ולשמחה מה־זו עושה

1.
קראתי אתמול שתינוקות מחייכים ארבע מאות פעמים ביום ושבני אדם מבוגרים מחייכים עשרים וחמש פעמים ביום, וגם זה רק אם יש להם בחבר'ה את המצחיק ההוא ששולח בדיחות בוואטסאפ.

לפעמים אנשים מסויימים משתמשים בנתון הזה כדי להציע לחזור להיות ילדים, אבל האמת היא שתינוקות גם בוכים ארבע מאות פעמים ביום, ובני אדם מבוגרים, לרוב, לא בוכים יותר מפעם בשבוע וגם זה בהגזמה.

2.
כשאני מחייך יש לי קמטים כאלה, קטנים, בזוויות העיניים. לפעמים אני עומד מול המראה ומחייך חיוך גדול כדי לבדוק את הקמטים האלה ולהבין שהתבגרתי.

3.
תינוק הוא לא דבר מסובך. קצת בינארי, הייתי אומר. רע לו, הוא בוכה. טוב לו, הוא שמח. הוא לא צריך הרבה בשביל שיהיה לו טוב, ולא הרבה בשביל שיהיה לו רע. הוא לא מסובך. אין לו דרישה להצהרת הון שמונחת לו על השולחן כבר חצי שנה, ולא ערימה של כלים בכיור ולא מזוודה לא פרוקה משבת ולא בעיה בלו"ז של היום בערב, שצריך לעשות עשרים טלפונים כדי לסדר אותה.

4.
אולי לכן קשה לי להיות בשמחה שלימה. משהו תמיד לא שלם אצלי, עד הסוף. תמיד יושב על הלב. אני שמח אבל זוכר שיש עוד משהו לעשות. עוד ספר לסיים לכתוב. מטלות שלא הושלמו. 29 מיילים בתיבת המייל. קשה להיות שמח ככה.

5.
לפעמים אני קורא בפייסבוק דברים שאנשים כותבים. וכשאנשים כותבים על רגשות, זה קצת נראה כאילו רגשות הם כמו שיער, או לפחות כמו השיער שלי. כלומר שהם קצת משהו שאין לנו שליטה עליו. כאילו אין בהם בחירה ואי אפשר לכוון אותם, אלא מי שיש לו יום שיער טוב – אז יש לו יום שיער טוב, ומי שלהפך, להפך. ולכן מי שאוהב אוהב ומי ששונא שונא, ומי ששמח שמח ומי שעצוב – עצוב. וככה זה ישאר, ואין לנו אלא לקבל את הצער או לשמוח בשמחה, וזהו.

6.
כשהייתי בן עשרים ואחת לא אהבתי בירה אבל רציתי לאהוב בירה. וישבתי באיזה פאב עם חברים שהיו גדולים ממני בחמש שנים והזמנו המבורגר ובירה וכל אחד שתה ומחה את הקצף ואני שתיתי והיה לי מר, ושתיתי עוד ועדיין היה לי מר, ואז הסתובב לי הראש, ושתיתי עוד, כי רציתי. והיום אני אוהב את המרירות הזו. אוהב את ההתכווצות של הלשון. משהו נכון לי במשקה הזה.

השתניתי.

7.
אני חושב שאנחנו גם שוכחים, לפעמים, שתינוקות לא שמחים ככה סתם. כלומר הם כן, בוודאי שהם כן, אבל הרבה פעמים הם פשוט מגיבים לפרצופים האידיוטיים שאנחנו עושים להם. ואני יודע, כי אני מהאלה שכשמשעמם להם בבית הכנסת הם עושים פרצופים אידיוטיים לתינוקות ומוציאים לשון לילדים.

וממש אפשר לראות, בטח אצל ילדים בגיל הגן, איך הם נדהמים מהמבוגר שמוציא לשון, ואז מתביישים, ואז מוציאים לשון חזרה, ואז צוחקים. וגם אני, כמבוגר, צוחק. ואז אבא שלהם אומר להם שלא מנומס להוציא לשון, ואז אני הולך.

8.
אני חושב שאנחנו מזהים הרבה בין צחוק ובין שמחה, אבל צחוק הוא קצת הפתעה, או תדהמה, או מין משהו שלא ציפינו לו ופתאום. ושמחה היא קצת יותר מיושבת, קצת פחות נבוכה. צחוק הוא רגש שבא מבחוץ, או שמגיב לבחוץ (נסו להצחיק את עצמכם!) אבל שמחה, שמחה היא רגש שנובע מבפנים ומתפשט בכל הגוף. צחוק הוא רגש שטוח ושמחה היא רגש עמוק. וזה קצת כמו ההבדל בין התאהבות ובין אהבה.

9.
ובגלל ששמחה באה מבפנים ולא מבחוץ, אנחנו לא צריכים את החוץ בשבילה. כלומר, באמת לא צריכים. אנחנו יכולים לשמוח גם בלעדיה. אנחנו יכולים לשמח את עצמינו. יכולים לרקוד. יכולים לשיר. יכולים לשמוע מוזיקה שמחה. יכולים לפתוח את החלון ולהריח את הריח ולהגיד 'אתם רואים? אתם רואים? זה אביב!'.

כי אלה החיים שלנו. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו רוצים להעביר אותם. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו מרגישים. באמת.

והמופלא הוא שבאמת תצא שמחה מכל הניסיון המאולץ הזה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. באמת, תנסו את זה בבית.

(התכוונתי באמת. קומו עכשיו, תמחאו קצת כפיים, שירו לעצמכם משהו שמח, תתיישבו חזרה בכיסא, ותכתבו לי בתגובות: נכון שפתאום התפשטה בכם איזו שמחה? נכון שאתם שמחים יותר? זה פלא, העניין הזה).

10.
פורים הוא קצת חג של צחוק וקצת חג של שמחה, אני חושב. קצת מזה וקצת מזה. יש בו גם הצצה פרועה, חסרת גבולות, למה היה יכול להיות פה אם לא היינו מסודרים ונקיים ומהונדסים כל כך, ויש בו גם משלוח מנות וסעודה ומשהו מאוד מאוד מיושב, מאוד 'טוב לי', שכזה, וזהו.

ואם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אתם מוזמנים לעשות מנוי לבלוג שלי ולקבל למייל שלכם בעוד יומיים משלוח מנות קטן, טקסטואלי, לכבוד הפורים.