שבר ותיקון | לפרשת אחרי מות

א.
לפעמים אדם רוצה מאוד ללכת לארוחת ערב עם החבר'ה שלו שיושבים בבורגר ההוא החדש בשלומציון אבל אוריה שהיא החברה שלו, מה אתם יודעים, לא רוצה. זה לא כל כך מופרך כי הם חברים כמה, שלשה חודשים, והיא חשבה על ערב רומנטי בבית והוא חשב על ליגת האלופות והוא אומר יאללה בואי והיא אומרת לא אין לי כח והוא אומר את לא רוצה לשבת עם החברים שלי והיא אומרת כן, אני לא רוצה לשבת עם החברים שלך, ובינתיים הוא לא אכל ארוחת ערב והיא לא אכלה ארוחת ערב וכשרעבים אז נהיים עצבניים אפילו יותר וככה הם רבים את המריבה הגדולה בחייהם עד כה, עד שפתאום סתם כך נפלט לו לאדם מין משפט כזה, 'שהלא טוב יקח אותך', ומיד אחר כך יש שקט כזה של רגע, מה לעזאזל, ואוריה אומרת טוב, אם כך אז כך, והולכת לה מהדירה שלו.

והוא מסתובב בדירה ומעביר יד בשיער שוב ושוב, פורע ומסדר, פורע ומסדר, ואחר כך נזכר לעצמו איך הם נפגשו במקרה בעל האש על הגג של שלמה ואיך מהרגע שהם ראו זו את זה הם ידעו שהם צריכים לדבר, ואיך הם הלכו ליום הסטודנט ביחד למרות שהוא לא סטודנט אבל היא כן, ואיך הכל זרם על מי מנוחות עד עכשיו ומה בעצם עושים עם המריבה המטופשת הזו. הוא מנסה להתקשר אליה אבל אוריה לא עונה, והוא שולח לה הודעה אבל האינטרנט שלה סגור, והוא אומר לעצמו טוב אבל לפחות נראה את ריאל קורעת את באיירן מינכן או להפך. והוא הולך.

ולפעמים גם עם אנשים אחרים קורים דברים כאלה, למשל כשהוא נכנס לעבוד בתור יועץ ארגוני בחברה האמריקאית ההיא, אנדיסי, והוא והבוס שלו, שקוראים לה עדנה, מסתדרים רוב הזמן ונחמד להם והם יושבים לצהריים בחדשה של אדוני ברמת החייל וסבבה בסך הכל עד שלרגע אחד הם לא מסתדרים, והוא מסתובב עצבני ועדנה אומרת מה יש, מה אתה עצבני, תלמד את המקום שלך בחברה, וככה ברגע אחד במסדרון מחוץ לדלת של אורן ממשאבי אנוש הוא אומר עדנה, בחייאת, מה את חושבת שאני מטומטם? שנינו יודעים שאת לא רוצה אותי כאן, וככה הוא אומר את זה והולך, ואחר כך הוא אוכל חטיף שקנה ממכונת החטיפים ונרגע לרגע, אבל הם כבר רבו, ומה.

ב.
וככה בערב אחרי שריאל ניצחה את באיירן או להפך, אורי אומר לאדם תגיד יא אח, מה אתה מעוצבן ככה, ואדם אומר עזוב, לא חשוב, ואורי אומר מה, רבתם? ואדם אומר כן, כלומר, איך אתה יודע, ואורי מחייך כי הוא נשוי כבר חצי שנה והוא יודע את האמת. והאמת היא שזה קצת מחוייב המציאות. אי אפשר לעשות משהו עם אדם אחר בלי לריב איתו מדי פעם, בלי להתעצבן. ואם לא רבים (כי יש מציאות כזו, שבהם בני זוג או מעסיקים ועובדים לא רבים), אז מישהו מוותר. מתעצבן ומוותר. זה גם קורה, יש אנשים כאלה, שמפחדים ממריבות ובורחים מהן ומעדיפים לוותר על הצרכים שלהם ולא לריב, אבל אז הם מוותרים על הצרכים שלהם, ושום דבר טוב לא יצא מזה.

ובקיצור ככה אורי אומר לאדם על חצי כוס ווינשטיפן. למה ווינשטיפן, אלוהים יודע. זו הבירה שאורי אוהב. והוא אומר לאדם תקשיב יקירי, מה שקרה עד לרגע הזה הוא שחשבת שהתאהבת בה, אבל בעצם התאהבת בדימוי שלה. היא בטח הייתה יותר נחמדה ממה שהיא באמת, ואתה ברור שהיית יותר מפרגן ממה שאתה באמת, והיה לכם נחמד, כי מה רע לאדם שמתאהב בדימוי; הדימוי הוא תמיד שלם ואין בו סדקים. אבל מה שיפה בדימוי זה שהוא אף פעם לא מחזיק לנצח. מתישהו הוא נשבר. זה יכול להיות אחרי שבוע וזה יכול להיות חמש שנים אחרי החתונה, אבל זה קורה, כי אי אפשר ששני אנשים שונים ינסו לעשות משהו ביחד ולא יריבו.

ג.
והאמת היא שיש שני דרכים להתמודד עם השבר הזה. הדרך הראשונה היא להגיד לעזאזל, טוב, אז זה לא בשבילי. אתה יודע איך אומרים אצלינו בעבודה? אם זה לא עובד כנראה שזה מקולקל. לא המשפט הכי מבריק בעולם אבל הוא נכון בשבילנו. זו הדרך הראשונה, וככה נניח הייתה הפעם הראשונה שהתפטרתי מעבודה. היה לי בוס סבבה שהפך לבוס לא סבבה, וברגע הראשון שיכולתי התפטרתי. ובדרך כלל גם קשרים ראשונים, מה שמכונה קשר מתנה, שאתה הראשון שלה והיא הראשונה שלך, בדרך כלל על זה הם נופלים. אנשים אומרים לעצמם 'היא לא מושלמת? איך אני אהיה עם מישהי לא מושלמת' והופ, כמו מטומטמים הם נפרדים והולכים.

והדרך השניה היא להבין שמה שקורה בעצם הוא שהשבר סודק לא רק את הקשר ביניכם, אלא גם אתכם. ואנשים חושבים שסדק בלב זה רע וכואב, שזה נכון, אבל זה רק חלק מהסיפור, כי סדק גם מאפשר לאור להיכנס פנימה, והוא מאפשר להבין מי באמת עומד מולך, והוא מאפשר לכל צד להיכנס ללב של השני. כי ככה כשאתה לב שלם, מאיפה יכנסו לך ללב.

וזו הדרך השנייה, נניח להגיד טוב, זה שבור, אז בואו נתקן. ואיך מתקנים, אתה יודע? אתה לא יודע. אבל, למשל, מדברים. למשל אומרים את חשובה לי ואני חשוב לך. למשל אומרים טוב, אז עכשיו תסבירי לי לאט למה את מצפה מיום ההולדת שלך. טוב, אז עכשיו תסביר לי מה בעצם היית רוצה שיקרה בפסח. או למשל מפרגנים אחד לשניה. או למשל מוותרים קצת, כל אחד קצת. או למשל עושים מחוות קטנות של חיבה ומכינים איזו עוגת תפוחים לריח ניחוח, כדי להראות שאמנם רבנו אבל זה לא סוף העולם. ואחר כך כשקמים מהריב וחוזרים לחיים של שגרה, פתאום מבינים שיש חלק ממך שנמצא אצלה וחלק ממנה שנמצא אצלך.

ד.
ובאמת למחרת בבוקר אוריה עונה והם הולכים בערב לראות סרט כמו שהם תכננו ממילא, ולכאורה נראה כאילו היא שכחה מהכל ואדם ממש מתלבט אם להזכיר לה שאתמול בערב הם רבו, ואולי היא שכחה, אבל אז הוא נזכר בדברים שאורי אמר לו, שלא יכול להיות שהיא שכחה, אלא שהיא מוותרת, ולכן הוא אומר  את שומעת, אוריה, אני מצטער על אתמול, ואוריה אומרת 'אהה', ואדם אומר כן, אני מצטער, הייתי קצת אגואיסט, ואוריה אומרת 'קצת?', ואדם אומר כן, אבל מה, חשבתי שאת לא רוצה להכיר את החברים שלי וזה חשוב לי שתכירי את החברים שלי, ואוריה אומרת בשקט אני יודעת, אבל פחדתי, ואדם אמר ממה פחדת, ואוריה אמרה פחדתי להיכנס לחיים שלך יותר מדי לפני שאני יודעת מה קורה, וככה הם ממשיכים לדבר ואנחנו, הואיל ואנחנו מנומסים, נפסיק לצותת להם כאן.

ורק נגיד שלכן, נניח, בפרשה שלנו, פרשת אחרי מות, אלוהים לא מסתפק בלהגיד לבני אהרון 'אל תבואו למקדש שתויים', שזה קצת האשמת הקורבן, אלא גם פוצח ברשימה ארוכה ויפיפיה שבה הוא מסביר איך צריך להתנהל יום הכיפורים. ויום הכיפורים זה לא רק רגע של בקשת סליחה, כלומר רגע שבו האדם מתנצל בפני אלוהיו על כל הדברים הלא טובים שהוא עשה, אלא גם רגע הפוך, של סליחה, שבו אלוהים מתנצל בפני האדם על כל הדברים שפגע בו ואומר אני מצטער, השנה הבאה תהיה טובה יותר.

ואיך יודעים את זה? יודעים, כי זה הרגע שבו הכהן נכנס ללב של בית המקדש. ויודעים, כי כמו שתי הברירות שלנו, שעיר אחד הולך לעזאזל ושעיר אחד הולך לאלוהים. ויודעים, כי בלב ליבו של יום הכיפורים יש רגע של גורל, כדי להראות שבאותה הנשימה הסיפור כולו היה יכול להיות הפוך. היה יכול להיות כאן שבר. אבל אין, ויש כאן בקשת סליחה והתקרבות מחודשת. ויודעים, כי כל מי שצם יום כיפור בחייו וסיים את הצום עם צאת הכוכבים ויצא לאכול רוגעלך ולשתות מיץ פטל ברחבת בית הכנסת, יודע איך יש רגע אחד שבו הדריכות הזו ששוררת בך כל הצום נרגעת ומתפשטת בעורקים, ואין מילים להגיד עד כמה הרגע הזה דומה לרגע של השלמה אחרי מריבה, שבו הלב נרגע ומתרווח על מקומו ואומר בסך הכל, בסך הכל, אנחנו לגמרי לגמרי בסדר.

—

(בתמונה: סיפור רלוונטי.

לא בתמונה: אשתי כפרה עליה, שצריך להגיד שלפעמים אני כותב כאן דברים על זוגיות ועל מריבות והייתם יכולים לחשוב דברים, אבל צריך להגיד שמרב היא הכי בעולם וגם שיש לה אחלה דף על עיצוב ואתם מוזמנים לעקוב.

עוד לא בתמונה: סדנאות הכתיבה שלי שנפתחות בשבוע הקרוב. ואם יש בכם מעוניינים בסדנה לכתיבה שיווקית או בסדנה לכתיבת סיפורים למתקדמים, אז יש מקומות אחרונים בירושלים)