך חשב שקשה לו בגלל שאין לו חברותא טובה, כי אוריה תנעמי היה מקבל שיחות טלפון באמצע הסדר ושם יד על המכשיר ויוצא החוצה מהר, לדבר על המדרגות, ואחר כך חשב שזה בגלל שאם להודות על האמת, אין לו מושג מה הרב קוק רוצה להגיד ולמה הוא לא כותב בעברית, ואחר כך חשב שמה שהוא צריך באמת זו איזו שיחת חיזוק ומישהו שיבין אותו וקצת דיבורים של לב בעבודת ה', אבל באמת באמת גרשון לדר היה לגמרי מחוץ לכל החבר'ה ולגמרי לגמרי לבד, ואף אחד לא שם לב לזה.

ולכן, אחרי אותה שבת שבה מיכל שפירא סיפרה לו שהיא בודדה והוא סיפר לה שהוא בודד והיא הציעה לו ללמוד ביחד חברותא בכתבי הרב קוק, הוא שש ושמח כמוצא שלל רב, כי היא הייתה גם חברותא וגם מישהי שתסביר לו וגם שיחת חיזוק וגם מיכל שפירא. ואחרי החברותא הראשונה שלהם בקפה ברוקו, שבעצם הייתה דייט וככזה היא הייתה די כושלת – אבל הוא לא העז להודות בזה אפילו בינו לבין עצמו – הוא קיבל ממנה הודעה שהיה כתוב בה ציטוט מהרב קוק, והוא לא הבין מהציטוט הזה כלום אבל באוטובוס, בדרך לישיבה, הוא קרא את הציטוט הזה שוב ושוב, ולמרות שהיא אכלה לו את השקשוקה והוא נשאר רעב, הבטן שלו התמלאה בשמחה.

וכבר למחרת בערב הוא פתח אורות התורה וחיפש מושג שהוא לא מכיר כתב למיכל שפירא אם היא יודעת למה הרב קוק מתכוון כשהוא כותב 'שפרירי חביון', והיא כתבה (די מהר) 'משהו מוסתר', וגרשון לא ידע אם היא עונה מהר מרצון או רק כי היא מנומסת, ולכן כתב 'תודה', ואחר כך כתב, 'ערב טוב 🙂', וחיכה לילה שלם שהיא תענה.

וכך, כמעט בלי לשים לב, מצא גרשון לדר את עצמו חושב בעיקר על מיכל שפירא היפה. הוא חשב עליה בתור לקורנפלקס בארוחת הבוקר וחשב עליה בסדר הבוקר כשאוריה תנעמי חיפש את השיטה המקובצת על כל השולחנות בבית המדרש ומחוצה לו ובתוך הפלאפון שלו במשך בערך עשרים וחמש דקות, והוא חשב עליה בתור לשניצלים של יום חמישי וכשחיכה לשחק כדורסל ביום שישי בצהריים, וכשחשב עליה משהו בלב שלו התרחב, כאילו הלב שלו שוחה החוצה, ולכן הוא חשב עליה עוד.

הוא חשב עליה הרבה יותר ממה שהוא היה צריך לחשוב על מישהי שהיא רק החברותא שלו ברב קוק, אבל זה היה די הגיוני בסך הכל. קודם כל, כי גרשון לדר היה מאוד מאוד לבד. שנית, כי מיכל שפירא הייתה באמת חכמה וידעה להסביר את הרב קוק בשפה שגם בני אדם מדברים. ושלישית, כי מיכל שפירא היפה הייתה באמת יפה.

והוא כל כך שקע בה, עד שאפילו אוריה תנעמי, שהייתה לו חברה לא מדומיינת והוא אפילו התייעץ כבר עם הרב עודד מתי להתחתן ומתי להתגייס והאם אפשר לחיות ממלגת אברך, אפילו אוריה תנעמי שם לב שגרשון הוא לא כל כך שקוע בתורה, וההוכחה לזה הייתה שבכל שיעור עיון הוא היה תופס את השולחן האחרון ומוציא את המחשב כאילו לסכם אבל בעצם היה מתכתב בוואטסאפ או משהו.

ובאמת מה שהיה קורה היה שגרשון היה מסתכל מסביב על כולם ופתאום הם היו נראים לו זרים לחלוטין, אנשים שהוא הכיר אותם לראשונה רק לפני חודשיים, ואף אחד שם לא חבר שלו והוא לא מכיר שם אף אחד והקשר בינו לביניהם רופף במקרה הטוב, וכדי לא לשקוע עמוק יותר בסיפור הזה הוא היה שולח מהר הודעה למיכל שפירא, כל פעם בנושא אחר אבל תורני שכזה, ומיכל שפירא הייתה עונה.

וכשהרב עודד פלפל בגרסאות האחרונים והוכיח איך ר' עקיבא איגר ידע הכל ברוח קודשו, בכל הזמן הזה גרשון לדר ישב בצד וחיכה שמיכל שפירא תחזיר לו הודעה, והוא לא ידע אם זה הגיוני לצפות להודעה אחרי שכותבים 'בוקר טוב 🙂' או שזו הודעת חיתום שיחה, ותהה בינו לבין עצמו מה יקרה אם הוא ישלח עוד הודעה, אם הוא יחשב מציק או לא, ואם מיכל שפירא בעניין שלו או לא, כי מצד אחד היא רק עונה להודעות ולא יוזמת, והיא גם רק עונה ביובש ולא מתלהבת כמוהו, וחשב למה בעצם הם לומדים בסדר בוקר מה זה בדיוק מציאה ומה זה בדיוק אבידה אבל לא איך מחזרים אחרי אבידה ולא מה בדיוק הגדר של הודעה שמסיימת את השיחה, ואיך גורמים למישהי לדבר איתך בלי שהיא תחשוב שאתה מעוניין בה, והיית מצפה שזה יקרה כשתגיע ללמוד את סדר נשים, אבל גם זה לא.

וכנראה שזה היה בולט ממש, כי שבוע אחר כך, בסוף שיעור העיון של יום חמישי שאסף את כל מה שהם למדו ודקה לפני השניצלים אליהם חיכו כל השבוע, גרשון אסף את הדברים שלו מהשולחן והרב עודד קרא לו ואמר גרשון, ככה הוא אמר, יש לך כמה דקות? אפשר לדבר איתך? וכולם הסתכלו על גרשון כאילו מי יודע מה הוא כבר עשה, וגרשון הסמיק ואמר כן, כן, בטח, ואחרי שכולם הלכו די מהר לשניצלים, גרשון נשאר עם הרב עודד, והרב עודד אמר לגרשון גרשון, אולי תלך איתי רגע לקיוסק כאן למטה, אני צריך לקנות לחם שיהיה לארוחת צהריים. וגרשון אמר טוב, והם הלכו לקיוסק והרב עודד בחר לחם וחלב וחמאה מלוחה ואחרי ששילם, עצר את גרשון בחניה ואמר לו 'אז נו, גרשון, מה נשמע?' וטפח לו על השכם כאילו הם נלחמו ביחד בפלמ"ח.

וגרשון אמר בסדר, וחיכה שהרב עודד יגיד מה הוא רוצה. והרב עודד חשב רגע ועוד רגע ולבסוף אמר תקשיב, נכון שאין לך חברותא בוגרת? וגרשון אמר נכון, אין לי, והרב עודד אמר תראה, בדיוק הגיע לישיבה מישהו ללמוד חצי יום, והוא קצת מבוגר וקצת לא בדיוק הטיפוס של הישיבה הזאת אבל יכול להיות שבשבילך הוא יהיה בול, ובכל מקרה גם לו אין חברותות בכלל ואני רוצה שתהיה החברותא שלו.

וגרשון שאל מי זה, והרב עודד אמר קוראים לו גלעד, גלעד איתן. ר' גלעד בשבילך. תלמיד חכם, ספרא וסייפא, קובע עיתים, כשעבד למד דף יומי, שכל חריף – באמת, כדאי מאוד. וגרשון שלא ידע מי זה גלעד איתן ורק חיכה ללכת מהר כדי שישארו לו שניצלים אמר בטח, בטח. והרב עודד אמר יופי, אז סגרנו.

ומה שקרה למחרת היה שהרב עודד בא לגרשון בסדר הבוקר כשבדיוק אוריה לא היה במקרה בצורה יוצאת דופן, ואמר לגרשון הנה, אתה רואה שם? זה גלעד איתן, אולי תלך להגיד לו שלום. וגרשון אסף את כל המגניבות שלו והלך לגלעד איתן, שהיה נראה שיעור י' לפחות, ואמר לו היי, מה העניינים? אני גרשון. וגלעד איתן הסתכל עליו בלי לחייך ואמר אני גלעד, וחיכה שגרשון ימשיך, וגרשון הבין פתאום שהרב עודד דיבר רק איתו ולא דיבר עם גלעד ולרגע הוא חווה רגע של שיתוק מוחלט.

ואחר כך התעשת ואמר לו טוב, אני שיעור א' ואני מחפש חברותא, אתה רוצה לקבוע איתי חברותא במשהו? וגלעד איתן הסתכל עליו ואמר 'טוב', וגרשון לא ידע אם גלעד איתן רוצה ללמוד איתו או רק נענה בחיוב בגלל שהוא מנומס, והוא אמר 'טוב, אז מתי אתה יכול?' וגלעד אמר 'אני לומד פה רק סדרי צהריים באופן קבוע', וגרשון אמר 'אז סגרנו בתחילת סדר צהריים' ונמלט חזרה אל המקום שלו כי היה משהו ממש מפחיד בגלעד איתן הזה.

וכל הסיפור העסיק אותו ממש עד ששכח לשלוח שאלה חכמה למיכל שפירא, ולכן רק למחרת בערב שלחה לו מיכל שפירא 'תגיד, למדתם כבר עם הרב דודי את הפרק הראשון של אורות?' והלב שלו קפץ משמחה כי הנה הוא לא היחיד ששולח הודעות, ובעצם אם היא שלחה זה אומר שגם היא בעניין שלו, ובלי לענות לה לשאלה הוא כתב לה 'תקשיבי יש לי חברותא מבוגרת חדשה והוא אברך ממש חכם ומבוגר' והוסיף סמיילי מחייך.

ומיכל שפירא כתבה לו 'נחמד' ככה בלי סימן קריאה, למרות שהיה מתאים לה לכתוב סימן קריאה, ובכלל 'נחמד' זו מילה די מסתייגת, ולכן מהר מהר גרשון שלח לה 'אבל כמובן שאין לזה שום השפעה על החברותא שלנו', ומיכל שפירא כתבה לו 'אני שמחה!' והוסיפה סמיילי, וזו הייתה ההוכחה הניצחת לזה שהיא אכן שמחה, וגרשון שכב במיטה שלו בחדר הריק שלו ושמע את החבר'ה צוחקים בחדר השני והרגיש בעת ובעונה אחת איך הוא לא חלק מכל השיעור שלו, ואיך באותה נשימה הוא מרגיש הרבה פחות בודד ממה שהרגיש לפני שבוע.

לה.
שמעון מרמלשטיין פתח את שנת הלימודים האוניברסיטאית כשהוא מלא התלהבות מחשיבה אנליטית ומלוגיקה קשוחה. עוד לפני תחילת השנה הוא קנה את מבוא לפילוסופיה של יובל שטייניץ וקרא את הערך 'תולדות הפילוסופיה המערבית' בויקיפדיה וקרא קצת פרגמנטים של קדם סוקרטים, למרות שלא הבין כלום ואחרי כמה עמודים כל המוח שלו היה מים, ונעמה אפילו קנתה לו מחברת חדשה לכתוב בה הצרנות, וביום הראשון ללימודים התלבש בבגדים חגיגיים והקדים ונסע באוטובוס המוקדם והגיע בעשר וחצי במקום בשתיים עשרה כדי לראות את המקום הזה שבו ירגיש חלק סוף סוף, ובו יהיה לו סביבו חבר'ה רווקים בגילו ויהיו לו חברים ויהיה לו עם מי לדבר על פילוסופיה בלי להיחשב לכופר.

והיום הראשון ללימודים היה בדיוק כך אבל להפך. כבר על ההתחלה הוא בא לקנות קפה בדוכן של עלית, וכשבא להוסיף סוכר סטודנטית נלהבת פחות ועייפה יותר נדחפה גם היא בשביל להוסיף סוכר לקפה שלה וגרמה לכך שכל הקפה ששמעון הכין נשפך על הג'ינס ועל החולצה החדשה שלו ועל המחברת החדשה שנעמה קנתה לו, והיא אפילו לא ביקשה סליחה אלא מלמלה משהו על שיש לה פגישה על הסמינר עם רוזנטל והיא חייבת קפה.

ולקח לשמעון זמן להבין שהיא בכלל לא מדברת אליו אלא לחברה מתולתלת שלה שעומדת מאחורי שניהם ומהנהנת נמרצות כאילו החיים שלה תלויים בזה. ואם זה היה בישיבה כולם היו מנקים מהר ומביאים מפיות ומתנצלים ועוזרים לשמעון, כי אמנם ישיבה זה מוסד לימודים שיש בו אאוטסיידרים אבל בסוף בסוף כולם חלק מאותו סיפור, וכאן מה שקרה הוא רק שהחברה המתולתלת אמרה לעייפה מור, תראי מה עשית, לפחות תבקשי סליחה, ומור בקושי הסתכלה על שמעון וכאילו אמרה למתולתלת את ה'סליחה, מצטערת', והמתולתלת אמרה לשמעון בדרך כלל היא לא לחוצה ככה, ושמעון אמר הכל בסדר, ושתיהן התרחקו משם, אבל הכל בכלל לא היה בסדר.

וכך יצא שבמקום להתחיל את היום עם המחברת חדשה ועם קפה ועם חיוך חדש על השפתיים, פתח שמעון מרמלשטיין את היום בשירותים הקטנים שליד הקפיטריה, כשהוא תולש נייר מגבת ומנסה להספיג את הבגדים שלו ולנקות אותם כדי שלא יסתובב כל היום עם כתם קפה על החולצה, וכשלא הצליח ניסה לייבש את הכל כדי שלפחות הבגדים שלו לא יהיו רטובים, וכשלא הצליח לעשות גם את זה, הכניס את החולצה למכנסיים וכיתף את התיק מלא-הספרים והמחשב הנייד והחזיק ביד ימין את כוס הקפה שהתקררה בינתיים וביד שמאל את המחברת הכבר-לא-כל-כך-חדשה והלך לפגישת פתיחת השנה של החוג לפילוסופיה.

ובפגישת פתיחת השנה, שהייתה הרבה יותר קצרה וקטנה והרבה יותר מלאת חשיבות עצמית ממה ששמעון ציפה לה, הסתכלה עליו ראש החוג ד"ר מירה מרגליות ואמרה תגיד, מי אתה? ושמעון אמר אני שמעון, אני שנה א', וראש החוג הסתכלה עליו ועל הבגדים שלו והרימה גבה ביקורתית, ומי שישב ליד שמעון אמר לו עזוב, אל תשים לב אליה, היא חיה לגמרי בסרט. חושבת שהפילוסופיה היא הדבר הכי חשוב בעולם ואין לה טיפה של טקט. ככה זה מרצים עם קביעות.

ושמעון רצה להגיד שהוא דווקא קרא קצת הרב שג"ר וקצת את המונחון הפילוסופי בסוף של 'על האמונה' ואפילו את מבוא לפילוסופיה של שטייניץ, ושגם הוא חושב בעצם שהפילוסופיה היא הדבר הכי חשוב בעולם, אבל ידע שהסטודנטים בצד שלו והד"ר מירה מרגליות היא נגדו, ולכן צחק ואמר 'חחח' כאילו גם הוא כבר קרא מספיק כדי שיוכל לזלזל בפילוסופיה. ואחרי הפגישה הייתה הפסקת צהריים ושמעון רצה להצטרף לבחור שצידד בו, אבל הבחור שצידד בו הלך לאכול עם חברים שלו, וכל הדתיים שהיו שם היו מהגוש וממעלה גלבוע ומעתניאל וכולם הכירו אחד את השני ושמעון הרגיש ממש לבד.

ובדידות היא לא משהו שחולף בן רגע ואפילו לא בקטע פתאומי של גילוי לב, ונעמה עדיין התגוררה במרכז והתחילה עבודה חדשה ושמעון היה בדירת שותפים עם אורן ושלומי שאת שניהם הוא לא הכיר בכלל לפני כן, ולכן למרות ששמעון למד לאט לאט את השמות של החבר'ה שאיתו והבין שהחילונים באו ללמוד פילוסופיה אבל הפילוסופיה לא בוערת בעצמותיהם, והדתיים באו ללמוד פילוסופיה אבל הדת לא בוערת בהם, למרות זאת הוא המשיך לאכול לבדו בקפיטריה ולגלול בפייסבוק כדי לא להרגיש לבד.

וכך היה במשך השבוע וחצי שחלפו להם, עד שיום אחד הוא ישב בספריה בקומה שלוש הוא שמע מישהי אומרת 'היי, זה אתה! אני ממש מצטערת' וכשהסתכל ראה את מור ששפכה עליו את הקפה, ומור אמרה סליחה על – על זה ששפכתי עליך קפה, הייתי ממש לחוצה וממש מיהרתי, ושמעון אמר כן, הלכה לי המחברת, ומור אמרה אני מצטערת, אני אקנה לך חדשה, והיא הושיטה לו יד ללחיצה ואמרה היי, אני מור, ושמעון לא ידע אם הוא בכלל לא שומר נגיעה או שרק עם נעמה הוא לא שומר נגיעה, ובהיסוס מה הושיט יד ללחיצה, ומור קלטה את ההיסוס ואמרה אה, אתה דתי באמת, ושמעון אמר כן, באמת, וזאת למרות שבתוך תוכו ואחרי שלשה חודשים שבהם הוא ונעמה לא שמרו נגיעה בכלל, הוא הרגיש איך לאט לאט ויחד עם כל חיבוק כל הגבולות הקשיחים שלו מתמוססים.

והאמת הייתה שכדי להתמודד עם זה ייצב שמעון מרמלשטיין את גבולות הגיזרה שלו וקרא הוכחות פילוסופיות למציאות האל, הוכחות של יהודים והוכחות של נוצרים והוכחות של מוסלמים, וקרא טיעונים איך אם יש סיבה יש מסובב ואיך לא יתכן שהעולם יווצר במקרה כך סתם ושאם יש לנו מושג על קיומו של אלוהים זה אומר שהוא קיים, ואחרי חודש שבו למד שמעון את ההוכחות האלה טוב טוב הוא היה משוכנע בכל השכל הפועל שלו בקיומו של אלוהים, או לפחות בכך שההוכחות לקיומו של אלוהים הן נכונות לוגית.

והחיבוקים כבר לא הפריעו לזה כי עם כל הכבוד לנעמה בוזגלו ולרכות של הזרועות שלה ולשאר דברים שבגוף שהשתיקה יפה להם, שכן לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה, מה זה לעומת הוכחה פילוסופית מיוסדת היטב שאלוהים קיים והתגלה לבני ישראל ונתן להם את התורה, דבר דבר על אופניו וגלגליו, אריח על גבי לבנה, וזו בעצם הייתה ההוכחה הניצחת לדבריו של אפלטון, שזכה לנבואה וראה איך העולם הזה הוא צללית וחזיון שוא לעומת הבהירות והאור של עולם המחשבה והאידיאות, ברוך השם. ואמנם עדיין הוא הרגיש איזו קווץ' של חטא בלב כשהתחבקו כך על הספסל בגינה הציבורית מתחת לפנס המקולקל, אבל גם זה עבר לאט לאט.

ולכן בזמנו כשהלך להיפרד מנועם ולסיים את החברותא שלהם כמו שצריך ונועם שאל אותו אם הוא חושב שיש אלוהים, שמעון לא היסס לרגע ולא השתהה, ואמר חושב, בטח חושב, ולכן כשמור אמרה אה אז אתה דתי באמת אז הוא אמר לה כן, אני באמת, והתכוון גם במובן וגם בהוראה, ואחר כך כשמור אמרה לו טוב ביי, נתראה, הוא אמר לה ביי וחזר לפלאפון וחשב לעצמו איך באמת אני דתי ומה זה אומר עלי ואולי אני צריך לחזור לחברותא ההיא עם נועם, שהייתה הדבר הכי יציב בחיים שלי וחברותא של ארבע שנים זה לא משהו שמבטלים סתם ככה, ומיד הוא שלח הודעה לנועם נועם מה אתה אומר שנמשיך את החברותא שלנו ככה פעם בשבוע, ונועם ענה מיד בטח, בטח, איזה כיף, אצלי בבית, על מרק ועוגה? ושמעון כתב ברור, ברור, סגרנו.

וכשהתקשר בערב לנעמה וסיפר לה את זה שמור ההיא באה לבקש סליחה בספריה ואיך הוא מרגיש שהוא צריך קצת דת בחיים שלו ושהוא קבע חברותא עם נועם שוב, חדש ימינו כקדם, נעמה אמרה לו וואי, שמעון, איזה יופי, והם דיברו על הא ודא והעבודה החדשה שלה ואורן השותף המעצבן שמשאיר כלים בכיור ואז נעמה אמרה פתאום, משום מקום, שימיקוש, אתה אוהב אותי? ושמעון התבלבל כי זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על אהבה ומה ככה בטלפון, ומהר אמר, אני חושב שאני אוהב אותך. ונעמה אמרה, חושב או אוהב? ושמעון אמר אני לא מבין מה ההבדל ולמה זה סותר, ונעמה אמרה לא יודעת אם סותר, אבל אם צריך לבחור אחד מהם במה אתה בוחר, ושמעון עצם עיניים מהצד השני של הקו ואמר אני אוהב אותך, למרות שבעצם עדיין לא באמת ידע. 

לו.

הרב דודי הפסיק באחת לעשן לפי בקשת רחלי וקיווה שהפסקת העישון תגרום לה לחזור אליו ולהתכרבל בו, עכשיו שהוא כבר לא מריח מהריח של הסיגריות שדבק לו באצבעות ובשיערות ובזקן ובכל סיב בבגדים, ובאמת בימים הראשונים שאחרי הפסקת העישון היו להם כמה רגעים יפים של חסד, והרב דודי שמח שהוא שולט ביצרו ואדון לתאוותיו ויכול להפסיק עם הסיגריות ולהמשיך בחייו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, בלי להתמכר לצריבת העשן ולרפיון שפושט בגוף עם הסיגריה. כל הדברים בעולם היו כרגיל מימים ימימה, שיעור בבוקר ושיעור פעמיים בשבוע אחר הצהריים, ומדי פעם שיעור בערב לחבר'ה שלו, שיעור ה', שיטעמו קצת טעם של בית בספות איקאה ובציורי צבעי מים ובעוגות מיץ בחושות, ורחלי חזרה למשרד שלה בתפקיד קצת יותר בכיר עם קצת יותר כסף, והכל לכאורה היה בסדר גמור למעט זה שהרב דודי לא הצליח יותר ללמוד לא ר' נחמן ולא שפת אמת ולא חסידות באופן כללי ומרוב טרדה, גם לא לישון כמו בנאדם.

 

ברגע הראשון הוא חשב שזה עניין של ספר או עניין של זמן או עניין של סוג הקפה או עניין של פניות נפשית, אבל אחרי שבוע שבו לא הצליח ללמוד מילה וחצי מילה, ישב הרב דודי על המרפסת ופתח מי השילוח לקראת השיעור השבועי ונאלץ בינו ובין עצמו להודות שהוא לא מצליח ללמוד חסידות בלי לעשן סיגריה. במשך כל השבוע הוא ניסה לפצות על הסיגריה ועל העייפות בקפה שחור חזק שהיה מכין לקראת הלימוד, והיה יושב על המרפסת בקומה השניה עם קפה ועם כיסא ומסתכל על הרחוב ורואה את הילדים חוזרים מהגן ואת האברכים נוסעים על אופניים, ומנסה לפתוח ספר וללמוד משהו על הפרשה אבל זה פשוט לא עבד. כלומר זה עבד, והוא הצליח ללמוד את מה שמי השילוח אומר, אבל מי שלמד משהו פעם יודע שיש לימוד בעצם ויש לימוד במקרה, ובמקרה שלנו הרב דודי אמנם הבין את הרעיון אבל לא היה ברעיון הזה שמץ של רוממות רוח, סתם פריט מידע סתמי, וכל אותו טעם גן עדן שהוא היה טועם בלימוד נעלם ממנו וכאילו לא היה מעולם.

 

וכשישב כך על המרפסת בצהריים וניסה להתכונן לשיעור שלו בפרשת שבוע, חשב הרב דודי בינו ובין עצמו מה אפשר לעשות. הוא יכול היה לוותר על הסיגריה ויחד איתה על לימוד החסידות, והוא היה יכול לנהוג כאנוסי ספרד ולהמשיך לעשן בהיחבא במרתף הבית, ויכול היה פשוט לבקש מרחלי שתתיר לו לעשן סיגריה בשבוע והוא יתקלח אחריה כמו שצריך. זו הייתה נראית לו האפשרות הכי נכוחה והדבר הראוי לעשות, אלא שכשהציף את הרעיון בטלפון בפני רחלי היא שללה אותו מכל וכל, ואמרה, קודם כל דודי, זה פשוט ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. וחוצמיזה, אני מכירה אותך, דודי, פעם תתקלח, פעמיים תתקלח, בפעם השלישית תשכח, ומה יהיה עלינו? וכשאמרה 'עלינו' חשב הרב דודי על ענייני קדושה בין איש ואשתו ואמר לעצמו שאפילו שם שמיים נמחה על שלום בית ואמר לה 'טוב', כלומר, לא אעשן, אבל אחר כך שיצא מהבית ונעל אותו, חשב שוב וראה איך הבית והיסודות היו לשממה ולביזות ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, ובתוך תוכו ידע כבר מה שיעשה.

 

וכך סתם בדרכו לבית המדרש עבר בקיוסק של עובד ובדק שאין שם אף אחד מהישיבה, האדם היחיד שהיה בקיוסק היה איזה בחור בן שלושים בערך שהחזיק ביד לחם פרוס וטחינה גולמית והרב דודי הקדים אותו בתור וביקש מעובד חפיסת מרלבורו אדום, ועובד התבונן על הרב דודי ואמר 'זה בשבילך, הרב?' והרב דודי אמר, מה זה משנה, ועובד הבין דבר מתוך דבר וסרק את הברקוד שעל החפיסה ואמר 'זה שלושים וחמש שקל', והרב דודי כמעט אמר 'תרשום על ונטורה' ואז הבין שרחלי תראה את זה ברישומים שהיא עוברת עליהם כל חודש, ובא להוציא את כרטיס האשראי ואז הבין שגם את זה רחלי תראה ברישומים, ושהפתרון היחיד שיש לו זה לשלם במזומן, אלא שלא היה לו מזומן, והוא חיטט בתיק השחור שלו שעה ארוכה ואז אמר טוב טוב, שניה, אין לי כסף עלי בעצם, אני אקנה יותר מאוחר, וסגר את התיק והזדרז לשיעור.

 

ובדרך לשיעור הרב דודי רק חשב איך יוציא כסף מבנק לאומי שבפינה ואיך ילך עם הכסף ויקנה חלב ולחם וסיגריות בסופר, שאין בו אדם שמכיר אותו ויעיר הערות, ושם יוכל לעשות מה שליבו חפץ, וחישב איך יעשה את הסיבוב ויעשן בהחבא בקיצור הדרך ויגיע בזמן כדי להכין ארוחת ערב חביתה וסלט לילדים, והטעם של הסיגריה עלה לו בגרונו והדם בורידים געש והרב דודי כמעט הסתובב לקיוסק של עובד כדי לקנות בכל זאת ולעשן בהחבא על הגג לפני השיעור, כשנעם משיעור ח' אמר לו 'הרב דודי?' והרב דודי אמר 'מה, מה' בחוסר כח וחשב לעצמו איך נעם הזה תמיד יודע לתפוס אותו כשהוא רוצה קפה או כשהוא רוצה סיגריה, ואז הזכיר לעצמו דברים שכתב הרמח"ל במסילת ישרים והגביר רחמים על דין וחייך לנעם ואמר לו כן, נעם? ונעם אמר הרב, זה גלעד איתן, הוא מצטרף ללמוד חצי יום בישיבה. והרב דודי הסתכל על גלעד איתן וראה לפניו את מי שעמד מאחוריו בקיוסק של עובד, בחור קצת מבוגר בשביל ללמוד בישיבה, עם חולצה בפנים ובלי רבב על בגדו, והרב דודי אמר לעצמו במקרים כאלה מה שצריך זה לא להיות נבוך, והושיט יד ללחיצה ואמר נעים מאוד, אני דודי, אבל פה קוראים לי הרב דודי, וחייך.

 

וגלעד איתן חייך גם הוא חיוך מנומס ולחץ את היד המושטת ואמר לרב דודי נעים מאוד, אני חושב שהרב שלמה עדכן את הרב, אני מצטרף ללמוד כאן חצי יום, ואני אוכל קצת בישיבה ואתגורר ליד מגורי האברכים וכמובן אשלם, והרב דודי אמר טוב, טוב, על כספים לא מדברים איתי, וגלעד איתן אמר בוודאי בוודאי, רק רציתי להגיד שלום לרב ולהגיד שאולי אצטרף לאי אלו שיעורים, ולמשל אמרו לי שיש שיעור בפרשת שבוע תכף ואם זה בסדר שאצטרף, והרב דודי אמר בשמחה, אני אשמח מאוד, וביקש סליחה שהוא צריך להתארגן לפני השיעור בפרשת שבוע, והוא הלך להכין לעצמו קפה בפינת הקפה בגלל שהיה עייף מאוד מכל הלילות האלה חסרי השינה, ולקח שני ופלים מהקופסה, ובדרך לשיעור הרהר לעצמו מאיפה הגלעד הזה הופיע פתאום, תופס אותו קונה סיגריות כאחרון הריקים, ולך תסביר לו שזה לכבוד ארון ה', ועל הדרך הסיח את הדעת מהשיעור שעדיין לא הכין, וניסה להתרכז בפרשה אבל האנדרנלין געש בו מהפגישה הזו, ופתאום הרב דודי שם לב איך בין הפגישה לפרשת השבוע הרצון שלו לסיגריות התפוגג לו אט אט ונבלע ואולי הוא לא באמת צריך להמשיך לעשן.

 

אבל כשישב בשיעור פרשת השבוע ופתח את החומש, הפרשה הייתה נראית לו דלה וריקה וכאילו אין מה להגיד עליה באמת. והוא ניסה להתחמק מזה ולהראות איך רש"י אומר בכאן והרמב"ן בכאן, אבל הם לא חלקו זה על זה ורק כתבו דברים שלומדים בגן שולה, והרב דודי שאל שאלות כלליות כאלה וקם והתהלך בחדר כדי להראות שמשהו קורה אבל השיעור לא המריא ובסוף אפילו השתמש בנשק יום הדין ושאל את איתמר חמאווי איתמר, איפה זה פוגש אותך, הדברים האלה, ואיתמר גמגם ואמר 'מה זה אומר, פוגש אותי', והרב דודי ידע שמה שהוא עושה בדרך כלל, כלומר לשאול שאלה על הפרשה ולפענח ולתרץ ולהראות איך הפרשה מלמדת אותנו מוסר השכל, דברים שהוא עושה בדרך אגב, זה פשוט לא עובד לו עכשיו. ובתוך תוכו ידע שכל עוד לא עישן ולמד חסידות הוא יכול היה ללהטט בקושיות ובתשובות, אבל עכשיו אחרי שהתרגל ללמוד ולעשן, קושיות ותשובות נראות לו רק התחמקות מהשאלות האמיתית שהפרשה צריכה להדהד בנו, והוא משך את הזמן עד לסיום השיעור, וכשהשיעור הסתיים סוף סוף הוא ארז בזריזות את הדברים וחישב בראשו את הזמן, איך ירוץ לבנק ולסופר ויעשן וילמד משהו וירגע קצת, סוף סוף.

 

אבל לפני שהספיק לרוץ, ניגש אליו גלעד איתן ואמר לו תודה, הרב, והרב דודי נבוך אמר טוב טוב, תודה לך, אני חייב לרוץ לילדים, גם ככה אני מאחר, וגלעד איתן אמר ברור, אז לא אפריע, אז רק שתהיה לרב קפיצת הדרך ושעל הדרך ימצא את מה שהוא מחפש, והרב דודי אפילו לא הקשיב ואמר אמן, אמן, וגלעד איתן הסתובב והלך והרב דודי ארז את הדברים שלו בתיק והצטער קצת על השיעור הגרוע ועל המבוכה שאוחזת בו בפני התלמיד החדש, אבל הסיגריה קראה לו והוא הזדרז להגיע אל הבנק ולהוציא כסף ולהמשיך משם אל הסופר לקנות סיגריות כשפתאום קיבל הפלאפון שלו צפצף, והוא הסתכל בוואסטאפ וראה הודעה מרחלי, יצאתי מוקדם וקניתי מצרכים בדרך הביתה, איפה אתה? והוא ידע שליציאה מוקדם יש רק משמעות אחת אצל רחלי, שזה משמח בעיקרון, אבל באותה נשימה ידע שרחלי יודעת שהוא ראה את ההודעה, ושהשיעור הסתיים, וכמה זמן לוקח להגיע מהבית לישיבה, ושסיגריות הוא כבר לא יספיק לקנות היום.

 

והוא כתב לה בחזרה, אני בדרך, כבר בא, והזדרז ללכת דרך הקיצור, למרות שקצת חשוך שם ושאף פעם אי אפשר לדעת איזה שכן יצא לצעוק עליו, וככה באמצע הקיצור הוא הרגיש שהוא בועט במשהו על פני השביל, והוא הוציא שוב את הפלאפון והשתמש בו כדי להסתכל על השביל ופתאום ראה, מטר וחצי ממנו, חפיסת מרלבורו אדום עדיין עם הניילון עליה. והרב דודי הסתכל על החפיסה והחפיסה הסתכלה עליו, והוא אמר לעצמו בקול 'לא, זה לא יכול להיות', אבל זה בדיוק מה שהיה, והוא הרים את החפיסה והכניס אותה לתיק והמשיך הביתה כאילו באמת דבר לא קרה. ובבית נשק לשלום לרחלי ועזר להכין ארוחת ערב ולהשכיב את הקטנים לישון וכל זה לקח זמן, ואחרי שכולם נרדמו היה לו ולרחלי זמן משלהם ולא כאב לה כמעט בכלל ברוך ה', והיא נרדמה מהר והרב דודי התיישב בסלון למטה עם התיק להכין את השיעור של מחר.

 

והוא התעמק בסוגיה בתחילת יבמות ופתח את התיק להוציא את המחברת הישנה ולראות מה הוא כתב שם כשלמד את המסכת בפעם הקודמת לפני חמש עשרה שנה בערך, וכשפתח את התיק ראה את החפיסה מסתכלת עליו. וכך מהר, ובלי לפטפט ביצרו יותר מדי, הוא פתח את החפיסה והוציא סיגריה ויצא אל המאחורה של הבית והדליק את הסיגריה ועישן את כולה מההתחלה ועד הסוף. והסוגיה לא התבהרה לו עד הסוף אבל פתאום הוא הרגיש שהנה הנה בא אל המנוחה מכל היום המוטרף הזה, ושסוף סוף הוא יכול לעסוק בתורה מתוך יישוב הדעת, והוא חזר לסוגיה ופתח את המחברת שלו ופתאום ראה איך הכל כתוב שם מסודר וברור ונהיר, דבר דבור על אופניו, וכשקרא שם הבין באמת את הסוגיה, ומה שנשאר היה רק לכתוב לעצמו עוד כמה נקודות ולהכין דף מקורות בסיסי לשיעור שלו ואחר כך הלך הרב דודי להתקלח ביסודיות, כולל זקן ושיער כדי שאף טיפת ריח עשן לא תישאר עליו.

 

וככה, במקלחת, פתאום חשב לעצמו איזה אדם מוזר זה, הגלעד איתן הזה, ושצריך לפתוח עליו עין. וחשב על מה שהוא אמר לו, 'שתהיה לרב קפיצת הדרך ושעל הדרך ימצא את מה שהוא מחפש', מה זה אומר בעצם, ולשניה דימה לחשוב שאולי גלעד לא אמר את זה בכלל וזה היה רק הדמיון שלו, אבל באמת לא היה לו בזה ספק, מה גם שהוא ראה את הרב דודי מבקש סיגריות בקיוסק, וכל הסיפור היה מוזר ומביך מאוד. והוא סיים להתקלח וצחצח שיניים ביסודיות ולבש פיג'מה ונכנס למיטה כשהוא מהורהר, אבל רחלי הסתובבה אליו חצי מנומנמת ואמרה 'יא, איך שאתה מריח טוב', והרב דודי אמר כן, התקלחתי, וחייך אליה, ורחלי אמרה 'הכנת את השיעור?' והרב דודי אמר 'כן', ורחלי אמרה 'יופי, אז הכל בסדר, בוא לישון', וכשהרב דודי התכסה בשמיכה ורגע לפני שצלל לשינה עמוקה ומספקת, הוא הרגיש איך סוף סוף, ולראשונה מאז שהפסיק לעשן רשמית, כמעט הכל באמת בסדר.