חוג ציור

הרב יוסף אמר לאלי שנראה לו שעדיף שלא. זה לא אסור, כמובן, הוא אמר, אבל זה נראה כמו משהו שאין לו ריח של תורה. אלי הבין; הוא היה רב בעצמו, בוגר עשר שנות לימוד בישיבה גבוהה ובכולל אברכים, מורה בתיכונית כבר שמונה שנים, משמש כרב קהילה כבר חמש שנים. זו גם הסיבה שהוא הלך לרב: אפשר לומר שרבנים זה כמו דגים, כך שלכל רב יש רב גדול ממנו, שיודע יותר ממנו ואותו שואלים שאלות, ורב קטן ממנו שבא אליו להתייעץ. הוא, ספציפית, הלך לשאול את הרב יוסף אם שייך שהוא ילך לחוג ציור בבין הזמנים. ברור, הוא ידע שאין לזה ריח של תורה, אבל יש דברים שצריך לשמוע ממישהו אחר.

הוא אהב לצייר. כשהיה בישיבה התיכונית צייר במשך ימים שלמים.

דברים השתנו מאז.

אוהד בא אליו אתמול אחרי ערבית, שאל אם אפשר להתייעץ עם הרב. מה קרה, אמר אלי, ואוהד אמר שאמא שלו משגעת אותו עם הסיפור הזה של הישיבה הגבוהה. לוחצת שיעשה הסדר. אולי הרב יכול לדבר איתה, הוא שאל. למה בעצם אתה רוצה ללמוד בישיבה גבוהה, שאל אלי, ואוהד הפנה אליו פנים משתוממות ואמר "אבל הרב, חשקה נפשי בתורה". זה הקפיץ אצל אלי כמה נורות אדומות. הוא אמר לאוהד שהוא ידבר עם ההורים שלו. בטח. ככל הנראה הוא ידבר עם אבא של אוהד ולא עם אמא שלו, כי את האבא, אבי, הוא מכיר. אוהד אמר תודה. אני אלך לשם בכל מקרה, הוא אמר. אבידת רבו ואבידת אביו, ציטט, אבידת רבו קודמת.

הנורות האדומות בראש של אלי הבהבו שוב. אנשים שעונים בציטוטים, הוא אמר לנועה בערב, הם אנשים שלא עומדים מאחורי המילים שלהם. הם צריכים טקסט להשען עליו, כי הם לא בטוחים שהם יכולים להניע את הרעיון בכוחות עצמם. זה כמו אנשים שכותבים מכתבי אהבה מלאים בציטוטים משיר השירים. זה לא אומר שהם לא אוהבים, כמובן, אבל נורה אדומה ראוי לה שתידלק. נועה הסכימה איתו. היא לא הכירה כל כך אנשים שעונים בציטוטים, אבל זה היה נשמע הגיוני.

גם ללכת לצייר היה נשמע לה הגיוני. אתה עובד כל כך קשה, היא אמרה לו. אתה צריך קצת מנוחה לנפש. הנה, יש לך חופש, בין הזמנים, אולי תקרא משהו? אולי תלך לצייר?

הוא לא כל כך אהב לקרוא. לא ציירתי כבר חמש עשרה שנים, הוא אמר.

אז תלך לחוג ציור, הציעה נועה. הבן של הויינשטיינים לומד בבצלאל, הוא פותח חוג איור במתנ"ס בחודשי הקיץ.

היא רצתה שהוא ילך לצייר. כשאלי היה בבית הוא טיפס על הקירות ועל העצבים שלה. פותח וסוגר ארונות, מזמזם לעצמו, שורק. היא אהבה להיות איתו שעה, שעתיים, אפילו שלש. אהבה להעביר איתו חופשות, שבתות, חגים, אבל משהו ביומיום של שניהם ביחד היה קשה לה. זה היה כל כך אינטנטסיבי! היא רצתה קצת לבד.

אני לא חושב שיש לזה ריח של תורה, אמר אלי. אני אשב שם עם כל מיני תלמידים שלי מהתיכונית, מצייר אנשים שיושבים מולי בכל מיני תנוחות. זה לא משהו שרבנים עושים.

רבנים לא עושים כלום, היא אמרה.

זה היה נכון.

הוא ידע שזה נכון. אנשים חושבים שרבנים הם רק רבנים, שוכחים שגם הם צריכים לפעמים חברים לדבר איתם, לא רק חברותות. משום מה, אנשים הרגישו בנוח לדבר איתו רק על הלכה, לפעמים על דבר התורה של שבת, או על רעיונות תורניים מסויימים. הוא אהב ללמוד תורה, אז זה לא הפריע לו כל כך לדבר על זה, אבל לאט לאט נוצר שם איזשהו ריחוק, כאילו אנשים חוששים לדבר איתו על כל דבר. הוא עדיין שוחח מדי שבוע עם החברים מהישיבה, אבל הם התרחקו אט אט. כל אחד גר במקום אחר, עבד במקום אחר, כבר לא היו להם המון נושאי שיחה משותפים.

לא היו לו כל כך הרבה חברים בשנים האחרונות.

אתה צריך איזה חוג, אמרה נועה. החוג ציור הזה נראה לי אחלה.

אני אשאל את הרב, הוא אמר.

הרב אמר שאין לזה ריח של תורה, אבל שלום בית חשוב יותר. מה אכפת לך, הוא אמר לאלי. לך, תצייר קצת. הבן הזה של הויינשטיינים, הוא דתי?

אני חושב שכן, אמר אלי.

נו, אז הכל יהיה בסדר, אמר הרב יוסף. כמה זמן זה. שלש שעות בשבוע? ארבע שעות בשבוע? אני חושב שזה אפשר. הוא אמר 'אפשר' בהטייה, כאילו זה מושג בגמרא. באיזשהו מקום זה אכן היה מושג בגמרא. הרב יוסף לא הבין כל כך בציור. הוא אהב לנגן, כשהיה צעיר, אבל התורה הייתה מעניינת יותר, משמעותית יותר. הוא לא ידע מה להגיד על חוגי ציור. סוגיות הלכתיות עניינו אותו יותר. נו, אז מה אתם לומדים היום, הוא שאל את אלי, ועיני שניהם אורו.

הרב אמר שאין לזה ריח של תורה, הוא אמר לנועה כששב הביתה. הייתה כמעט רווחה במשפט הזה. הוא חשש מהחוג, חשש לשבת בין צעירים נלהבים, ציירים מנוסים, לנסות לשרטט אגרטל בעיפרון ציור על הדף הלבן. הוא לא צייר כבר שנים ארוכות, ולא רצה להצטייר בעיניהם כאדם נלעג. מבוגר שמנסה להשלים את החסכים שהיו לו בחייו. לא שחיכתה לו איזה קריירה בציור, כמובן.

ובכל זאת.

בכל זאת, תלך, היא הציעה. לפחות למפגש הראשון. זה מפגש התנסות חינמי, מה אכפת לך. בטח שאכפת לי, אמר אלי, אם אין לזה ריח של תורה, אין לזה ריח מהמפגש הראשון. ואם יהיו שם תלמידים שלי, איזה רושם חינוכי הם יקבלו מזה? ובכלל, זה חתיכת ביטול תורה.

ביטולה הוא קיומה, היא אמרה וקמה להוציא את העוגה מהתנור. ולמרות שזה היה ציטוט, זה היה סוף השיחה. הוא ישב על הכיסא, ליד השולחן, ולא הצליח ללמוד. זה היה ככה כבר כמה ימים, מתחילת בין הזמנים. אפילו דף יומי עם שוטנשטיין הוא לא הצליח ללמוד כמו שצריך. זה לקח לו הרבה יותר זמן מהזמן שזה היה לוקח פעם. במקום זה ישב וקשקש על דף הטיוטות שהיה מונח לו תמיד ליד הגמרא, אחר כך תפס את עצמו מסתכל, מנסה להעריך אם זה טוב או לא, אם יפה או לא, אם יש בשביל מה ללכת ללמוד עכשיו ציור.

הוא ראה את אבי, אבא של אוהד, במנחה, וניגש אליו אחרי הקדיש האחרון. אפשר לדבר איתך, הוא שאל, ואבי אמר בוודאי, הרב, בוודאי. הרב רוצה שנצא החוצה או שאפשר כאן?

הם יצאו החוצה. אבי, אמר אלי, אוהד ניגש אלי, בכה שהוא רוצה ללמוד בישיבה גבוהה ואתם לא נותנים לו, ביקש שאני אדבר אתכם. רציתי לשאול אם אפשר לדבר אתכם, אם זה מרגיש לכם בנוח שאני אחווה דעה.

אנחנו מפחדים עליו, אמר אבי.

מפחדים שמה, תהה.

מפחדים שהוא הולך לשם רק בשביל לחץ חברתי, אמר אבי. החבר'ה הרציניים אצלם בכיתה הולכים לישיבות גבוהות ויש שם איזה סחף חברתי, ללכת לישיבות גבוהות או למכינות. אנחנו חושבים שהכי מתאים לו ישיבת הסדר. ילמד, יעשה צבא, יצא בגיל עשרים ושלש, ילמד איזה מקצוע. אנחנו קצת מפחדים שהוא יקום בגיל עשרים וחמש ויבין שהוא הלך למקום שלא טוב לו בו.

זה יכול לקרות גם להפך, אמר אלי. שהוא יצטער שלא הלך לישיבה גבוהה.

נכון, אמר אבי, אבל תמיד קל יותר ללכת אל הקיצון. אם הוא יהיה בישיבת הסדר, מעבר לישיבה גבוהה יחשב התחזקות. אם הוא יהיה בישיבה גבוהה, מעבר להסדר יחשב היחלשות. אני מעדיף שהבן שלי יתחזק, ולא יחלש.

זה היה חכם. הוא לא חשב על זה. זה היה חכם.

כשחזר הביתה ארז מחברת וכמה עפרונות. אני הולך לחוג הציור, הוא אמר לנועה. נועה בדיוק השכיבה את הילדים. יופי, היא אמרה. הוא לא ידע אם זה נאמר בשמחה או בציניות: הילדים צעקו וצווחו וקפצו על המיטות, ביקשו מים, לראות סרט, לשמוע מאה סיפורים ראשונים. הוא הניח את המחברת בצד, השכיב אותם במיטה וכיסה אותם בשמיכה ונשק לנועה. להתראות, הוא אמר. היא חייכה אליו. תהנה, היא אמרה.

הוא לא נהנה. חוג הציור היה כישלון. קודם כל, היו שם גם נשים, בנות הקהילה. הם אמנם ישבו בחצי גורן בנים וחצי גורן בנות, אבל עדיין זה לא הרגיש לו מתאים. אולי היה צריך למצוא חוג לגברים בלבד. הוא לא אמר מילה, כמובן, אבל כולם הסתכלו עליו כאילו הוא הורס להם את המסיבה. שנית, הוא לא הכיר שם אף אחד. כולם היו צעירים ממנו. היחיד שהיה מבוגר ממנו היה אבי, אבא של אוהד, שנפנף לו לשלום. הוא לא ידע איך להתייחס לזה, והנהן אליו בכובד הראש הרגיל.

הוא לא נטש מיד, כדי לא לפגוע בבן של הויינשטיינים, והם ישבו שעה מסביב לרדיו ישן וניסו לצייר אותו. אחר כך הבן של הויינשטיינים עבר והעיר הערות לכולם. אלי לא הצליח ליצור את הקונטרס הרצוי, הוא הרגיש כאילו הייתה לו מיומנות פעם, אבל הוא איבד אותה במרוצת הזמן. הוא אפילו לא ידע אם הוא מצטער על זה או לא. העבודות של כולם היו יפות מאוד, והציור שלו נראה כמו ציור של ילד בחוג ציור, לא כמו של מבוגר בן שלושים ושתיים שהתאמן כל חייו.

הבן של הויינשטיינים (מה שמו, לעזאזל?) אמר שהרישום שלו מוצלח מאוד.

הוא ידע שזה לא נכון. הרישום שלו לא היה מוצלח. הוא לא יכול להיות מוצלח אחרי שמונה עשרה שנה בלי לגעת בעיפרון. הוא בטח אמר לו את זה רק כי הוא רב. אלי אמר את זה לאבא של אוהד כשהם חזרו הביתה. אני לא חושב, אמר אבא של אוהד, אני חושב שההתחלות תמיד מגששות, לא מצליחות לדייק משהו עד הסוף. תראה לי את הרישום שלך? טוב, זה באמת לא הכי מוצלח. אבל זה משהו, לא? הפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר.

אני לא בטוח שתהיה פעם הבאה, אמר אלי.

כן, הסכים אבי, גם אצלי לא.

למה לא, אמר אלי.

נו, הרב בטח מכיר את זה, אמר אבי. שכל כך עסוקים כל היום עד שאין זמן לנפש? אני עובד כל היום ואני מרגיש שאני לא מקדיש מספיק זמן לנפש, אז החלטתי להתחיל ללמוד משהו באופן קבוע. אולי הלכה, אול חסידות, אולי גם וגם, אני לא יודע.

תפסת מרובה לא תפסת, אמר אלי.

אבי נענע בראשו. תמיד עדיף לשאוף גבוה, הוא אמר. הוא אהב מאוד ללמוד והצטער שזה נעלם לו ביחד עם העבודה בראיית חשבון. הוא ניסה לתקן את זה ולשמוע שיעורים בנסיעות, אבל לפני שנה המשרד עבר דירה, קרוב יותר, והזמן שהיה לו לשיעורים התקצר והתקצר עד שנעלם כמעט לגמרי. הוא הרגיש פספוס. הוא רצה לחזור לזה, אבל לא ידע איך.

אולי נקבע חברותא ביחד, אמר אלי. הוא חשב שזה רעיון טוב. שני אנשים, פחות או יותר באותו גיל, רוצים ללמוד ביחד. מה יכול להיות רע?

אבי היסס. אתה בטוח שאתה לא עושה לי טובה? הוא חשש שהרב אלי החליט לעשות איזו מחווה וללמוד איתו משהו. הוא לא רצה רחמים, חברותא בוגרת שיושבת לידו ומסבירה לו הכל. הוא רצה איזו התמודדות משותפת, ולא היה בטוח שהרב אלי הוא האדם הנכון בשביל ללמוד איתו ביחד. הרב אלי, מצידו, התעקש בצורה יוצאת דופן.

אפשר לנסות, הוא אמר. אני לא מבטיח שזו תהיה ריצה לאורך שנים, אבל אפשר להתחיל לראות איך זה.

אני לא בטוח שתהיה פעם הבאה, אמר אלי לנועה כששאלה אותו איך היה. היו לה שעתיים יפות מאוד, פנויות. הילדים היו במיטה, הכלים היו בייבוש, המקרר היה מלא והעוגה הייתה מוצלחת כתמיד. היא ישבה וראתה שלשה פרקים של האישה הטובה, והערב הלך והוכיח את עצמו כהצלחה, עד כה.

למה לא? היא אמרה. היא חששה שזו תהיה התגובה שלו.

אני לא טוב בזה כל כך, הוא אמר.

אבל אתה אוהב לצייר, היא אמרה.

כן, נכון, הוא אמר, אבל נראה לי שאני לא אוהב ללמוד לצייר. זה לא אותו דבר.

זה לא אותו דבר, היא הסכימה. טוב, אז מה תעשה?

אני אלמד תורה, הוא אמר. קבעתי חברותא עם אבא של אוהד. זוכרת אותו?

היא לא זכרה. יופי, היא אמרה. מתי תתחילו?

מחר, הוא אמר. אני חושב, לא יודע. לא דיברנו על זה.

טוב, היא אמרה, ומה תכננת להערב? רוצה לראות איתי משהו?

אחרי שהיא נרדמה אלי שכב על הגב והביט בתקרה. היה חם מאוד בחדר השינה שלהם, והמאוורר לא קירר אותם מספיק. הם תכננו לקנות מזגן כשיהיה להם כסף, אבל תמיד היו הוצאות דחופות יותר: ספרי לימוד לילדים, מחשב, מקרר חדש. בינתיים הסתפקו במאוורר ישן שהם לקחו מסבתא שלה. המאוורר עבד ללא הרף, מהבוקר עד הלילה, במשך כל האביב, הקיץ ותחילת הסתיו. הם נתנו לו קצת מנוחה בחורף, שם הוא ממילא לא היה נצרך. אלי ניסה להיזכר בסוגיה שלמד היום. זה היה סנהדרין י"א? אולי סנהדרין י'? הוא לא זכר.

הוא קם לשתות משהו וכשחזר התעכב אצל הילדים, הסתכל עליהם ישנים, מתהפכים במיטותיהם. לשניה רצה להעיר אותם, לחבק, ואז התגבר על הדחף הזה ורק התבונן בהם. הם ישנו במיטותיהם, נינוחים כל כך, חסרי דאגות. הוא חשב על נועה, ישנה בחדר הסמוך, ועל החברותא שמחכה לו מחר. הוא חשב על חוג הציור. יכול להיות שזה פשוט היה החוג הלא נכון? הוא לא ידע, ולא היה בטוח שהוא רוצה לבדוק. הוא חשב על זה שתלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. לא הייתה לו מנוחה, אבל היו לו משפחה, עבודה, קהילה. חברותא חדשה חיכתה לו מחר.

זה היה נראה לו לגמרי מספיק, לעת עתה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “חוג ציור

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s