הסדרה הטובה ביותר שמשודרת כרגע בטלוויזיה

העוקבים שלי בטלגרם (t.me/gizbar) זוכים למעקב צמוד אחרי הדרמה הפוליטית 'הנתניהוס' (The Netanyahu's), שמשודרת לאחרונה בכלל אמצעי התקשורת ועוקבת אחרי ראש ממשלה שנוי במחלוקת ומשפחתו.

למצטרפים החדשים אספר שאנחנו כרגע באמצע העונה השלישית, והמצב כרגע הוא זה: ראש הממשלה עומד במרכז חמישה תיקי חקירה, ובמקביל מנסה לעמוד בפני אויבים וטוענים לכתר מבית ומחוץ. את אשת ראש הממשלה עזבנו לאחר חשיפת הקלטות ישנות שלה, וכך גם לגבי הבן הבכור. את הבן השני מצאנו לאחרונה כשהוא עובר לעבוד כמלצר בבית קפה סמוך, ואת כלבת המשפחה האהובה, שנשכה בעבר אורח ואף הטילה גללים (!) ברחוב, עזבנו כשהיא חולה מאוד.

הקונפליקט המרכזי הוא, כמובן, הסיפור הגדול של החקירה של ראש הממשלה המכהן. זהו אמנם קונפליקט טכני, חיצוני, אבל בבסיס הקונפליקט הזה מצויה תפישה אונטולוגית, קיומית, בסיסית, המסתכמת באמירה המצוטטת עד לעייפה 'לא היה כלום כי אין כלום'. הוגי דעות מודרניים כבר השוו את האמירה הזאת לדבריו של פרמנידס 'היש ישנו והאין איננו'.

במילים אחרות, מעבר לאיום על מעמדו של ראש הממשלה אנחנו רואים כאן עדויות לקונפליקט אישי העוסק בתפישת המציאות עצמה; האם יש עולם מעבר למה שאנחנו רואים? האם יש עדויות מעבר לאופק? האם מתקיימים אנשים מאחורי המסך השחור הפרוש בכניסה לבניין? שאלות אלה טורדות את מנוחתו של ראש הממשלה, ומייצרות קונפליקט פנימי שמטריד גם את הקוראים, בדומה לסדרת מדע בדיוני אחרת, 'מראה שחורה'.

קווי העלילה המשניים מתעסקים בשאלות אחרות. מהו טיבו של הצדק? כיצד מתקיימת משפחה העומדת בפני לחצים? כיצד מוגדרת נורמטיביות? מבין אלה אפשר להגיד כי שני קוי העלילה העוסקים בבן הבכור ובאשת ראש הממשלה אינם אלא שחזור של אותו קונפליקט. למרות העניין הרב שיש בתקיפת אותה תמה מכיוונים שונים, השימוש באותו כלי עלילתי – הקלטות ישנות – כדי להניע את העלילה מהווה, לדעתי, עדות לעצלנות תסריטאית ותו לא.

מבין סיפורי המשנה, הסיפור של החוקר והשופטת רומנטי להפליא, והוא רגע כמעט מחמם לב בעיצומה של הדרמה. הבדיחות הפנימיות והקריצות מעל הראש – היישר אל הצופים – מהווה רגע קומי בסיפור. זאת למרות שעיקר כוחו הוא בזיקה לקונפליקט המרכזי.

שני הסיפורים האחרים: הסיפור של הבן הצעיר והסיפור של הכלבה – אנושיים מאוד. הסיפור של הבן הצעיר הוא ההפוגה האנושית, ההומנית מאוד, בסדרה שהופכת להיות קרה ומלאת תככים מרגע לרגע. השיבה שלו מטיול השחרור כדי לסעוד את הכלבה החולה, וסיפורה של הכלבה עצמה, הופכים את הסיפור הגדול לאוסף של סיפורים קטנים, ומנקדים אותו ברגעים אפיזודיים, אנושיים מאוד.

בסיומו של הפרק האחרון הצטערתי מאוד. מותה של הכלבה עצוב לי. יחד עם זאת, כמדומה שלא הייתה ברירה תסריטאית אלא לסיים את סיפורה של הכלבה עם המראתו של סיפור האהבה בין החוקר והשופטת. הסיפור ההוא היה פשטני קצת ולא מצא לו מקום להתפתחות, ולמעשה הסתיים עם מחלתה ועם שובו של הבן הצעיר. הסיפור החדש מעורר רצון להמשיך ולצפות בסדרה, ואני משוכנע שהתסריטאים כבר הכינו לנו הפתעות רבות בהמשך הסדרה הטובה ביותר שמשודרת כרגע בטלוויזיה.