משקפיים | לפרשת ויחי

א.

לפעמים אדם רוצה להיות עשיר. ואם להיות כנים לרגע, זה לא כל כך לפעמים; באופן כללי הוא רוצה שיהיה לו הרבה כסף. כסף זה דבר חשוב, הוא חושב. הוא קורא לזה 'לחיות בכבוד'. ככה הוא אומר לסיון: "מה אני כבר מבקש, לחיות בכבוד? זה כל מה שאני רוצה." אבל שניהם יודעים שהוא רוצה להיות עשיר. לא לחשוב על כל הוצאה, לא לחשב טילון במכולת כן או לא, לא להביא ארוחות צהריים בקופסת פלסטיק למשרד, לחמם במיקרו, לאכול בכף חד פעמית שאריות משבת. וביום אחד הוא הולך ברחוב ורואה קורס מפתחי אפליקציות עם נטייה לעיצוב במחיר מסובסד מתחיל מחר, וסיון אומרת יאללה, עוף על זה, כי מה אכפת לה, והוא עף.
ב.  

ומאז כל מה שאדם רוצה לדעת זה אם העסק שלו יצליח. הוא יושב על הכיסא באמצע חודש טבת ומרגיש כאילו ארבעה חודשים והלוואה של חמישים אלף רובצים לו על הלב, וזה מה שהוא אומר לסיון, הוא אומר לה את שומעת, ארבעה חודשים וחמישים אלף שקלים יושבים לי על הלב, וסיון אפילו לא מסיטה את המבט מהספר, רק לוקחת שלוק מהשייק נבטי חיטה שלה ואומרת לו "אדם, אם אתה לא מסוגל לקחת סיכונים אולי לא היית צריך להיכנס לעסק הזה מלכתחילה והיית צריך להישאר שכיר." 
סיון קוראת ספרי מתח בצורה מאוד מוזרה. היא קודם בודקת אם הגיבור ימות בסוף או לא, ורק אז מתחילה לקרוא. בשביל מה לי כל המתח הזה, היא אומרת, בשביל מה כאב הלב? אני באתי לכאן כדי ליהנות.
ואדם אומר לא, לא, אני יודע לקחת סיכונים, הלב שלי צעיר ורענן ובריא אבל תגידי, סיון, מה יהיה? וסיון היא שכירה, מה אכפת לה, והיא אומרת לאדם יהיה טוב, ואדם אומר טוב, טוב, וקם ומסתובב קצת במטבח ואומר לעצמו אבל איך היא יודעת, לעזאזל, איך היא יודעת.
 ג.

היא לא יודעת.
אף אחד לא יודע. זה הכי נורא. הוא הולך לייעוץ עסקי במחיר מסובסד במעו"ף וטל היועץ השיווקי אומר לו תראה, יש לזה פוטנציאל ואתה עובד נכון אבל אף אחד לא יודע, אף אחד. ובקבוצות הפייסבוק שהוא חבר בהן יש אלף אנשים שאומרים לו תקנה ביטקוין, תשקיע בעיצוב, תבנה אתר כמו שצריך לא ככה אלא אחרת, תיצור תיק מניות פסיבי, או אקטיבי, אתה עוד צעיר הלב שלך יכול להחזיק מעמד בסלאלום של השוק, והוא יודע שזה נכון אבל אולי לא? אולי בעצם לא? איך בכלל אפשר לדעת מה יהיה?
וזה מה שהוא אומר לטל. הוא אומר לו טל, אני מרגיש כאילו אני הולך על חבל דק. אני עוד יציב ולא נפלתי אבל מי אמר שאני לא אפול, וכל הסיפור הזה הולך לפח? וטל אומר לו תשמע, אף אחד לא יודע, אבל אני אגיד לך מה. אני עובד עם הרבה אנשים. אתה מתייחס לסיפור הזה הכי ברצינות. כולם מאמינים במוצר שלהם, גם אנשים שמנטרים מוני מים מאמינים במוצר שלהם. אבל אתה היחיד שבאמת יודע שאתה יכול ליפול, ולכן אתה תיפול, וזה בסדר, כי תצליח לקום. ככה טל אומר. ואדם מאמין לו, כי אם אלוהים לא היה רוצה שנאמין ליועצים שיווקיים של מעו"ף הוא לא היה יוצר אותם מלכתחילה.
ד.

ועד כמה שזה אירוני בשביל פרשה שמתחילה במילה 'ויחי', יעקב אבינו מת בפרשה, ולפני שהוא מת הוא אוסף את כל הבנים שלו, וכולם שם במצרים מתאספים סביב מיטתו של יעקב ומוחים דמעה ויעקב אומר להם תשמעו, אני אגיד לכם מה יקרה אתכם באחרית הימים. והוא רוצה, הוא באמת רוצה לספר להם מה יקרה להם באחרית הימים, כי הם הבנים שלו, והוא דואג להם, אבל הוא לא יודע. 
כי אף אחד לא יודע.  
אבל הם כבר במתח, הבנים של יעקב. הם יושבים סביב המיטה ותולים בו עיניים מצפות ובלית ברירה, יעקב מתיישב על המיטה ובמקום לספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים הוא רק מספר להם מי הם. הוא אומר – ראובן, אתה הבכור שלי אבל גם שכבת עם אשתי. ויהודה, אתה מנהיג. ונפתלי, אתה מהיר כמו איילה שלוחה, ודן, אתה יש לך שכל ישר, וככה הוא עובר אחד אחד ומתאר אותם, ובסוף הוא שוכב על המיטה, אוסף את רגליו, מתכרבל כמו עובר, ונפטר.
ה. 

כי מה שקרה בחודש טבת – זה מה שאדם לא מספר לאף אחד, אפילו לא לטל, למרות שההיגיון היה אומר שהוא יספר את זה לטל – זה ששני עובדים עזבו את הפיתוח, וסבב הגיוס הניב פחות מהמצופה, וכל התכנון הגדול שלו איך ליצור הכנסה פסיבית ולהכות את השוק, פתאום זה לא נראה כל כך בטוח. והיחידה שהוא מספר לה זו סיון, וסיון אומרת את אותה מנטרה, כלומר 'אתה יכול', ו'אתה תצליח', ואדם אומר לה אבל מליון אנשים נכשלו, וסיון אומרת לו כן, זה נכון. אתה גם תכשל, אבל בסוף בסוף, אתה תצליח. 
ו.

והוא אומר לה, סוף סוף, אבל איך את יודעת?

והיא אומרת לו אני רוצה לספר לך סיפור. לפני שבוע הלכתי לקנות משקפיים. הלכתי לשופיק, פתחתי מגירות, חיפשתי וחיפשתי, בסוף היא אומרת לי שומעת סיון, יש לי פה מאחור זוג משקפיים שאין דברים כאלה. יקרות יקרות אבל סוף. היא נכנסת למאחורה של החנות, מוציאה את המשקפיים, תקשיב – אין דברים כאלה. עגולות ואדומות ומהממות. לקחה את המספר שלי במשקפיים, אמרה תחזרי עוד שלשה ימים. הלכתי, חזרתי אחרי שלשה ימים, שמתי על העיניים – מדהים. רואה בדיוק אותו דבר, ואיזה משקפיים! בקיצור שילמתי, ארזה לי, הלכתי. 
אני הולכת לי ככה ברחוב, ומכל הכיוונים – מחמאות, מבטים, בחורה שאני לא מכירה עצרה אותי ואמרה תשמעי, את לבושה מהמם, בקיצור, אני זוקפת קומה, מסתובבת כמו מלכה ברחוב יפו, כולם מביטים בי כאילו אני בני ישראל שחוצים את הים, מוכרות בקסטרו נחפזות לשרת אותי ומיכל – אתה זוכר את מיכל? מהלימודים? הפוצה? – פוגשת אותי ליד הפלאפל ואומרת תקשיבי, את נראית כמו מלכה. אני! כמו מלכה! בקיצור אני ממשיכה, מבסוטה כולי, נכנסת למשרד, ושולה אומרת לי וואו, מה קרה היום? את זורחת. אני אומרת כן, הכל בזכות המשקפיים, ושולה אומרת – איזה משקפיים? הן לא חדשות.
בקיצור אני רצה לשירותים, מסתכלת – זה המשקפיים הישנות. מנסה לשחזר מה היה, פתאום אני מבינה שהמשקפיים החדשות עדיין באריזה שלהן בתיק שלי, וכל היום הזה הסתובבתי עם המשקפיים הישנות. 

וזהו.
ז.

מה זהו, אומר אדם. 
זהו, היא אומרת. זה אומר שהכל בראש שלך. זה אומר שאם מישהו אומר לך 'את יפה' ואת מסתכלת על עצמך כעל יפה, את באמת תהיי יפה. ואם תחשוב שיהיה טוב, אז באמת יהיה טוב. ואם שאתה בדרך להצלחה, אתה תצליח. ואם מישהו אומר לך 'וואי, אתה חכם', ואתה תחשוב על עצמך בתור חכם, אתה גם תהיה חכם. ואם מישהו יגיד לך 'אתה מצליחן', אתה תהיה מצליחן, אתה מבין? ככה הדברים האלה עובדים. אתה שואל איך אני יודעת שיהיה טוב? אני לא יודעת שום דבר בוודאות. אף אחד לא יודע. אני רק יודעת שאם אומרים לך שיהיה טוב, וגם אם אתה בתוך הבוץ הכי בוצי בעולם, עם עסק באמצע סחרור ועובדים שנוטשים ומחזור גיוס לא משהו – אם תאמין שאתה מוצלח, אתה באמת תצליח.
ח.

והפרשה מתחילה ב'ויחי יעקב בארץ מצרים' ומסתיימת ב'וימות יוסף וישם בארון במצרים', כמו פתיחה וסיום של ספר, כשבסוף בסוף של הספר אנחנו מגלים שהגיבור של הספר מת, והאחים שלו נשארו ביחד איתו במצרים. והם לא רוצים להיות במצרים, אבל הם שם, ואם אתם רוצים לדעת מה קרה איתם אתם חייבים לראות את הפרקים הבאים, כי עכשיו זה שיא המתח והם כלואים בארץ מצרים בלי איזה גיבור על שמגן עליהם ומה יהיה, איך הם יצאו מהבוץ שבתוכו הם הסתבכו, ובשביל זה תחכו שבוע לפרק הבא כדי לשמור אתכם קצת במתח. אבל בינתיים אפשר לגלות שבסוף יהיה טוב וכולם היו מי שהם היו אמורים להיות, כי ככה יעקב אמר. 
ט.

ואיך הסטארטאפ של אדם הצליח – לא סיפר, ובסוף הצליח.
—

(קרדיט איור: Olimpia Zagnoli)