מחווה | לפרשת נשא

אני רוצה לכתוב לכם על הפרשה אבל, כרגיל, הזמן קצר והמלאכה מרובה, אז רק אגיד שפרשת נשא היא הפרשה הכי ארוכה בתורה. ולמה היא כזו ארוכה, תשאלו, והתשובה היא שיש, ככה, במרכז הפרשה, שניים עשר נשיאים שמביאים שוב ושוב את אותה המנחה. כל דתי שהולך לשמוע קריאת התורה לפעמים יודע לדקלם לכם בעל פה את מה שהם הביאו: קערת כסף אחת, עשרים ומאה משקלה, וכן הלאה וכן הלאה.

אז רק אכתוב שלפני כמה ימים למדתי שוב את פרקי אבות, וחשבתי על המשנה של 'עשה לך רב וקנה לך חבר', וחשבתי על זה שחברים צריך לקנות. כלומר צריך ממש לשלם להם במשהו, ויותר מדויק יהיה להגיד – צריך לתת להם משהו. אי אפשר שמישהו יהיה חבר שלך בלי התנועה הזו של הנתינה, או של המחיר, או של הקנייה, או של ההקרבה.

וחשבתי על זה שאהבה ניכרת בג'סטות, במחוות. כלומר במשהו שמישהי עושה, שהיא לא 'צריכה' לעשות, שהיא רוצה לעשות. למשל, אם, נניח, רועי ודליה התחתנו (מזל טוב!) וסיכמו ביניכה שהוא שוטף כלים והיא שוטפת רצפה, אם ישטוף כלים לא תיווצר מחווה. זה לא ג'סטה של רצון טוב. זה משהו שרועי צריך לעשות. אבל אם רועי קם בבוקר ומגיש לדליה קפה למיטה (מסתבר שהיא מהאחוז הבודד של הנשים שאוהב קפה במיטה), זו מחווה, כי הוא לא צריך לעשות את זה. הוא רוצה, כי הוא אוהב אותה. וזו ההוכחה.

עם ישראל התבקש לתת תרומה לאלוהים. התרומה הזו, גם אם היא באה בלב פתוח ושמח, זו עדיין לא מחווה. זו לא ג'סטה. זה לא בא מבני ישראל. במילים אחרות, בני ישראל נענו לבקשה, אבל לא עשו את הצעד הקטן של המעבר. אז יש פה אהבה, ברור, זו לא עבדות, אבל זה, נו, קצת, א ביסלע, כורח. הם חייבים לתת את התרומה. זה כמו שדליה תגיד לרועי 'רועי, אולי תתקין פה מדף?', היא מבקשת, אבל זו לא באמת בקשה, ורועי נענה, אבל אין לו באמת ברירה.

קרבנות הנשיאים הם מעבר. הם הג'סטה. בני ישראל לא נצטוו לתת את קערות הכסף האלה, אבל הנשיאים רצו. וזה קצת כמו שרועי ישאל את דליה דליה, חשבתי לפנק אותך באיזו ארוחת ערב מושקעת, מה את רוצה לאכול, ודליה תגיד אני רוצה פיצה, ורועי יגיד אבל גם שבוע שעבר רצית פיצה, ודליה תגיד כן, כי זה טעים לי, ורועי יכין שוב פיצה. כי למרות ששוב ושוב ושוב הם אוכלים את אותו הדבר – או במילים שלנו, למרות שזו אותה הג'סטה שוב ושוב – זו לא באמת אותה הג'סטה. כל פעם זה ממקום קצת אחר, בזמן קצת אחר, בצורה קצת אחרת.

וכיון שזה הסימן לכך שעם ישראל באמת אוהב את אלוהים, התורה חוזרת על זה שוב ושוב, שתיים עשרה פעמים. ללמד שאין סוף לג'סטות שאפשר לעשות, ולצעדים שאפשר ללכת לקראת, ושהשאלה היא לא מה אתה רוצה לתת, אלא מה הצד השני רוצה לקבל. וזו, כמדומני, פתיחה מוצלחת לזוגיות.
_______

(חייב להגיד בהערת שוליים שהרעיון המקורי לפוסט היה לספר שתיים עשרה פעמים על איך רועי מכין לדליה את אותה הפיצה, ובכל פעם זה מתפקד בצורה קצת שונה, אבל זה היה ארוך מדי להפעם. אולי בפעם הבאה.

וגם שאין לי מושג של מי התמונה המצורפת. הגיעה אלי בוואטסאפ. אשמח לתת קרדיט).

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מחווה | לפרשת נשא

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s