קללה | לפרשת אמור

א.
לפעמים אדם יוצא מהבית לעבודה והוא עצבני. הוא שמע הבוקר את החדשות ונחרד, ומתוך החרדה באה העצבנות. את העצבנות ניסה לתעל לכעס אבל עצבנות היא לא כעס. עצבנות היא הרעידה הזו בזוויות העין, חוסר היכולת להניח את הרגליים בלי לרטוט, חוסר היכולת להתמקד בשום דבר אחר, והכעס כבר מתגבש בתחתית החזה. וכך הוא יוצא מהבית והראייה שלו לא ממוקדת, ותשומת הלב שלו לא יושבת היטב על מכונה, וכשהוא יוצא מהבית הוא עובר ליד מכונית שחנתה קצת עקום על המדרכה והמכנסיים שלו מתלכלכות מהגלגל שפונה ימינה, וכל מה שבא לו לעשות זה לזרוק את התיק על הרצפה ולקלל.

וכאילו, סליחה, איזה דבר מפגר זה לקלל. זה לא עושה שום דבר. זו נקמה במכונית? שום נקמה ושום נעליים. זה סתם, להוציא אוויר. אז מה זה משנה, שיקלל. אבל הוא לא מקלל. הוא אדם מבוגר. הוא בולע רוק וממשיך ללכת, עצבני אפילו יותר ממה שהיה קודם, והוא הולך למשרד ובמשרד יושב גלעד, הבוס שלו, שהוא אחד האנשים המעצבנים שאדם מכיר, וגלעד יושב שם ורואה את אדם עצבני ואומר לו תגיד, מה הסיפור, מה אתה עצבּן. ואדם אומר נו תעזוב אותי. וגלעד אומר מה תעזוב אותי יא מפגר. מתי החזקתי אותך. ואדם אומר נו תעזוב אני עצבני, שום דבר טוב לא יצא מזה. וגלעד אומר טוב טוב, יאללה, לך תעשה כלום.

וכאן, כלומר, בנקודה הזו, אדם מקלל. הוא אומר לגלעד וואי, באמא שלי, הלוואי והפרצוף המכוער שלך יתרסק במדרגות. סליחה על המילים, אבל זה מה שהוא אמר. והוא עצבני, הולך לכיסא שלו ומוציא את השייק אננס פסיפלורה שהוא קנה בדרך, והקללה עם השייק פועלת את פעולתה והוא נרגע אט אט.

ויום אחר כך גלעד נופל במדרגות ושובר את האף.

ב.
פרשת השבוע שלנו, אמור, מסתיימת בסיפורו של המקלל, שהוא בן של אישה ישראלית ושל איש מצרי שיוצא לריב במחנה מול מישהו אחר ואז נוקב בשם אלוהים ומקלל. וכולם נחרדים ושמים אותו במעצר והולכים לשמוע מה משה אומר שצריך לעשות לו, אבל לא ברור מה הוא עשה, בעצם. לא ברור אם הוא מקלל בשמו של אלוהים, כלומר אומר 'הלוואי שאלוהים יעניש אותך' או שהוא מקלל את אלוהים, כלומר אומר 'ינעל רבאק' או משהו ממין זה.

ובעצם השאלה היא כזו. אם הוא קילל את אלוהים ברור למה הוא במעצר, אבל למה שיקלל את אלוהים? מה אלוהים קשור? ואם הוא קילל את האיש, למה לשים אותו במעצר? מה כבר קרה?

ג.
מה שעוזר להבין הוא החלק המוזר הזה שבו באמצע פרשת המקלל התורה עוברת לדבר על מה דינו של אדם שהיכה בהמה ומה דינו של אדם שהיכה אדם, ומופיעים כל הקטעים עם עין תחת עין שן תחת שן כמו שהיו בפרשת משפטים, שזה כמו הפסקת פרסומות באמצע הסיפור. כאילו התורה אומרת רגע רגע אנחנו יודעים שבאתם לפה כדי לשמוע את הסיפור על המקלל אז נדחוף לכם קצת דיני נזיקין על הדרך. וזה נראה חלק מאוד מוזר אבל זה רק חלק מהסיפור.

ועוד חלק אפשר למצוא בפתיחה של הסיפור שבו אנחנו מגלים שהמקלל הוא בן איש מצרי, וכאילו מה אכפת לנו שהוא בן איש מצרי, ולמה התורה אומרת 'משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה', כלומר מה הסיפור שמתחבא כאן מאחורי כל הרמזים המוזרים האלה.

ד.
ומהרמזים האלה אפשר להבין שני הדברים. הדבר הראשון הוא שמבחינת התורה למילים יש משמעות. זה קצת מוזר בעולם שלנו שבו כולם מדברים וכותבים כל הזמן וכאילו מה אכפת לנו לפזר מילים לרוח, אבל מבחינת התורה אם מישהו קילל מישהו אחר באלוהיו, זה כאילו הוא גרם לו נזק. ואם לא עכשיו, אז בעתיד, מתישהו, הנזק יקרה, ולכן צריך להעניש אותו, כתגמול. עין תחת עין שן תחת שן.

ומזה בעצם ברור שהוא לא קילל את אלוהים, אלא את האיש שאיתו הוא רב.

והדבר השני שאפשר ללמוד הוא שלקלל באלוהים זה משהו שמפריע לאלוהים. זה מפריע לאלוהים כי אם שני אנשים רבים אז הוא לא חלק מהסיפור. לא בתור אשם במריבה ולא בתור צידוק למריבה ולא בתור כוח סיוע לאחד מהצדדים. כמו שני אחים שרבים ואז אחד מהם קורא לאח הגדול שלהם ואומר אורי, בוא תעזור לי, ואורי בא ומסתכל על שניהם ואומר אני אח של שניכם אז בחייאת, תעזבו אותי, וזורק עליהם נעלי בית וחוזר לספר שלו.

ה.
אף אחד לא יודע מזה, אבל כל היום למחרת אדם רדוף ייסורי מצפון. הוא אשם? הוא לא אשם? הוא לא עשה כלום, כמובן, רק איחל לגלעד שיקרה לו משהו, אבל הנה באמת קרה לגלעד משהו. רגע, מה, יכול להיות שזה קשור? לא, מה פתאום, למה שיהיה קשור. אה, מה הפרוייקט? כן כן לא שכחתי ממנו אני אמשיך אחרי ארוחת הצהריים. זה אני אשם? אני צריך להגיד למישהו? מה אני צריך להגיד? יעשו לי משהו אם אני אספר על זה?

רגע, והוא חושב, רגע ומה אם יש למילים האלה משמעות? מה אם נניח הבטחתי לאמא שלי שאני אקפוץ לשבת לאכול איתם, ההבטחה הזו כובלת אותי? ומה יקרה אם אני אשבור אותה? או אשכח? המילים עושות באמת משהו בעולם האמיתי? זה מאוד מבלבל כל הדבר הזה. איך בכלל אפשר להתנהל כשהמילים שלך קורות באמת. ומה הקטע הזה שלקללות יש כח, מאיפה זה בא, מהארי פוטר? זה לא הגיוני כל הסיפור הזה.

והוא נלחץ ומתחיל לחשוב איך בודקים אם המילים עושות משהו או לא, ובדרך הביתה הוא אומר 'הלוואי שאני אמצא חמשה שקלים ברחוב', והוא לא מוצא חמישה שקלים אז זה מרגיע אותו קצת, אבל אחר כך בבית הוא מתיישב ואומר לריקי נו, לפחות האוכל לא החמיץ, וכשהוא מוציא את האוכל מהמקרר הוא מגלה שהאוכל כן החמיץ, וכל הסיפור הזה מבלבל אותו נורא, וגלעד עדיין רודף אותו, והאמת שאין דרך לדעת.

קצת כמו אמונה. אם אתה מאמין שיש, אז יש. ואם לא, אז לא. וזה מבלבל מאוד, כל הסיפור הזה.

אבל לפחות הוא מקלל פחות.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קללה | לפרשת אמור

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s