זהות אינה דבר קשיח

א.
זהות אינה דבר קשיח.

לפעמים, בסקרים טלפוניים או בטפסי הרשמה לכנסים, מבקשים ממני להגדיר את עצמי מבחינה דתית. "האם אתה," הם שואלים, "חרדי / חרד"ל / דתי לאומי / מסורתי / חילוני". זו, כמובן, שאלה שתוהה על ההשתייכות הסוציולוגית שלי. אף אחד לא רוצה לדעת מה אני באמת. האם אני מאמין או לא מאמין. מה אני חושב על מדינת ישראל.

מעולם לא סימנתי חרדי, אני חושב. את כל אחת מההגדרות האחרות סימנתי, בהזדמנויות שונות. לפעמים הרגשתי דתי לאומי, לפעמים מסורתי, בפעמים אחרות – חרד"ל. בכל פעם סימנתי משהו אחר. בכנות, רציתי לומר, אני לא כל כך טוב בלהגדיר את עצמי.

ב.
זה קצת מעצבן בעולם מדיד כל כך, אבל האמת היא שזהות אינה דבר קשיח. לפעמים אני ככה, לפעמים אני אחרת. זה קשור לעוד דברים: מי נמצא מסביבי, מה קרה באותו היום, על מה אני חושב באותם רגעים. אם הייתם שואלים אותי כרגע, למשל, את שאלת ההגדרה העצמית, שאלת 'מה אתה?', אני מניח שהייתי אומר שאני בעל עסק עצמאי. מוזר, אבל זה מה שמטריד אותי כרגע.

נכון, הזהות הדתית שלי נמצאת, איפשהו, ברקע, אבל היא יותר חמקמקה ממוגדרת.

אני חושב שזה נכון גם לאנשים אחרים. זה לא בדיוק הגדרת ה'רצף', כלומר שאנשים ממוקמים על פני רצף כלשהו שבין הדתיות המוחלטת והחילוניות המוחלטת, זה יותר שזהות היא דבר חמקמק. הוא נוצר, לרגע, רק כאשר הוא מתבקש להגדרה מבחוץ. כשמישהו שואל 'מה אתה מבין חמשת האפשרויות', או שמישהו בוחן את ההתנהגות שלנו ושואל עליה. תכניס אדם מסורתי לחדר מלא חילונים, הוא יגדיר את עצמו דתי. תכניס אותו לחדר מלא דתיים, הוא יגדיר את עצמו דתי. תכניס אותו לחדר מלא נשים, הוא יגדיר את עצמו גבר, ובחדר מלא הייטקיסטים הוא יהיה בעל עסק עצמאי.

ביומיום אנחנו לא חושבים על הזהות שלנו, אנחנו חיים בתוכה. היא צפה על פני השטח רק כשמישהו מציף אותה. בין לבין, היא תמיד בתנועה. היא אינה דבר קשיח.

ג.
לפני כמעט עשרים ושלש שעות פרסמתי בפייסבוק, שוב, פוסט שכתבתי פעם בבלוג. קוראים לו 'על הדתיים החדשים', והוא פורסם בזמנו בעקבות שלישיית מאמרים של מיכה גודמן במוסף שבת. הוא לא זכה להמון תגובה בפייסבוק, הפוסט הזה, אבל הנתונים לא משקרים; הוא נצפה כמעט אלפיים פעמים ביממה האחרונה, ותיבת ההודעות הפרטית שלי, כמו גם טופס יצירת הקשר בבלוג, מלאים בתגובות לפוסט ההוא.

מבין התגובות, יש שאלה אחת שחוזרת על עצמה, בעיקר מהצד הדתי, וזו השאלה 'אבל למה הם דתיים'. המילה 'הם', במקרה הזה, מדברת על אנשים ונשים שמגדירים את עצמם כדתיים, אבל אינם מאמינים באלוהים או שאינם מקיימים מצוות. זו שאלה טובה, לכאורה: הרי יש פה סתירה בין ההגדרה העצמית ובין המימוש שלה במציאות, לא?

אחת התשובות האפשריות היא שזה מה שקרוי בפסיכולוגיה 'דיסוננס קוגנטיבי', כלומר פער בין עמדה (הגדרה, במקרה שלנו) ובין התנהגות, והדיסוננס הקוגנטיבי יוביל את האדם, לאחר משך זמן, לפרש מחדש את המושג 'דתי', ולהגיד 'אני דתי, שכן זו הדתיות החדשה'. לחלופין, האדם יגדיר את עצמו מחדש, ויגיד 'אני אכן לא דתי'.

וזה נכון, כלומר, דברים כאלה קורים לפעמים. אנשים משנים את תפישת הדת או את תפישתם העצמית. אבל בפעמים אחרות, דברים כאלה לא קורים.

ד.
אני רוצה להציע את עניות דעתי, והיא שזה לא דיסוננס קוגנטיבי. הייתי רוצה להגדיל ולהגיד שדיסוננס קוגנטיבי הוא מסוג הדברים שמתקיימים רק במחקרים פסיכולוגיים, כלומר שעצם הצבת השאלה יוצרת את הדיסוננס, אבל אני לא מתיימר להבין בפסיכולוגיה. אני אצמצם את זה להגדרה עצמית, ואגיד שהדיסוננס, הצרימה, נוצרת רק במבט מבחוץ. רק כשזה מפריע למישהו. רק כשמישהו שואל 'אבל רגע, איך אתה הולך עם כיפה אבל מחלל שבת?'

כל עוד זה לא מפריע, הזהות האישית נעה על פני המרחב הזה שבין הדת והחילוניות, ולא נזקקת להגדרה מחדש. ולכן, כך כמדומני, התשובה לשאלה 'למה אנשים מגדירים את עצמם כדתיים למרות שהם לא מקיימים מצוות?' היא – 'למה לא?'

כלומר, באמת – מה אכפת להם? מה אכפת לי? המקום בו הם נמצאים נוח להם. אנשים סביבם מקבלים אותם. הם באים מתוך עולם דתי, מדברים בשפה דתית, ישמחו שהילדים שלהם ילכו לבני עקיבא כי בסך הכל היה להם נחמד בבני עקיבא, הסביבה שבה הם מרגישים בנוח היא סביבה דתית, אז למה לעשות את השינוי?

בימים עברו הם לא היו מוצאים מקום. החברה הדתית הייתה קשיחה יותר, הגבולות היו סגורים יותר, הם לא היו מוצאים זוגיות, והם היו נזרקים בעל כרחם לחברה החילונית. אבל עברנו את הימים האלה, ושינוי זהות סוציולוגית ושינוי הגדרה עצמית מודע הוא דבר גדול וקשה.

תשאלו א.נשים שחזרו בשאלה או בתשובה: הסביבה משתנה, השפה משתנה, הצורה בה מתנהגים משתנה. אם אין צורך לעשות את זה, למה לעשות את זה? אפשר להתנהג כחילוני בבית וכדתי בחוץ, מה רע בזה, בסך הכל?

למעשה, זו מסורתיות. מסורתיות היא השחייה בתוך הזהות האישית הלא-קשיחה שלך. זה לא 'לעשות את מה שאבא שלי עשה', ולא 'לא לעשות את מה שאבא שלי עושה', אלא לאמץ חלק ולקחת חלק, לעיתים לא מתוך החלטה מודעת, כי 'ככה זה', כי 'למה לא', כי 'זה מה שעושים אצלינו'. אין פה גבולות קשיחים או הלכה שמגדירה את עצמה, אלא לפעמים כך ולפעמים אחרת. לפעמים שומרים שבת שלימה, לפעמים נוסעים לים. למעשה, אני חושד שאלמלא המילה 'מסורתיים' לא הייתה משוייכת לבני עדות המזרח בדווקא, היינו מגדירים את הדתיים / דתל"שים החדשים בתוך 'מסורתיים', ולעקיבא נוביק לא הייתה כתבה.

ה.
ויש כאן עוד נקודה. גם היא, שוב, לעניות דעתי: הזהות הדתית משחקת כאן תפקיד יותר גדול ומשמעותי מאשר זהות סוציולוגית. אנשים לא מרגישים אנטי כלפי הדת. להפך. הם מחבבים את המסורת באופן כללי (גם אם חלק ניכר ממנה מעצבן אותם), הם מחבבים את אלוהים (גם אם לפעמים הם חושבים שהוא לא קיים), הם הולכים בשבת להתפלל בבית כנסת, ו – שוב, באופן כללי – הם מרגישים שהם חלק מהסיפור הדתי.

השלת הזהות הדתית הסוציולוגית גוררת אחריה השלת זהויות נוספות: דתית, רוחנית, חווייתית. יותר קל להתפלל לאלוהים כשאנשים בסביבה שלך מתפללים לאלוהים. יותר קל לשמור שבת באופן כללי כשכולם סביבך שומרים שבת. אין צורך פנימי או חברתי לדחות מעליך את המצוות המקובלות, וכיון שכך – קיום הצוות בא לא מיראת האל או השולחן ערוך, אלא מאהבתו.

אני יודע, בישיבות מסויימות הביטוי 'עבודה מאהבה' משמעו לרצות לקיים את התורה כולה, מתוך דבקות באלוהים ובתורתו, אבל בצורתו הפשוטה יותר, 'עבודה מאהבה' משמעה לקיים מצוות כי אתה אוהב אותם, ללמוד תורה כי אתה אוהב ללמוד תורה, ולהתפלל לאלוהים כי אתה אוהב אותו. זה, ותו לא. כמדומני שזה גם המקרה כאן.

ו.
אגיד בכנות – אני לא חושב שהשינוי הזה נכון יותר, מבורך יותר או מהווה אופצייה דתית חדשה ומלהיבה. אני חושב שזו המציאות.

אני חושב שיש לה יתרונות, כמו היכולת של הדת להוות בית לאנשים רבים יותר שנעים בתוך המרחב הלא-מוגדר שלה ומוצאים בה את דרכם, כמו היכולת להתמודד עם דברים שמפריעים בתפיסה הדתית המקובלת, ולא באמצעות אפולוגטיקה (היחס לאנשים שאינם יהודים, היחס לנשים, תפישות קוסמולוגיות כאלה ואחרות, התעלמות מקיומו של רצף היסטורי בתוך טקסטים, כמו שיטת הרבדים או תורת התעודות, וכן הלאה).

אני חושב שיש לה גם מחירים:
למשל, עבודה מאהבה יכולה להוביל למקרה שיהיה מסמן בלי מסומן, כלומר תפילה שהיא רק שירים וצלצולים, אבל בלי הפונקציה של ה'התפללות' בתווך.
למשל, אבדן הקשיחות הדתית גורם לזה שהמסורת או הדתיות או האמונה לא שורדת לדור הבא. דתל"שים לא יכולים לגדל דתל"שים, כמו שאומר הפתגם.

כך או כך, אני חושב שזה לא רק סיפור סוציולוגי (לרצות להיות חלק מחברה) ולא רק סיפור דתי (לרצות להיות קשור לדת רק לא בתצורה המקובלת שלה). אני חושב שזה סיפור שמורכב משניהם, ומהזהות שנוצרת באמצעות הניגוד בינם ובין החלופות (החברה החילונית, או החילוניוּת).

ובכל מקרה, אני חושב שמה שהכי חשוב לזכור הוא שכל הכפפה של הזהות לתוך מסגרת קשיחה וניסיון לפרש אותה על בסיס המסגרת הזאת לא תופס את המהות האמיתית של 'מהי הגדרה עצמית' או 'מהי זהות', בין אם מדובר בזהות דתית, בין אם מדובר בכל זהות אחרת. זהות אינה דבר קשיח.