שלש שנים

א.
ופעם אחת, כשהיינו שליחים ביחד בשבת הארגון, יצאנו אחרי התפילה החוצה לקידוש הסניפי ובקידוש היו החניכים, המדריכים, וגם כל ההורים של החניכים והרב של היישוב, ובין הקידוש לבייגלה הקומונרית באה אלינו ואמרה, אתם יודעים שאתם צריכים לתת עכשיו דבר תורה, נכון? ואנחנו אמרנו בפה מלא בייגלה, לא, לא ידענו, והיא אמרה כן, והלכה, ואחרי חצי דקה הרב של היישוב אמר לכולם ששש, נו, דבר תורה! ודפק על השולחן, ושלום היטיב את הטלית על הכתפיים ואמר איזה דבר תורה.

אין לי מושג מה הוא אמר. זה היה דבר תורה מאוד בייני"שי, הדיקציה שלו לא הייתה במיטבה, והוא התרגש מהאלתור. נלחץ. גם אני נלחצתי קצת. אחר כך הרב אמר יפה מאוד, יפה מאוד, והקומונרית באה להגיד תודה, והמדריכה של שבט מעלות פרצה בשירת מורל, והחיים המשיכו להתנהל כדרכם של החיים. והנה, אחת עשרה שנים אחרי אני יושב מול המחשב ומנסה להיזכר מה היה שם, והדבר העיקרי שעולה לי לראש זו מחוות הגוף שלו, של שלום, מיטיב את הטלית על הכתפיים.

ב.
אין מה לעשות עם זיכרון כזה.

אני מתכוון, אפשר להיזכר, אבל אי אפשר לרדד אותו. אי אפשר לספר אותו, או להפוך אותו ליחידה נושאת משמעות. אי אפשר לשבת בערב זיכרון ולספר את זה, ולשמוע את המשתתפים מהנהנים בהבנה. הוא לא אומר כלום, הזיכרון הזה. לא מספר שום דבר על שלום, ולכן אין מה לעשות איתו. אפשר, כמובן, לעצב אותו מחדש. לספר איך שלום הכין דבר תורה בייני"שי למרות שידע שאף אחד לא יקשיב. לספר איך הוא ניגש להגיד למרות שלא הכין דבר, אבל זה לא יהיה אמת.

האמת היא בפרטים האלה, שאין בהם משמעות. ברביצה על המיטה הישנה בחדר שהיה לי אצל ההורים שלי, לאכול פופקורן שהכנתי בבית ולראות סרט שאין־לי־מושג־מהו־כרגע. זה סיפור? זה לא סיפור? הבעיה האמיתית היא לא בלספר את הסיפור הזה, אלא בדיוק של תנועות הגוף, בנוכחות שלהם, בחידלון המוחלט שלהם עם המוות. בדיקציה הלא מדוייקת, בשפה המתרגשת מדי, בהיסוס (או בחוסר האיכפתיות) שבהזמנה בבית קפה, בחיבוק המלא, המוקף, שאחרי כל פגישה. סיפורים אפשר לספר לנצח, אבל החיים, החיים עצמם, הם אלה שאובדים.

איך בכלל אפשר לכתוב את הגוף באמצע חיבוק.

ג.
ועוד פעם אחת: בחופש של פסח קמתי בבוקר ולקחתי קו חמש עשרה, מהר נוף לגבעת שאול. ירדתי בתחנה והלכתי קצת ברגל ואספתי את שלום מהשטיבל של זופניק, ואחר כך הלכנו לבית שלו ואכלנו ארוחת בוקר גדולה ולקחנו קופסאות שימורים ומים ופק"ל קפה והכנסנו לתוך סמבטיון, התיק שלו, ולתוך התיק שלי שתמיד רציתי לקרוא לו בשם אבל מעולם לא מצאתי לו שם מתאים, ואחר כך הלכנו לחדר השני ולקחנו משם המון המון ספרים שרצינו לקרוא, עמוס עוז ונתן זך ורחל המשוררת, והעמסנו את התיקים והלכנו לתפוס טרמפים למבשרת ציון.

ושם, בטרמפיאדה, פתאום הבנו שלקחנו יותר מדי ספרים. שספרים זה כבד על הכתף ולסחוב את כל הספרים האלה, ככה, עד למעיין, איזו הגזמה. אבל כבר יצאנו, והתיקים הגדולים היו על הרצפה, ולכן עצרנו טרמפים וירדנו במחלף הראל והמשכנו בטרמפים לסטף ומשם לצובה ואז עוד קצת, להר טייסים, וירדנו את כל ההר ברגל והתיישבנו ליד המעיין והוצאנו את הספרים ושתינו קפה ודיברנו וקראנו ודיברנו עוד וקראנו עוד, ונכנסנו למעיין שהיה מלא בירוקת, כתמיד, ודיברנו, כתמיד, על הירוק ועל הצלול ועל החיים בעיר ועל האויר שננשם בנשימות עמוקות אל החזה, ואחרי כמה שעות אספנו את התיקים ותפסנו טרמפים חזרה, וזהו.

ואחרי כמה שבועות הלכתי עם חבר אחר לאותו המעיין, ושם קרה סיפור אחר, מעניין יותר, וישבתי וכתבתי אותו ופרסמתי באתר ליצירה שכתבתי בו אז, ושלום הגיב שם בתגובות, "בחייך, לא יכולת למצוא לי שם יותר מחמיא מדויד? במיוחד עם היו"ד המעצבנת הזאת? באמת?! סמבטיון.", כי הוא חשב שהסיפור היה עליו. אבל הסיפור לא היה עליו, ואף פעם לא אמרתי לו את זה.

ד.
שלשה סיפורים:

פעם אחת, כשהוא היה מדריך בבני צבי, דודה שלו הציעה לו לצאת לדייט עם מישהי, אבל הוא היה מדריך והיה צריך להיות עם החניכים שלו באותו הערב. ואז, כך הוא סיפר לי אחר כך, הוא עשה להם ערב סרט מיוחד, והושיב את כולם להקרנה, ותיאם עם אחד האברכים לעשות בייביסיטר על הילדים שלו ושלח את האברך ואשתו ליציאה זוגית, והזמין את הבחורה לשבת איתו לדייט קצוב בזמן, למשך שעתיים, בסלון של אותו אברך, כשהחניכים שלו רואים סרט והאברך עם אשתו יושבים בבית קפה.

לא יצא מזה קשר זוגי, אבל איזה סיפור יפה.

וגם: ההודעה האחרונה שלי אליו. בערך חצי שעה לפני הפיגוע. משהו כמו 'מה אתה אומר על לשדך את אביטל לנחום?' והוא כתב משהו כמו 'נדבר על זה', כי הוא היה באמצע דייט, כך הסתבר. לא דיברנו על זה, ולעולם גם לא נדבר על זה יותר.

ועוד פעם אחת: בפריימרס הקודם של הליכוד, התלבטתי איתו כל הזמן למי מצביעים ואיך מצביעים וכל זה, ואחרי ההצבעה הלכנו לאכול בתחנה המרכזית, וישבנו שם והיינו שנינו עייפים מאוד, ורק אכלנו ולא דיברנו כל כך, ומה שדיברנו היה במבוכה, והוא עלה על האוטובוס לבית אל ואני הלכתי חזרה לדירה. היו גם פעמים כאלו.

הלכנו לסרט ברב חן ואחר כך ישבנו לאכול במפגש השי'ח. אספתי אותו מהבית שלו ואחותו הצטרפה והקפצתי אותה לאנשהו. חגגנו ביחד יומולדת לאורך כל החיים. ישבנו בשם טוב (שכבר איננו) ושתינו בירה. אכלנו גלידה באלדו. אכלנו עוד גלידה באלדו. טיילנו ביחד בצפון. היינו בעינות תלם איזה שלש פעמים, כולל הפעם ההיא הזכורה לטוב עם שלומי, ביום הולדת 17. ביום הולדת 18 הוא התכתב איתי כל הדרך הביתה. קניתי לו מעיל בגולף על אפו ועל חמתו. טיילנו ביחד בדרום. הסתובבנו בתל אביב. באחד הטיולים במורשה הוא הוציא כיכר לחם שלימה וחילק לכל הרעבים.

ה.
זה לא נגמר, הזכרונות הקטנים האלה. אין להם סוף.

הייתי רוצה לכתוב אותם, את כולם. אבל אני מפחד: מה אעשה כשאדע שהזיכרון שאני כותב הוא הזיכרון האחרון. שיותר ממנו אין לי?

ו.
הזיכרון מתקהה. אני יושב ומנסה להיזכר: מתי בדיוק הוא לא אכל לחם, ולמה? מה היה הסיפור עם הגלוטן? האם הזיכרון שיש לי (סוף טיול במורשה, כולם רעבים, שלום מוציא מהתיק כיכר לחם וטחינה ומחלק לכולם) הוא זיכרון אמיתי או זיכרון מומצא? מה באמת קרה, ומה הייתי רוצה שיקרה?

ז.
מה נשאר: זכרונות, תיאורים, המון תחושות גוף, המון געגוע.

אתמול, כשניסיתי לנסח לעצמי את התחושה של שלש שנים אחרי, הרגשתי כאילו חלק ממני עצר, פשוט, לפני שלש שנים, ולא התקדם. ואני מנסה למשוך את החלק ההוא, והוא עדיין לא מתקדם. כמו נשאר קפוא בזמן. ואני מדבר אליו, ואני אומר בוא, בוא כבר, תשלים את הפערים, תתעדכן במה שקרה לי בבין לבין הזה, אבל הוא שם, נשאר מאחור.

מה עוד נשאר: הג'ימייל שכותב לי כל הזמן, 'שלום שרקי אינו זמין כעת, הוא יחזור מאוחר יותר'.

וגם תחושת הפנטום הזו, כאילו הוא כאן ורק לא זמין. רק לא נגיש. רק בטיול עכשיו של יומיים מירוחם לשדה בוקר, ואין שם קליטה, ועוד רגע הוא יופיע ויגיד גזבר, נחש איפה הייתי. או גזבר, הלכתי עכשיו יומיים במדבר לבד, רק אני והתרמיל. ואיזה יופי המדבר, מלא פריחה. היית צריך לבוא. או יגיד גזבר, זוכר שהתנדבנו פעם בבית אבות?

ח.
התנדבנו ביחד בבית אבות כשהיינו בני עשרים וארבע. היינו נוסעים על אופניים מהרנוף ומגבעת שאול, חותכים את קריית משה, חוצים את גן סאקר ועמק המצלבה, עולים לפלמ"ח, יורדים את כובשי קטמון ומגיעים לבית האבות שם, ברחוב ריש לקיש, ושם היינו עולים לקומה הרביעית ומכינים קפה לקשישים, ומוציאים משחקים ומשחקים ומשוחחים איתם רמיקוב. ואחרי שעה וחצי היינו מקפלים את המשחקים יפה ואוספים את הספלים ונוסעים חזרה. ככה כל יום שני.

אני רוצה להגיד על זה משהו אבל אין לי מה להגיד. זה מה שהיה. לא סיפור גדול, לא רגע מופתי. רק זה, התנדבות של שני צעירים אחרי הישיבה. מחפשים מה לעשות כדי להישאר בקשר, מוצאים לעצמם בית אבות להתנדב בו. זה הכל.

ט.
לך תסביר את תחושת החוסר הזו, תספר איך זה שמישהו שהיה סביבך כל החיים פתאום איננו. אתה בטוח שהוא עוד שם, אבל לא. אתה מחפש אותו סביבך. לפעמים אתה מוצא את עצמך בא להרים אליו טלפון, רוצה לקבוע לבירה. אתה רוצה לקפוץ אליו בשבתות, לבקר אותו בפורים, לחגוג איתו יום הולדת, ולרגע אחד נדמה לך שהוא, כלומר, עודנו, ופתאום ההעדר מכה בך.

כל החיים. אתה זוכר אותו לידך במורשה, ואחר כך זוכר אותו לידך בישיבה התיכונית, אתה זוכר איך הייתם קומונרים ביחד, אתה זוכר איך התכתבתם שעות בגרופ של הקומונרים, איך ערכתם ביחד את העלון של התנועה, אתה זוכר איך דיברתם על הישיבה, איך הוא התגייס לפניך לחיל הים, איך בהפוגות הוא היה מספר לך על השירים שהשמיעו על הסיפון, על מחלת הים שיש לו, על החבר'ה שמשרתים איתו בספינה.

אתה זוכר איך הוא קצת חיפש את עצמו בכל מקום שבו הוא היה. איך הוא לא ממש התאים למורשה אבל המשיך, איך הוא לא ממש התאים לבני צבי אבל דווקא כן, במין צורה מסובבת כזו. אתה זוכר איך הלכת לבקר אותו בשבת בבני צבי. ישנת שם בחדר עם בחור. קראו לו דניאל, לבחור? מי יודע. שלום חזר אחר כך למורשה ולבני צבי בתוך מדריך. איך זוכר איך תמיד היה בך החשד שהוא קצת מחפש עדיין את הדרך שלו, והוא במורשה ובבני צבי רק כדי לסגור שם את הפינות.

אתה זוכר איך הוא חיפש את עצמו בירוחם. היה שם אבל לא ממש. אתה זוכר את הסיפורים על החבר'ה. אתה זוכר איך הוא התלהב מהסיפורים, אבל באותה נשימה סיפר איך הוא יצא עכשיו למדבר כי כבר לא יכול היה יותר. אתה זוכר איך אחרי הצבא הוא הלך לצפת, וגם שם הלכת לבקר אותו, וקמתם ותיקין והלכתם לאכול צ'ולנט באיזה מניין מיוחד שאתה לא זוכר את שמו כרגע. אתה זוכר איך גם שם, הוא היה קצת חריג בנוף. זה לא היה בדיוק המקום המתאים.

אתה זוכר את הכל ואתה לא זוכר כלום. אתה לא זוכר מה בדיוק היה, באיזה מילים השתמש. אתה לא זוכר חצי מהפעמים שנפגשתם או ששוחחתם. לא היה לו וואטסאפ, אז אפילו אין תיעוד. אתה זוכר משפטים חסרי הקשר, סיפורים שאין מה לספר בהם, רגעים חסרי משמעות. אתה זוכר את הכל אבל הכל חומק מבין האצבעות, נשאר מאחור.

י.
אחרי הפיגוע אנשים אמרו זה יעבור. אתה תתרגל. גם אנחנו איבדנו חברים. אנשים אמרו שהלב דרכו להתרגל לדברים. שהשגרה מיישרת הכל. אנשים אמרו שהלב מגליד, שבסוף נשארת רק צלקת. שהכאב מתקהה, כי כך דרכו של כאב. אבל הכאב לא מתקהה. הוא חד באותה המידה, ולפעמים אני חושב שעם הזמן שעובר הוא רק מחמיר. רק נוצרים פערים גדולים יותר ביני ובינו, דברים שהוא לא מכיר בי, דברים ששכחתי. יחד עם הפערים הגדולים האלה גם הפצע הולך ומתרחב.

הלב לא שוכח; על כובע הטיולים שלי רקום שלום, יושב על גמל, מנופף ביד. הלב לא שוכח; מול הפנים שלי, על לוח המודעות שמול שולחן העבודה, תמונה של שלום מחייך באמצע טיול. הלב לא שוכח; בצ'אט של הג'ימייל שלום תמיד ראשון. אני מתכתב איתו מדי פעם. זה מטופש, אני יודע, אבל מה אפשר לעשות; חצי ממני תקוע בעבר, קפוא, לא מושג. יש לי רק חצי מהזכרונות שלי, רק חצי מהשאיפות שלי, רק חצי מהבסיס היציב על האדמה הרועדת.

חצי מהלב שלי איננו.

הלב לא שוכח. השגרה היא קצת כמו טפט שמכסה על החור, אבל החור עדיין שם. הוא פעור בפנים כמו חלל שלעולם לא יוכל להתמלא. ככה אדם חי ויש לו חלל באמצע הלב, כמו בור באמצע הסלון. הוא עוקף אותו. הוא מוצא דרכים לעבור מעליו, מצדדיו, מוצא את הכלים שלא להתחיל לבכות כל הזמן, סתם כך באמצע החיים. כשהוא בוכה הוא הולך רגע לשירותים, מוציא טישיו, מקנח, אומר 'זו אלרגיה' ו'חילופי העונות', כי איך אפשר להגיד למישהו, באמצע פגישת עבודה, אני מצטער, אני בוכה כי נזכרתי בחבר שלי שנרצח לפני שלש שנים, והלב שלי עולה על גדותיו מגעגוע.