ורצע אדוניו את אזנו | לפרשת משפטים

לפעמים אדם עובד בעבודה שהוא לא אוהב. זה קורה הרבה למין האנושי, ובפרט לאדם אחד שעובד בתור מפיק אירועים. והוא לא אוהב להיות מפיק אירועים, והלקוחות משגעים אותו, אבל הכסף, הו, הכסף. אז בכל פעם הוא אומר לעצמו טוב, רק עוד חודש. עוד חודש אחד, ואני עוזב. ולפעמים זה קורה לאנשים שעובדים בעבודות אחרות, כמו מדריכי פסיכומטרי או מדריכים מעגלי שיח בכל מיני עמותות שלא יוזכרו כאן, אבל האדם שלנו באופן ספציפי עובד באיזה תפקיד זוטר בעירייה אגף הפקת אירועים, ולא טוב לו.

ובכל פעם הוא נשאר שם מסיבות אחרות. אני כבר כאן, הוא אומר לעצמו, מה, אני אתאקלם עכשיו בעבודה אחרת? ובפעמים אחרות הוא אומר שהכסף טוב, ולפעמים האנשים סביבו נחמדים אליו, והוא מקבל ארוחת צהריים חמה, וכך מבלי לשים לב הוא מושך עוד חודש, ועוד חודש, עוד חודש ועוד חודש, עד שפתאום ומבלי לשים לב עוברת שנה ואחריה עוד אחת, ויש לו ילדה והילדה צריכה טיטולים, והוא מתקדם אט אט בשלבים וחבל, עוד חודש מתפנה תקן, לא כדאי שתישאר?

אז הוא נשאר.

והוא נשאר עד לרגע אחד שבו בא אליו הבוס החדש ואומר לו תשמע, אדם, אנחנו פה רוצים שתישאר עוד. ובשביל שתישאר עוד אנחנו מציעים לך הצעה שאי אפשר לסרב לה. ואדם אומר מה ההצעה? והבוס אומר תשמע יקירי, לא משהו רציני, רק שתחתום לנו על חוזה שאתה נשאר לעשר שנים, ורק שתצרף למייל שלך באופן קבוע חתימה שאתה עובד כאן, וזה הכל.

ואדם אומר, עשר שנים?
והבוס אומר כן, עשר שנים. כבר עבדת כאן שבע שנים. אתה מתכנן להמשיך לעבוד, לא? אז תחתום.

וזה הרגע שבו אדם אומר לא, עשר שנים, לא, ולהוסיף למייל, מה, שכולם ידעו שזה מי שאני, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים? לא, לא טוב, וברגע הזה הוא מבין שהוא לא יכול לגרור יותר את החיים שלו, למשוך אותם עוד ועוד, להוסיף עוד שורה לקורות החיים ועוד סכומי כסף לחשבון הבנק. וכבר אין ברירה, הוא מבין. צריך להחליט.

כי אנשים חושבים שלהחליט זה להתחייב, זה להישבע אמונים, זה לעבור דירה, אבל האמת היא שגם לא לעבור דירה, גם זו החלטה. גם להיסחב עשר שנים באותה עבודה לא-טובה, גם לגרור קשרים גרועים במשך שנתיים כי מה, נסיים את זה עכשיו? נהיה רווקים שוב?

אבל לא, הכל החלטה. גם לא להחליט, גם זו החלטה. אבל להישאר עוד יום בעבודה, זו החלטה קלה יותר מההחלטה לעזוב, ולכן אדם נשאר עוד יום, ועוד יום, ועוד יום, עד שהוא מבין שזה לא להישאר עוד יום אחד בעבודה, וזו לא רק שורה בקורות החיים, אלה הם קורות החיים; כך יהיו חייו.

וברגע הזה, שהוא מבין, הוא אומר לבוס שלו תודה ושלום, ופושט את הסינר המטאפורי של מפיקי האירועים ונכנס למכונית הקטנה שלו שהוא קנה במעבר הדירה האחרון ונוסע אל האופק.

————-
וזה בעצם הסיפור של רציעת האוזן של עבד עברי, אצלינו בפרשה.
ובתמונה: עבדות. עיצבה Camila L. Oliveira.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ורצע אדוניו את אזנו | לפרשת משפטים

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s