שמיטה | לפרשת בהר

א.
לפעמים אדם מסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה העברית ויוצא לו לעבוד כך, משהו כמו שלש שנים בעסק של מיכה, חבר שלו, שמוכר חבילות סייבר לעסקים. מה זה חבילות סייבר לעסקים, אף אחד לא יודע. אבל אנשים קונים, כי סייבר, וכי מישהו עם חולצה מכופתרת אומר להם תקשיבו, אתם צריכים. מה שהיה פעם הוא לא מה שהוא היום.

על כל פנים, הוא עובד. קונה רכב כדי להגיע לעבודה ועובד כדי שיהיה לו איך להחזיק את הרכב, והוא אוכל בחוץ כי אין לו זמן לבשל בבית, ועובד כדי שיהיה לו כסף לאכול בחוץ, וקונה בגדים יקרים כדי להיות ייצוגי בעבודה, וכשהוא בבית הוא עובר לטרנינג שכתוב עליו חרוב 08', ואוכל פיצות קפואות שקנה ברמי לוי ורואה קצת סרטים דוקומנטריים בשביל הנשמה, ויוצא עם מישהי שקוראים לה נירית ככה כבר חודש וחצי, שותים קצת, מדברים על סוציולוגיה, על תרבות, על התערוכה החדשה במוזיאון, על פוליטיקה.

או אולי צריך להתחיל עוד קודם, כשלפעמים אדם (אותו אדם) מסיים את הטיול הגדול ואומר לעצמו מה אני אעשה עכשיו, צריך תואר, אולי אלך ללמוד. והוא לא חושב למה צריך תואר, אלא אומר מיד 'בשביל' עבודה', ולא עוצר לשאול למה צריך עבודה, שהרי כולם יודעים שאין עבודה בלי כסף, ואולי צריך להתחיל עוד קודם, כשהוא הולך לצבא, כשהוא הולך לתיכון, כשהוא הולך לתכנית מנהיגות שנותנת לו חוגי דיבייט, או עושה מגמת ביולוגיה למרות שזה לא מעניין אותו באמת, כי צריך.

הוא לא יודע לנוח. יש אנשים כאלה, שלא יודעים לנוח. איזו דחיפות דוחפת אותם לעשות כמה שיותר, לרוץ לרוץ, לנצל את ההפסקות, להיבחר למוצעת הסטודנטים, לנסות להספיק כמה שיותר, להגיע כמה שיותר רחוק בחיים האלה. בחופשים הם רואים סרטי מופת, קוראים ספרי עיון. בצבא הם עושים קורס בפתוחה. גם אדם ככה, רץ ורץ, רץ ורץ, וכך הוא מפליג הלאה במסלול הכבוש, המוכר, שבו עוברים צעירים ממקום למקום, עד שהוא מגיע למקום שאליו הגיע, וכבר שלש שנים כך, מתגלגל, העסק מזין את עצמו. העבודה מזינה את עצמה. החיים סוחפים את עצמם הרחק הרחק ברוח.

ב.
יום אחד הוא יוצא מהרכב ומקבל פתאום הודעה בפלאפון. נירית שואלת אם הוא סיים כבר את העבודה, אם יש סיכוי שהם יצאו היום. הוא מחבב את נירית, אם כי קשה להגיד שיש לו מספיק כוח להתעסק בה, בקשר שלהם, בחיים המשותפים שאולי יצאו מדייטים בבר הקוקטיילים ההוא ברוטשילד. הוא מסתכל כדי לענות ולרגע הוא לא מרוכז, מפספס את המדרגה, נופל – מה נופל, מתרסק על המדרגות ביציאה מהחניון, וכשהוא שוכב על הגב בקצה גרם המדרגות, מנסה להחזיר את הנשימה, לבדוק את מצב הרגליים והידיים שלו, הוא חושב לעצמו איזה בעסה, איך זה היה חייב לקרות לו דווקא כשהוא לובש את החולצה היפה הזו, הכחולה. איזה בזבוז.

כשהוא מנסה להיעמד, יש לו סחרחורת, כאב חד מפלח את הרגל הימנית שלו. הוא צועק רגע, נושך שפתיים, צולע, מוציא את הפלאפון להתקשר לנירית ואז אומר מה, רגע, אנחנו מכירים רק חודש וחצי, היא האדם הראשון להודיע לו? אבל הוא מודיע לה בכל זאת, כי ככה זה, אדם עובד, מה יש לו בחייו. ונירית אומרת וואי, איפה אתה, והוא אומר אני בבזל, נפלתי פה באיזה בניין, ונירית אומרת אוף, דווקא ביום שאני בחולון, ואדם אומר כן, אוף, טוב, אני אסתדר.

אבל הוא לא מסתדר. הוא קופץ על רגל אחת ובסוף אומר לעצמו טוב, אין ברירה, ומזמין אמבולנס, מקסימום ישלם שמונה מאות שקל, והוא מגיע למיון שמפנים אותו לצילום ובדיקת מערכות ובסוף, בסוף, המסקנה היא זעזוע מוח קל (יהיו לך כאבי ראש. ואולי תישאר לילה להשגחה, מציעה הסטאז'רית) ורגל אחת שבורה. והוא מתקשר לספר את זה למיכה, ומיכה אומר יא אללה, אחי, אז מה, מה תעשה, ואדם אומר מה אפשר לעשות, גבס, קצת מנוחה, והופ, חזרה לעבודה, ומיכה אומר עזוב אחי, קח שבועיים חופש. ממילא את העבודה שלך להחודש עשית. עלי. נסתדר. ואדם אומר עזוב אתה, מה אני אעשה בבית שבוע, ומיכה אומר תעשה מנוי לנטפליקס, מה.

ג.
הראש שלו כואב. אף פעם לא כאב לו הראש. לא ככה. כאב מעייפות, מתשישות, מצמא. כאב הרבה מלחץ, במין כתר, עטרה סביב הצוואר. לפעמים סתם, מצוואר תפוס. אבל לא כאב בפעימות כאלה, האור לא צרם לו בעיניים. כשאחותו שכבה בבית עם מיגרנות, הוא ניסה להבין מה כואב לה בדיוק. כמה כואב לה. לפעמים חשב שהיא עושה את עצמה. רק עכשיו, אחרי שעשה מנוי לנטפליקס, אחרי שנירית סיימה לעזור לו לסדר את הבית, להנגיש אותו לקביים, הוא יושב על הספה מול הטלוויזיה ולא מסוגל לראות כלום, כי הראש פועם לו, והאור מהטלוויזיה מפריע. הוא לא מסוגל לראות כלום. הוא לא מסוגל לקרוא. בקושי לשמוע רדיו הוא מסוגל. מי בכלל שומע רדיו בימינו.

נירית באה לבקר אותו בכל ערב. מכינה לו אוכל. הפיצות האלה זה זבל, היא אומרת. היא צודקת. הוא אומר לה תודה. בבקרים היא הולכת לעבודה, אי אפשר שתהיה איתו כל היום, הרי.

וככה הוא יושב בבית. במרפסת. מסתכל על הרחוב. רואה אנשים הולכים בתזזיתיות, בתכליתיות. אנשים ונשים נעים בתוך הכלכלה, בתוך המכונה הגדולה הזו שמניעה את עצמה. הוא רואה את הפלאפל מעבר לרחוב, ולאט לאט מתחדדת הראייה שלו. הוא רואה את הקשישים על הספסל, את העובדים הסיעודיים שסביבם. לאט לאט הוא מבחין ביניהם: הזקן הנרגן, הזקנה המצחיקה, העובד הסיעודי שמאוהב בעובדת.

הוא רואה אנשים בתחנה של קו 18. עומדים. מחכים. מסתכלים בפלאפון שלהם כדי להעביר את הזמן. הוא אומר לעצמו, אני גם כזה, גם אני ניסיתי לנצל את הזמן. שמעתי פודקאסטים בדרך. גם אני מסתכל בפלאפון שלי כל הזמן. הוא מסתכל ברחוב, רואה שבבניין ממול יש ורדים בגינה. צמחו יפה. הגנן הגיע לגזום אותם והשכנה מלמעלה יצאה להגיד לו לא, בבקשה, לא, ידוע שגוזמים פרחים אבל תן להם עוד קצת, תן ליופי הזה לנשום. את כל זה הוא רואה.

כשנמאס לו הוא משתעמם.

ד.
מה זה משתעמם. כמה אנשים כבר משתעממים בימינו. תמיד הרי יש מה לעשות. תמיד אפשר להרוויח עוד כסף, לשמוע עוד פרק, לקרוא עוד סטטוס בפייסבוק, או בטוויטר, להסתכל מה קורה בוואטסאפ, אפשר לקרוא ולקרוא ולשמוע ולראות – אין סוף לידע, לתוכן, לבידור שיש במכשיר הקטן הזה. אבל כואב לו הראש, לאדם, והוא לא יכול להסתכל במסכים או להתרכז בדיבורים או לשמוע מוזיקה, אפילו ספרים הוא בקושי יכול לקרוא. אז הוא מסתכל ברחוב, קצת מקשקש על דפים, קצת משתעמם. ואז, לאט לאט אבל בפתאום, הוא חושב.

אין לו ברירה. אין לו כח לפגוש אנשים (ממילא כולם עובדים). הוא לא יכול להתבדר. בוודאי שהוא לא יכול לעבוד, אז הוא חושב. לא חושב במובן של מהלכים לוגיים, של פתרון חידות, של תכנון לטווח רחוק. הוא חושב במובן שבו שוקעים דברים בנפש. שבו מתבוננים על החיים שלנו ולאט לאט מבינים מי אנחנו, מה אנחנו, מה אנחנו עושים כאן, במקום המוזר הזה שקוראים לו העולם, בזמן המוזר הזה שקוראים לו המאה העשרים ואחת. ואין איזו תובנה שמגיעה בפתאום, או רגש חד פעמי, ואין דעה שאפשר לסכם במאה מילים ולפרסם בפייסבוק. תובנות שוקעות אט אט, מצטברות במקום ההוא שמתחת לצוואר, בעליית הגג של החזה.

אין מילים להגיד מה בדיוק קורה בתובנות האלה. הראייה מתחדדת? כן, אבל גם מתערפלת. האופק לא נהיה ברור יותר. תכלית האדם בעולמו לא ידועה. אבל העדר הידיעה, הוא שנהיה ברור. השאלות צפות: עם מי לחיות את החיים האלה. עם מי להתחתן. איזה חברים היה רוצה שיהיה. איזה מין זקן היה רוצה להיות. הוא חושב על החיים שיכולים היו להיות לו. ככה, חושב. זה לא מלהיב, זה די משעמם, אפילו, אבל השעמום הופך להיות אצלו כמו מצב תודעתי. כמו מדיטציה.

הוא שומט לרגע את חייו. מרפה מהם. נותן להם לנוע בחופשיות, ולנפש שלו לנוח.

ה.
אחרי שבועיים אדם חוזר לעבודה. מוגזם יהיה להגיד שהוא חוזר בכוחות מחודשים: הגבס עדיין על הרגליים שלו. הוא מתנייד עם קביים ממקום למקום, אבל מה אפשר לעשות: יש הרי ארנונה לשלם, אוכל שצריך לקנות, חולצה כחולה שלא היה ולא יהיה כמוה. הוא מכין לעצמו משפטי הבהרה למקרה שהלקוחות ישאלו. הם שואלים. הוא אומר שהחליק בתאונת סקי. הם אומרים בטח, בטח, גם אנחנו היינו שם. באוסטריה, נכון? הוא אומר כן, באוסטריה. בטח. בחיים לא היה באוסטריה, אבל הרי גם הם לא. השגרה חוזרת ומשתלטת על החיים שלו, כאבי הראש הולכים ופוחתים, גם את הגבס יורידו בסוף.

ובכל זאת נשארו דברים. הוא אומר לנירית תקשיבי, אני אוהב להיות איתך. ונירית אומרת ככה, אחרי חודשיים? חשבתי שאתה גבר תל אביבי ציני ומשכיל, אבל היא מחייכת קצת בתוך תוכה. כשהוא בדרך הביתה מהעבודה הוא משאיר את הפלאפון על שקט בתוך התיק. הולך ברחוב ומסתכל: הזקנים על הספסל מסתכלים על הבניין שממול, חוץ מהזקנה בקצה הספסל שמספרת בדיחות לעובד הסיעודי שלה. אדם חושב שהוא רוצה להיות כמוה, כשיהיה גדול. לפני שהוא נכנס הביתה הוא מסתכל על הוורדים מהצד השני של הרחוב ונושם עמוק פנימה את כל היופי הזה. אחר כך הוא עולה במדרגות, כי הרי צריך להכין משהו לארוחת הערב.

—-
התוספת הזו פורסמה בפייסבוק:

(היי, זה יהודה. אני לא כאן באמת. כלומר הסיפור הזה, לפרשת השבוע, מתפרסם, אבל אני לא כאן, בפייסבוק. אני חושב על זה כבר הרבה זמן, ונראה לי שהגיע הזמן לפרוש לזמן מה.

אני יודע. התדמית שלי סובבת סביב הפייסבוק. אני יודע, המקום הזה מלא כל טוב. העסק שלי הוקם בפייסבוק. הקוראים שלי מסתובבים כאן. אבל אני לא מסוגל יותר. התודעה שלי מרגישה כמו מסננת. העולם שלי מרגיש כמו רצף אירועים קצרים שלא מחוברים לכלום. אני לא מצליח להתרכז בדברים כמו שהייתי רוצה להתרכז. אני לא מצליח לעבד אותם. אני לא מצליח לכתוב כמו שהייתי רוצה לכתוב. לא את הספר שלי. לא את הסיפורים הקצרים.

אז אני עוזב לזמן מה.

אני מספר את זה כאן כדי להגיד שהבלוג עדיין פעיל. אני ממשיך לפרסם בו, ואני אשמח שתבואו ותעשו עליו מנוי. גם רשימת התפוצה עדיין פעילה, ואפילו הדף העסקי ימשיך להיות פעיל. אני אגיח מדי פעם, בעיקר בשביל לתפעל את קבוצות הכתיבה שלי. מניח שימשיכו לעלות כאן סטטוסים מדי פעם (בעיקר תמונות מהאינסטגרם, שמתפרסמות כאן אוטומטית), אז יש סיבה להישאר עוקבים. אם יש לכם משהו להגיד לי, אשמח להיפגש. אפשר גם לשלוח מיילים. אני אראה הודעות בפייסבוק, אני מניח, אבל יקח לזה זמן.

ברוכים תהיו. נתראה.)

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s