האדם אינו חזות הכל | לפרשת יתרו

א.
לפעמים נדמה לאדם שמישהו צריך להסביר לעולם הזה איך להתנהג.
 
כלומר לא בקטע המחנך. סתם, להגיד לאנשים תקשיבו, זו הדרך הנכונה לעשות דברים. ככה צריך לעצב את המודעה הזו. ככה צריך לסדר את הגינה. הדרך הטובה ביותר לארגן את הקייטנה הזו היא בין השבועות האלה והאלה, ומי שרוצה לטגן בצל כמו שצריך, שיחכה עשרים דקות כשהבצל על אש נמוכה עד שהוא מזהיב. ככה צריך לעשות, וזו הדרך הנכונה, ואין בלתה. וכשהוא רואה מישהו שעושה משהו לא כמו שצריך, הוא נחפז אליו ואומר אחי, אחי, לא, לא ככה, תן לי להראות לך, ככה עושים את זה נכון.
 
ב.
אבל אי אפשר. כלומר אפשר, אבל זה לא מנומס. וגם אי אפשר באמת לשבת על הראש של עמליה ולהגיד לה תקשיבי, את זה – שני סנטימטר הצידה, ואת הגריד תעשי מתחת, מרווח של חצי סנטימטר. אי אפשר להסביר לה הכל, ויותר מהר לעשות את זה לבד. אז הוא עושה את זה לבד, כדי שזה יצא כמו שצריך. הוא לבדו הולך להיות בועד ההורים ובועד הבית, ולבדו הוא מנהל רישום הוצאות מדויק, ובבית כשהוא חוזר הוא מכין ארוחת צהריים למחר כדי שיצא לו טעים בדיוק כמו שהוא רוצה, ולפעמים ברגעי חסד כשהילדים ישנים והכיור ריק והמקרר מלא והכביסה מקופלת, נדמה לו שהוא יכול הכל. כל מה שהוא רוצה, יקרה. העולם יתנהל על פי בקשתו. הכל יסודר ויקוטלג ויהיה מושלם.
 
ג.
אבל זה לא נכון.
 
כלומר העולם מושלם, במידת מה. זה הוא שקורס.
 
כלומר לא קורס באמת, אנשים כמוהו לא יכולים לקרוס. בשביל לקרוס צריך להיות ברוש זקוף ובודד שפתאום נוחת עליו הרקיע. אנשים כמוהו פשוט נמעכים תחת המטלות, העבודות, ההגשות, תקופת המבחנים של החברה, הזוגיות, החיים כולם. שום דבר ממה שתואר כאן הוא לא סיפור גדול במיוחד. זו עוד פגישת של ועד הבית, ואיזו עבודה מהצד שהוא לקח בשביל לעשות עוד כמה מאות שקלים בחודש, ועוד ארוחת צהריים שצריך לבשל, וכלים שמצטברים בכיור, והלו"ז שלו נראה כמו לו"ז של אנשים חשובים מאוד, רק עם שטיפת כלים וכביסה וכל הדברים האלה, והכל מחזיק כמו שאנשים מחזיקים בחיקם מצרכים כשהם חוזרים מהסופר הביתה.
 
מחזיק, עד שמשהו יפול, וכשמשהו יפול – הכל יפול. ובינתיים הוא מתכופף לאט לאט תחת העול של לחיות את החיים האלה, לעבוד, להשיג כסף כדי להוציא אותו כדי לאכול כדי לא למות, וכך החיים שלו מתמצים לאט לאט לניסיון להחזיק את העיניים פקוחות, לנשום אוויר בדקות היקרות שבהן הוא מחכה לאוטובוס, לראות סדרות בין שמונה לעשר בערב, לישון. לישון. לישון.
 
ולפעמים הוא אומר לעצמו לא יתכן שאלה הם החיים. כלומר שבאים אליהם, ושמונה עשרה שנה נמצאים במסגרות שאתה לא רוצה אותן, ואחר כך צבא שגם אותו אתה לא רוצה, ואז לימודים שאתה לא נהנה בהם, ועבודה, ועוד עבודה ועוד עבודה, ומנוחה אתה חוטף קצת בהפסקות סיגריה, ועוד עבודה ועוד עבודה, ואחר כך מזקינים ומתים וזהו. לא יתכן, הוא אומר, אבל ההפסקה נגמרת והוא חוזר לעבודה ובלילה הוא עייף מדי מכל זה, אז הוא שוכח.
 
ה.
וכך החיים ממשיכים במין שגרה צלולה ונוראה, עד שיום אחד קופץ אליו ירין לביקור ואומר לו שמע אחי, אתה תקרוס ככה. והוא אומר למה שאקרוס, הנה, אני בסדר, אני סוגר את החודש (איזה מין משפט מוזר להגיד, בחיי, כאילו חודש הוא מין דבר שנפתח ונסגר), ויש לי משפחה ויש לי עבודה ואפשר לומר שהכל בסדר, וירין אומר לו לא, אתה תקרוס. אני מכיר אנשים כמוך, אתה חושב שדברים יכולים להתבצע רק אם אתה תעשה אותם, אבל זה לא נכון. אנשים אחרים יכולים לעשות דברים.
 
למשל להיות בועד הבית, אתה צריך להיות? ואדם אומר לא, אבל אתה יודע איך הגינה תיראה אם אני לא אהיה בועד? את כל הגדר החיה הם יכרתו לי. הם חושבים שזה בזבוז. וירין אומר אחי, אבל אנחנו לא מדברים על הגינה, אנחנו מדברים עליך. הגינה תסתדר, תאמין לי. יקח לה קצת זמן אבל היא תסתדר. גם לארגן הסעות לבית הספר, דברים כאלה מסתדרים בסוף. הילדים מגיעים לבית הספר. הכביסה תתקפל. תאכלו משהו לצהריים. העולם ישרוד, אני מבטיח לך. אבל אתה, מה יהיה איתך, תגיד לי.
 
ו.
ואחרי כל זה מסתבר שמה שירין מחפש זה מישהו שיבוא איתו לסיני שלשה ימים ככה פתאום באמצע החיים.
ואדם לא יודע מה יהיה איתו. באמת לא יודע, אבל אחרי כל הטפת המוסר הזו, כשירין מזמין אותו לרדת איתו לסיני לשלשה ימים, הוא אומר יודע מה, טוב, סבבה, אני אשאל את שירלי, ושירלי אומרת תשמע, נראה לי שאנחנו נסתדר שלשה ימים בלעדיך אבל מה סיני, מה עם אזהרות המסע ומה עם דעא"ש וכל זה, לא מסוכן מדי? אולי תיסעו לקפריסין או משהו? וירין אומר מה קפריסין, מה אנחנו, נוסעים להתחתן? ואדם אומר או קפריסין או כלום, וירין אומר יודע מה, שיהיה קפריסין. והם נוסעים.
 
ובקפריסין הם מאבדים את המזוודות בשדה התעופה ואחר כך קונים בגדים בסיסיים בשוק ובאיירביאנבי שהם לקחו אין וויפיי. לא שאמור להיות וויפיי. אין באיים האלה כלום חוץ משקט, ים, משקאות אלכוהוליים ומקומיים עם כובע. וכך שלשה ימים אין להם כלום חוץ מספר שאדם דחף במקרה לתיק, בגד ים, ומקלחת חמה. זה חשוב, מקלחת חמה. תוודאו את זה לפני שאתם לוקחים מלון.
 
ז.
וכך יוצא שבמקרה או שלא במקרה, בין היום השני לשלישי, כשירין נוחר בקולי קולות בחדר, אדם יוצא החוצה ויושב על המרפסת ומסתכל על הים, ואין לו מחשב או פלאפון, והוא רק מסתכל על הים והנשימות שלו מאטות אט אט כמו גלי הים, ופתאום, לרגע, הוא חווה התגלות.
 
אי אפשר לכתוב התגלות. זה לא כל כך עובר במילים.
אפשר לדבר על 'אלוהים' אבל אלוהים זו רק מילה שכבר צברה ויכוחים באינטרנט וספרים עם ביוגרפיה. זה לא זה.
ואפשר לדבר על ההמון של הים, כלומר על כמה שהים המון, אבל גם המון זו רק מילה. אנשים שומעים 'המון' וחושבים על הפגנות בכיכר רבין, אבל זה המון מסוג אחר. המון שהוא שם.
ואפשר לכתוב 'אינסוף' ומי שחווה פעם את הפליאה של האינסוף יודע, אבל מי שלא – 'אינסוף' בשבילו זה סימן מתימטי שלא קיים באמת.
אפשר לכתוב 'זו תחושה שיש משהו יציב מחוצה לך', ואפשר לקרוא למשהו היציב הזה 'נוכחות', אבל זה לא נוכחות של מישהו שעומד ליד אלא של משהו שעומד ליד, כמו תחושת הנוכחות של הכיסא, כלומר – הידיעה הברורה שיש מאחוריך כיסא ושאפשר להתיישב עליו. כזה סוג של נוכחות. זו לא צפייה, זה פשוט – פשוט שם.
 
וזה מבהיל אותו, לרגע, כי מה לעזאזל. זה כמו שמישהו מופיע פתאום, מתממש מהאוויר, במקום שבו הסתכלת כבר שלושים וחמש שנה ולא היה שם כלום. ובאותה נשימה זה גם מרגיע אותו, באופן מוזר כלשהו. לא כי זו באמת משענת, אלא כי זה שם. כי לרגע אחד פתאום הייתה לו, לאדם, ההבנה שהוא לא לבד. כלומר כאן, ביקום הזה. יותר מזה: שהוא לא כל היקום. שהעולם הזה מתנהל גם איתו וגם בלעדיו, ושהוא – כלומר העולם – בעיקר לא תלוי בו. הוא מתרחש בעצמו, לגמרי לגמרי בלעדיו. דברים יכולים להיות בסדר גם אם הוא לא יהיה שם.
 
ח.
הוא לא מספר על זה לאף אחד, כי אי אפשר לספר דבר כזה, וגם אם תספר אף אחד לא יאמין, וגם אם יאמין – אף אחד לא יבין. אבל זה בסדר לו, עכשיו, הוא לא צריך שאנשים יבינו. זה בסדר. הוא רק כותב לעצמו תזכורת בפתקים של הפלאפון, שלא לשכוח מה שהיה שם, ואחר כך חוזר לנמנם.
 
ואחרי שלשה ימים הם חוזרים והוא חוזר לתפקידים שלו ובעבודה הוא מחייך ואומר לעמליה כן, איזה כיף היה, תראי, תראי איך אני שזוף, והוא קונה לשירלי ולילדים מתנות בדיוטי פרי וכולם מרוצים, ולאט לאט הוא מתחיל להוריד מעליו עוד ועוד דברים, כלומר להניח לועד הבית להיות מי שהוא ולועד ההורים להיות מי שהוא ואפילו לעמליה לעצב כרצונה את המודעה, ומשהו בו נרגע ומתיישב לאט לאט מכל הלחץ שהיה עליו.
 
וכשהם מתארחים אצל ההורים אמא שלו אומרת וואי, אדם, נרגעת, אה? ושירלי אומרת כן, זהו, התבגר הילד, ואדם מחייך והם מחייכים וכולם מחייכים כי כאילו וואלה, הגיע הזמן להתבגר ולהתייצב ולהניח לדברים, ואדם אומר כן, החלטתי שאי אפשר להחזיק את הכל בידיים שלי. וזה נכון, כלומר, זו באמת הייתה החלטה שלו, אבל זו לא הייתה רק החלטה שלו.
 
מפני שהאדם הבודד אינו חזות הכל. מפני כך.
מודעות פרסומת

4 מחשבות על “האדם אינו חזות הכל | לפרשת יתרו

  1. ויתרו, מי ימשה אותו מכל העבודת אלילים הזו?
    מכל החיפוש העצמי האינסופי במדבר?
    מה עם החיים האמיתיים שמגיעים מתישהו אחרי 40 שנה?
    אלה שבהם המצוות תלויות לא בשמיים אלא בארץ.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s