ג'וינט

הסיגריה הראשונה של חגי הייתה בגיל שתיים עשרה, והיא לא הייתה ג'וינט. שוהם מצא קופסת סיגריות עם שתי סיגריות אחרונות בחצר מאחורי בית הספר, והוא החביא אותה בכיס והביא לחגי אחת כדי שלא ילשין עליו למנהל. הסיגריה הייתה בתא הקטן בילקוט של חגי לאורך כל היום, ואחרי הצהריים, כשנגמרו הלימודים, הוא עישן אותה בהחבא בגינת המשחקים שליד הבית שלו. היא הייתה מרירה וצורבת, והעשן התפתל בגרון של חגי וגרם לו להשתעל בכח. למרות זאת, ואחרי שתי השאיפות הראשונות, הוא גילה לתדהמתו שהוא דווקא אוהב את התחושה.

העשן הרגיע אותו.

זה הבהיל אותו. ממש. בעלוני השבת ובספרים שקרא היה כתוב שאנשים מתמכרים לסיגריות למרות העשן, לא בגלל העשן. העשן אמור לצרוב. דמעות אמורות לעלות לו בעיניים. מה זה אומר עלי, הוא חשב. מה זה אומר. אם אני אוהב את התחושה אני בטח אתמכר לזה מיד. כל הכסף שלי ילך על זה. מה ההורים שלי יחשבו. זה ממש ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. מרוב בהלה הוא כיבה את הסיגריה מיד, במקום, לקול צחוקם של שתי ילדות ששיחקו בגינה, ואחר כך תפס את התיק וחזר הביתה והשתדל מאוד להיות ילד טוב עד ארוחת הערב.

בבית הספר הוא סיפר שעישן את הסיגריה עד תומה. ששתי בנות הסתכלו עליו ברחוב ואמרו לו בהערכה יא אללה, איך אתה מעז. חברים שלו הסתכלו עליו בהערכה מהולה בזעזוע, ואוריה לקח אותו הצידה ואמר לו אתה יודע שאנשים מתים מזה, נכון? כתוב ממש 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. לא אכפת לי, אמר חגי, הוא ניסה להראות שבאמת לא אכפת לו, אבל לא הצליח להשתיק את תחושת העליונות של ההתבגרות: אני כבר ניסיתי, אתם עדיין לא. זה לא באמת שינה משהו: אחרי חצי שבוע שכחו מזה כולם.

כאמור, זו הייתה סתם סיגריה. היא לא הייתה ג'וינט, או פייסל, או וויד, או מריחואנה, או ירוק, או חום, או צינגלה, כל אחד משמות החיבה שבהם אנשים נוטים לכנות סיגריה עם קנאביס.

הסיגריה השניה של חגי הייתה בגיל שש עשרה. בשביעית. בישיבה התיכונית שבו למד החבר'ה לא עישנו. לא במוצהר, לפחות. היו שלשה מורים שעישנו; היה אפשר לראות אותם מאבדים את הריכוז כשהם מלמדים שעות ארוכות מדי, או בטיולים שנתיים. זה לא היה נדיר לראות מורים מעשנים מחוץ לכותלי בית הספר: הולכים ברחוב הצר ומנסים להספיק עוד שאיפה מהסיגריה לפני שהם זורקים אותה על המדרכה, מועכים אותה בקצה הנעל, נכנסים ללמד.

החבר'ה מהשכונה שהמשיכו איתו, בכל אופן, לא עישנו. לא שוהם, לא אוריה, אפילו לא משה, שהספיק לעשות הכל, לטענתו. סיגריות, הוא היה אומר. פחח. סיגריות זה לאנשים בלי עמוד שדרה. בשביל לפרוק עול הם קמו מאוחר, הלכו לישון בשלש בלילה, ישבו וראו סרטים בחדר, דיברו על בנות שהם רואים ועל בנות שהם מכירים; מה דורין כתבה לשוהם ("בוקר טוב") ומה הוא ענה לה ("בוקר, יפה", שזה יכול להתפרש לשני כיוונים, ועל כן מתוחכם). אוריה היה זה שהעיר את כולם להספיק תפילה בזמנה כל בוקר, והם הכירו לו תודה על כך. סיגריות היו מחוץ לתחום, אבל לא בקטע דתי או מוסרי. סתם, כי זה הורג. אנחנו לא עד כדי כך מטומטמים כדי להרוג עת עצמינו, אמר משה.

לחגי היה עמוד שדרה. על כל פנים, הוא חשב שיש לו עמוד שדרה. הסיגריה השניה שלו לא הייתה בקטע של לחץ חברתי, והוא אפילו לא טרח להתפאר בה אחר כך. הם היו בטיול שנתי וישנו באכסניית הנוער באילת, ובערב כולם ירדו כדי לראות מה קורה בעיר. חגי נשאר באכסנייה עם שני מורים ועם נהג האוטובוס, כדי לראות את המשחק של מכבי. במחצית המורים הלכו לעשות שיחה עם האישה והנהג יצא לעשן. חגי יצא איתו, שם ידיים בכיסים, מסתכל. הנהג הוציא סיגריה, הסתכל על השמיים, הצית אותה, בא להחזיר לכיס ואז נזכר בנימוסיו. אתה מעשן? הוא שאל את חגי, ובלי לחשוב חגי אמר כן, אתה יודע, בטיולים ובמילואים. הנהג צחק והביא לו סיגריה, והם עישנו ביחד, מסתכלים על האור שבקע מהעיר.

איפה המורים שלך, אמר הנהג. הם מדברים עם המשפחה, אמר חגי ופלט עשן. אחר כך השתעל. הסיגריה הייתה בדיוק כמו הסיגריה הראשונה: גנובה, מתוקה, צורבת. נשים, אמר הנהג באנחה. אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן. כן, אמר חגי, למרות שלא ידע על מה הנהג מדבר. העישון המשותף גרם לו להרגיש כאילו הוא והנהג תחת אותה חבורה, קליקה. כאילו משהו עמוק יותר וראשוני יותר מאחד ביניהם ופותח ביניהם לבבות. אחר כך הם חזרו לראות את המחצית השניה, ואחר כך חגי ירד אל העיר והצטרף למשה ולשוהם שישבו בבורגראנץ'. הוא לא סיפר להם על הסיגריה.

במקום זה הם הסתובבו בעיר וניסו לפגוש מישהי שאוריה הכיר במחנה של בני עקיבא ובמקרה גם היא הייתה בטיול באילת. הם לא מצאו אותה (חגי נטה לחשוב שאוריה המציא אותה כדי להרגיש יותר חלק מהחבר'ה) אבל מצאו מישהי אחרת שחגי הכיר מחוג אלקטרוניקה, והם ישבו ודיברו קצת עד שמשה נזכר שהשערים באכסניה נסגרים בשתיים עשרה ושהם חייבים לחזור.

למישהי מהחוג קראו הדס. היא הייתה בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם בחורה בחוג אלקטרוניקה: חדה, שנונה, עושה דברים מגניבים שגיקים עושים. חגי התכתב איתה קצת אחר כך. בינו לבינו, ובחוג המצומצם של החבר'ה, הוא קרא לה 'החברה שלי', למרות שהם לא נפגשו בשבועות שאחר כך, ולמעשה לא הייתה שום סיבה לחשוב שיש ביניהם משהו. משה חשב שזה אידיוטי. אתה לא יכול לקרוא לה 'החברה שלי' כשהיא לא החברה שלך, הוא אמר.
לא אכפת לי, אמר חגי.

חודשיים אחר כך, במוצאי שבת אחד, דפנה, החברה של שוהם הגיעה לבקר אותם בשכונה. הם ישבו בפיצה של שוש ואכלו פיצה שוש, כלומר פיצה עם אננס, זיתים ורוטב מיוחד ששוש נשבעה במקוריות שלו, אבל כולם חשבו שזה תערובת של מיונז, צ'ילי וסחוג. החברה של שוהם, דפנה, הייתה כמו דמות מהרפתקאה מופלאה: היה לה נזם, שני עגילים, היא עשתה קעקוע במקום שלא רואים. היא הביאה איתה שני פייסלים מגולגלים כבר, מעין מנחת פיוס לחבר'ה על שהיא לקחה מהם את שוהם.

אנחנו לא מעשנים, אמר משה.
זה לא סיגריה, היא אמרה. זה ג'וינט. סיגריות גם אני לא מעשנת. מי מעשן סיגריות? אבל זה ג'וינט, אתם חייבים לנסות. זה אדיר.
מה, החברה שלך דפוקה, אמר משה לשוהם. היא מעשנת ג'וינטים? דופקת לעצמה את השכל?
זה לא דופק את השכל, אמר שוהם. זה אחלה דווקא.
ניסית?
לא, אבל דפנה ניסתה. נכון דפנה?
בטח, אמרה דפנה. היא חייכה אליהם חיוך שניסה להיות מזמין, או נחמד, אבל יצא מעושה.
אני לא הולך לעשן את זה, אמר משה. מאיפה לי לדעת מאיפה זה הגיע. אה, אוריה?
דווקא אמרו שזה פחות הורג, אמר אוריה. יש כל מיני מחקרים שזה דווקא בריא.
לעשן? אמר משה. לעשן זה בריא?
זה לעשן מריחואנה, אמר אוריה. זה לא לעשן סתם סיגריה עם טבק ועם נפט ועם אלוהים יודע מה יש בפנים. מה אתה אומר, חגי?

חגי לא ידע.

הוא כעס על משה. עם הביטחון העצמי הזה. עם הוודאות. באיזו קלות הוא אומר 'זה דופק את השכל', 'זה הורג', כאילו הוא יודע משהו מהחיים שלו. מפזר הצהרות: זו חברה שלך. זו לא חברה שלך. ולו עצמו – כלומר למשה – אין חברה, הוא לא עישן, הוא לא למד, למעשה לא הייתה שום סיבה להעריך אותו למעט הביטחון העצמי הזה. זה שיגע את חגי.

הוא ריחם על שוהם. שוהם שמנסה למצוא את המקום שלו, שמרגיש בודד גם באמצע ההמון, שסוף סוף מצא מישהי שהולכת איתו כמות שהוא, עם החששות וחוסר הביטחון והמאמץ המוגזם להיות נונשלנטי. מה, ככה נדחה את החברה של שוהם על הסף? הוא גם ריחם על אוריה. עם המאמצים הפתטיים, החמודים, כמעט, להיות חלק. להחזיק בכח בתדמית ה'ילד טוב ירושלים' ובו בזמן בתדמית ה'אני חלק מכם'. הוא כמעט רצה לטפוח לו על השכם בכל ניסיון כזה, להגיד לו 'הכל בסדר, כפרה', אבל חגי לא היה מהאנשים שטופחים על השכם או שאומרים 'כפרה'.

אני חושב שזה סבבה, הוא אמר. כאילו, זה ג'וינט, מה כבר יכול להיות? זה לא שאנחנו מעשנים סמים קשים.
זה בדיוק סמים קשים, אמר משה.
אי אפשר לעשן סמים קשים, אמר חגי. אפשר להזריק או לטעום או להסניף או להניח מתחת ללשון, אבל אי אפשר לעשן. זה לא עובד ככה.
זה בדיוק עובד ככה, אמר משה, ואם תמשיכו, אני אספר את זה לקובי המנהל.
נו, אל תהיה ככה, אמר אוריה. מה אתה משחק אותה ילד טוב? אתה זה שאמר לנו שכבר עשה הכל.
מה אתם דפוקים, אמר משה, אתם בני שש עשרה. מה אתם משחקים אותה בעצמכם כאילו אתם הכי גדולים בעולם.

זה היה נכון. חגי ידע שזה נכון, כלומר, שלא בריא לעשן ושקנאביס יכול להזיק להתפתחות ומה לא, ובעיקר שזה לא התאים להם. הם לא היו כאלה, פוחחים, מנסים דברים חדשים. הם היו בסך הכל חבורה של נוער בורגני, קצת משועמם, קצת מתיימר. הוא לא ידע לנסח את זה במילים. 'בורגני', 'מתיימר'; מה זה אומר, בכלל? הוא רק ידע שהם נורמלים. נוער נורמלי. שהם לא אמורים לנסות את הדברים האלה בגיל שש עשרה.

ובדיוק מהסיבה הזו אוריה הדליק את הג'וינט. הוא הביא מצית מהדלפק של שוש, בזמן שחגי התלבט עם עצמו, וסוכך על הג'וינט והדליק. הנה, הוא אמר בניצחון, דולק. מי ראשון? דפנה?
לא, אמרה דפנה, כבר עישנתי היום. כמה כבר אפשר לעשן. אני אולי אקח אחר כך.
אני אהיה ראשון, אמר שוהם. הוא לקח את הג'וינט ושאף שאיפה עמוקה. אחר כך החזיק את זה קצת בפה ושחרר. הנה, אתם רואים, הוא אמר, לא כזה סיפור. פעם ראשונה שלי, אפילו לא השתעלתי.
אתה צריך לקחת לריאות, יא טיפש, אמר משה. ההתנגדות התחלפה אצלו בסקרנות; מי יודע מה יקרה.
אז אני אקח לריאות, אמר שוהם. הוא לקח שאיפה ארוכה, ואז שאף אוויר, ופתאום השתעל בעננת עשן על הפנים של דפנה. אני מצטער, הוא אמר לה. היא צחקה. שטויות, היא אמרה. לכולם זה קורה בהתחלה.

חגי חש פתאום את הרצון להוכיח להם שלא. כלומר, שלא לכולם זה קורה בהתחלה. לקחת שאיפה, להחזיק בריאות, לשחרר, להגיד – הנה, אתם רואים? ככה עושים את זה? אבל הג'וינט כבר עבר לאוריה, שלקח שאיפה והשתעל גם הוא.
אתם דפוקים לגמרי, אמר משה. לגמרי לגמרי דפוקים. אין לכם מושג מה אתם עושים.
אתה סתם פארטי פופר, אמר שוהם.
אתם סתם – סתם מנסים להרשים את דפנה, אמר משה. הוא האדים, כמו שקרה לו בפעמים המועטות שבהם התכעס. סתם עושים פוזות על בחורה. אין לכם מושג מה אתם עושים לעצמכם.
תירגע, אמר אוריה. תירגע, אנחנו לא עושים לעצמינו כלום, קצת מעשנים. מה זה יעשה לנו? לא יעשה לנו כלום. אולי קצת נתמסטל. קצת נצחק. כלום לא יקרה. אפילו הבעל שם טוב היה עושה את זה.
אתם לא תתמסטלו מפעם ראשונה, אמרה דפנה. פעם ראשונה זה לא עובד. רק בפעם השנייה.
נו אז למה אתם מעשנים, אמר משה. הוא הסתכל סביב כאילו הוא מחפש מישהו שיעזור לו. חגי, הוא אמר, כמעט בתחינה, תגיד להם.
נא, אמר שוהם. חגי הוא משלנו. הנה, חגי, רוצה סיבוב? והוא הושיט לו את הג'וינט עם הקצה לכיוונו: דלוק, מעשן, מוכן.

בתוך תוכו חגי ידע שהוא צריך לעשן. כלומר, חברתית. שזה מה שמצופה ממנו בתור המגניב, זה שיודע. אבל הוא לא רצה. הוא לקח את הג'וינט בידיים והסתכל עליו מסביב. מימין, משמאל. כולם הביטו בו בציפייה, אבל פתאום הוא חש תחושת קבס שכזו מהעולם, מהחיים, מהחבורה שסביבו. לו רק היה יכול להראות להם שהם ילדים, פשוט ילדים, ושהוא מסרב לג'וינט לא כי הוא ילד, אלא כי הוא מבוגר. להתנשא עליהם מעמדת הבוגר בעצם הסירוב. אבל הם היו קטנים מדי בשביל זה. יותר מדי בתוך הגיל והמקום וההרפתקאה, כך שלא היו יכולים להבין את ההתנשאות.

במקום זה הוא רק אמר לא, אני מצטער, קצת כואב לי הראש. הוא העביר את הג'וינט לאוריה, ואז אמר 'אני חושב שאני אלך לשים ראש', ולפני שהגיבו שם עשרים שקלים על השולחן וקם מהשולחן. היה ממש נחמד להכיר אותך, הוא אמר לדפנה, החליף חיבוקים עם כולם, ארז את עצמו במעיל והלך הביתה.

בדרך הוא חשב שזה היה מטומטם. הם יחשבו שאני ילד קטן, הוא אמר לעצמו. הם לא יבינו. הם יצחקו עלי מעכשיו ולנצח. יגידו 'אתם זוכרים את הג'וינט הראשון שלנו? זוכרים איך חגי ברח הביתה כמו ילד כי הוא לא רצה לעשן?'. זה גם היה נכון, בסך הכל. לא היה לו איך לסתור את זה: הוא באמת ברח הביתה כי הוא לא רצה לעשן. הוא באמת קצת פחד. הוא גם חשב איזו רוח גבית זה הולך לתת למשה, שימשיך לצחוק על כולם בלי אופוזיציה נורמלית. חרא, הוא אמר לעצמו. לשנייה רצה לתת איזה אגרוף לעץ, אחר כך חשב שזה קצת פתטי מדי, ופשוט נעץ את האגרופים בכיסים והזדרז הביתה.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי כשנכנס הביתה. חגי, זה אתה? קראה אמא שלו מהסלון. כן, הוא אמר. איך היה, היא אמרה. היה טוב? אפילו לא עלה בדעתו לספר לה מה היה הערב. הוא ידע: היא ישר תגיב. תתקשר להורים של שוהם ושל אוריה ושל משה. תספר לכולם, סדרות חינוך על סמים קלים וסמים קשים, מצגות, מחנכים. יותר מדי סערה בשביל עניין די סתמי. חגי? אמרה אמא שלו, צליל חשד התגנב לקול שלה. הכל טוב? כן אמא, הוא אמר. היה בסדר.

היה לו מוקדם מדי בשביל לישון. במקום זה שכב במיטה והתלבט מה לעשות. הוא התלבט אם לראות תמונות של בחורות בבגדי ים, או לראות איזו סדרה, ואולי לקרוא שוב את הארי פוטר חמש. בסוף החליט לדפדף באינסטגרם של הדס. הוא דפדף בין התמונות שלה עם חברות בטיולים ובין תמונות שלה מול המראה בבית. "יום מושלםםם  " היא כתבה מתחת לאחת התמונות, וחברות שלה כתבו לה "לא אתתתתת… מושלמתתת!". זה היה נכון, הוא חשב לעצמו. היא הייתה מושלמת. כמעט בלי לשים לב הוא לחץ על האייקון הקטן מימין למעלה ושלח לה 'היי'. לא עברו שתי שניות והופיע שם אייקון שיש לו הודעה. הלב שלו התחמם וגאה והציף בתוך חזהו: היא שלחה לו 'היי 🙂' חזרה.

הוא רצה בכל מאודו להגיד לה משהו, אבל לא ידע מה. לא היה לו שמץ של מושג לאן, בעצם, הוא ממשיך מכאן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ג'וינט

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s