פרחים | לפרשת בחוקותי

א.
הקללה הראשונה שנעם קילל הייתה בצבא. זה היה אימון גדודי ברמת הגולן. חורף. טנקים. הזחלים התחפרו בבוץ והיה צריך לבדוק אותם בכל בוקר ובכל ערב עם אצבעות חשופות, בקור של משהו כמו שלש או ארבע מעלות במקרה הטוב. הם היו בשכפצי דלאווה ביום שלישי אחד כשזר ההינע של הטנק נשבר, ויוני המ"מ קפץ החוצה, הסתכל, הסתכל שוב, קרא לכולם לצאת מהטנק, התקשר למומי הסמ"פ ולראמזי מהחוליה הטכנית שיבואו לראות, והצוות דשדש בבוץ של עשרים סנטימטרים, כלום במושגים של טנקים, והקשיב לראמזי אומר וואי וואי, קל זה לא הולך להיות. הם פירקו את הזחל והביאו טנק אחר לגרור וניסו כל מה שיכלו, אבל הגלגל. המחורבן. לא. הסכים. להכנס. למקום.

הם משכו וגררו וצעקו ודפקו בפטיש חמש ובסוף, אחרי שמונה שעות, נעם כבר לא היה מסוגל יותר. חוסר האונים הצטבר אצלו בחדר הקטן ההוא בחזה, והעייפות ביקשה לה דמעות לצאת החוצה, והם אכלו מנות קרב מצ'וקמקות והמשיכו לעבוד, ויחד עם כל הסיפור מול לימור ומול הוותיקים הכל התגבש שם לעיסה, הלך ותפח, הלך ותפח, ונכלא בתוך הכלוב הקטן שהוא הכיפה והתדמית ומה יגידו ואיך יחשבו, ובסוף, אחרי מכה בפטיש החמש שפספסה ונחתה במקום הלא נכון, הכלוב הזה נשבר ונעם נשם ונשף והניח ידיים על הברכיים ואמר איזה חרא, איזה חרא, לך תז***ן. ומשהו בו נשם לרווחה סוף סוף, כאילו חלק מהתסכול יצא החוצה עם המילים הקטנות האלה, והתפזר ברוח.

ב.
את הקללה השנייה הוא קילל אחרי שלימור נפרדה ממנו במוצאי שבת שאחרי שבוע וחצי. הם הלכו לשתות קפה בקניון הקטן שבגינה הציבורית של גבעת שמואל, ואיזו ידיעה סמיכה של מה שעומד לקרות ומה שכבר קרה התמסכה ביניהם ומנעה מהם לדבר כמו בני אדם נורמלים. הוא היה לבוש בפליז האפור של הפלוגה והזמין שוקו (למרות שתמיד היה מזמין קפה), היא הייתה לבושה במעיל יוניקלו והזמינה בירה (למרות שבכלל לא אהבה בירה), ואחר כך אמרה טוב, אני חושבת שזהו זה. מה זאת אומרת זהו זה, אמר נעם, למרות שידע, ולימור אמרה, אנחנו לא עושים כלום ביחד. בשביל מה אנחנו זוג אם אנחנו לא ביחד. ונעם אמר, אנחנו מדברים, כי הוא באמת השתדל להתקשר אליה בכל שעת ת"ש, ולימור אמרה מדברים מדברים, מדברים מדברים, כמה כבר אפשר לדבר. הידיעה הסמיכה קיבלה פתאום מילים ברורות. שעה וחצי אחר כך, נעם קילל בפעם השנייה.

מה אתה מקלל, אמרה יערה, אחותו הגדולה. היא ישבה בחדר המשפחה וקראה ספר פנטזיה עם כריכה כחולה. היא חייכה. מה אתה, חילוני כמוני? ונעם אמר לא, לימור נפרדה ממני. ויערה אמרה אויש, ליטל בראזר, מה עשית עם זה? ונעם אמר ניסיתי לדבר איתה, אמרתי לה שזה רק הצבא, ושיש לנו סיכוי. ויערה אמרה מה לדבר, מה אתה מדבר איתה, מה אתה, בת? ונעם אמר מה אני אעשה, מה אני, אחבק אותה? ויערה אמרה כן, תחבק. ונעם אמר אבל אנחנו שומרים נגיעה. ויערה אמרה, לא כזה קשה לשמור נגיעה כשאתה בצבא בגולן והיא לומדת בבאר שבע. ואמרה, זה לא עת לעשות לה' הפרו תורתך? ונעם אמר זה תירוצים של דתל"שים מה שאת אומרת עכשיו, אבל הוא הכיר את יערה, אז הוא חייך.

ג.
ויערה אמרה טוב, תקשיב, ילד. אני צריכה ללמד אותך משהו חשוב.

והיא אמרה, נכון אנשים חושבים שאהבה היא רגש? ונעם אמר כן, מה זאת אומרת, ברור שהיא רגש. ויערה אמרה לא, לא נכון. אהבה היא פעולה בעולם. ונעם אמר מה זאת אומרת פעולה בעולם, ויערה אמרה הנה, נניח אני אוהבת אותך, אז אני מפסיקה את הספר שלי באמצע הקטע המותח ועוצרת בשביל לדבר איתך. כי אני אוהבת אותך, יא אח קטן וטפשון. כי אתה מבין, אהבה היא לא רגש, והיא אפילו לא מילים. אהבה היא פעולה. ולכן בנות דתיות סורגות כיפות, אתה מבין? כי זה צריך להתנקז לאנשהו.

והיא אמרה הנה נניח אבא הולך בשוק ביום שישי וקונה לאמא גומי בטעם אבטיח שיהיה לה לשבת. היית אומר איזה מין דבר מפגר זה, אהבה שנראית כמו גומי בטעם אבטיח, אבל לא. זה היופי בכל הסיפור הזה עם האהבה, שהיא דבר ממשי. שאפשר להצביע עליה ואפשר להרגיש אותה ומי שהיא ממלאת אותו הוא לא רק מרגיש רגשות או מחבב באופן כללי, אלא ממש קם ועושה דברים, כי ככה זה. אי אפשר לאהוב רק במילים.

ד.
והיא אמרה, תמיד אומרים בסמינריונים שהדבר הכי חשוב בזוגיות זה לדבר. וזה נכון בעיקרון, כי באמת זוג שלא מדבר הוא לא זוג, ולא משנה כל שאר הדברים. אבל הדבר השני הכי חשוב הוא להבין שלדבר זה רק חצי מהסיפור, והשאלה היא לא רק אם מדברים, אלא גם מה מדברים. ונניח יש זוגות שמדברים, בטח, אלא מה, מדברים על מה ראו היום בנטפליקס ומה שלום הכלבה של השכנים, אבל זה לא נקרה לדבר. דיבורים כאלה אפשר לדבר גם עם החבר'ה מהעבודה.

והיא אמרה, שתדע לך שיש שני סוגים של דיבורים. יש דיבור שהוא סתם, להחליף מידע, ויש דיבור שהוא עושה משהו אמיתי בעולם. למשל, אתה אומר למישהי 'אני אוהב אותך', אתה עושה משהו בעולם ומושך את החוט שטווי ביניכם. אתה אומר למישהי 'אני שונא אותך', אתה גם עושה משהו בעולם ודוחף אותה ממך. אתה אומר למישהי 'אני מרגיש אבוד', אתה מוציא את הפנים שלך החוצה, וגם זה עושה משהו בעולם. כל הדיבורים האלה עושים משהו בעולם ועושים משהו ביניכם. ולכן, היא אמרה, הדבר הכי גרוע בעולם זה זוג אדיש. כי לזוג שרב כל היום עדיין יש סיכוי. הם עדיין קשורים. אבל זוג שלא אכפת לו זה מזו, והם אדישים האחד לשנייה, זה הכי גרוע.

ה.
(אלוהים בפרשה מקלל את עם ישראל או מוכיח אותם. והוא מספר שיהיו מלא דברים רעים בעתיד אם עם ישראל לא ישמור מצוות. ובאמת אפשר להגיד שהוא בסך הכל אומר להם מה יקרה להם אם הם ילכו בדרך אחרת, אבל זה קצת מוזר לחשוב על זה בתוך ההקשר. כלומר למה אנחנו מסיימים ככה את ספר ויקרא.

אבל כמו שיערה אמרה, ההפך של אהבה זה לא שנאה. ההפך של אהבה זו אדישות. ושאם מישהו שונא מישהו אחר זה אומר שסך הכל אכפת לו ממנו. ואחרי כל החומש הארוך שמדבר על הקשר שבין אדם לאלוהיו מגיעה פרשת התוכחה, ואולי לכן קוראים לפרשת הקללות האלה פרשת התוכחה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ויש סיום אופטימי לכל העסק וגאולה ו'לא מאסתים' וכל זה. כי ברומנטיקה כמו ברומנטיקה, וזוג שעדיין ממשיך לריב, זה אומר שיש לו עוד תקווה).

ו.
אז מה את חושבת שאני צריך לעשות, אמר נעם, ויערה אמרה מה אני יודעת, תעשה את מה שאתה מרגיש. ונעם אמר טוב, מה אני מרגיש, אבל יערה כבר חזרה לספר שלה והוא נשאר לבדו עם המחשבות. ובהעדר דבר טוב יותר לעשות הוא קטף פרחים מהגינה הציבורית וקשר אותם עם חוט שפצור שחור והלך בגשם ללימור לדפוק לה על הדלת, ואמא שלה פתחה ואמרה יא, נעם, הבאת ללימור פרחים? איזה חמוד! ואמרה לימורי, לימורי, יש לך אורח, וכשלימור ירדה בפיג'מה וכפכפים והסתכלה עליו עומד נוטף עם הפליז של הצבא, ועל הפרחים, ושוב עליו, ושוב על הפרחים, ואחר כך אמרה נועמיק, אתה כזה אתה, חשב נעם שאולי יש להם עוד תקווה.

ולמחרת בבוקר הוא עלה על א' ונסע לחצור הגלילית ומשם למחניים ומשם לרמת הגולן, וברמת הגולן החליף למדי ב' והתחיל לנקות עם מברשת ארבע את כל הטנק, וכך ישב על הצריח ושרק לעצמו, ושלומי מהוותיקים שעבר בסביבה אמר נעם, ככה אמר בחדות, נעם, מה אתה שורק, יש לך עכשיו עוד עשרים ואחת יום באמצע החורף כאן בגולן, ונעם אמר כן, אתה יודע איך זה עם הברכות והקללות, צריך עשרים ואחת יום כדי לשבור בנאדם, אבל מספיק זר פרחים אחד כדי לחבר אותו חזרה.

————-

(הפוסט הזה מתפרסם כאן. אני מקווה שהוא גם יגיע לפייסבוק. בכל מקרה, אני אשמח אם אתם, הקהילה הקוראת, תמשיכו לדבר על התכנים, לתייג חברים ולהתעצבן על, לא יודע, דברים שלא אהבתם. השיח הזה חשוב לי, תודה.)