אינני יכול עוד | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם יוצא לקצונה אפילו שלא רצה לצאת לקצונה. מה פירוש לא רצה, הרי בטירונות היה חייל מצטיין ועזר לחברים (ואפילו לבובז'יק שדאג לצחוק עליו על זה אחר כך) ובהכשרה הגדיל ראש וסחב ועשה ולמד בעל פה הכל ועבר בחנים ובר־אור ובוחן מסלול ומה לא, ולכאורה היינו אומרים – כמו שדורית המג"ד אמרה – נו, כזה חומר לקצונה, לא נוציא אותו? אבל כשבאה דורית והציעה את זה לאדם, אדם חשב על רווית, חברה שלו, שהוא אמור להשתחרר יחד איתה הוא אמר לא, מצטער, אני לא מפקד כל כך טוב. ודורית, שידעה שאין לה מישהו אחר להוציא, אמרה אתה חייב לצאת., ואדם אמר מה, אבל אני לא אהיה קצין טוב, ודורית אמרה זה בסדר, אני אהיה איתך, ואדם יצא.

והאמת הייתה שקורס הקצינים היה בסדר וההשלמה החיילית הייתה בסדר ורווית הגיעה על אזרחי לטקס בבסיס, ואדם קיבל את התפקיד החדש שלו ועמד שם עם דמעות בעיניים ונשמע אמונים למדינת ישראל וליחידה 8139 ולכל מה שצריך להשבע לו אמונים, ואחר כך רווית הלכה הביתה ואדם הלך למשרד כדי לסגור כמה דברים לפני תחילת התפקיד, ולמחרת קם בבוקר מלא אנרגיות ולזמן מה, לחודשים מספר, היה נראה כאילו הכל עובד בסדר. כאילו הוא קצין מעולה, והזוגיות שלו מסתדרת, והחיילים שלו אוהבים אותו ומעריצים אותו וכל מה שצריך לקרות קורה בזמן, ודורית טפחה לעצמה שתיים ושלש על השכם, איזו החלטה חכמה זו הייתה, ללחוץ עליו שיצא לקצונה, ואז הכל התחיל להתפרק לו בידיים.

ב.
בגן של הגננת רינה, הרב אבי הסביר לנו שמשה רבינו רצה להוציא את בני ישראל ממצרים. אני חושב שזה נכון, הוא אכן רצה. הרב אבי הסביר גם שמשה היה המנהיג הכי טוב שהיה יכול להיות לעם ישראל, אני חושב שבכפוף לזמן ולמקום, זה אכן נכון. הרב אבי הסביר שמשה רצה להוציא את בני ישראל ממצרים, אבל פחד, כי היה כבד פה וכבד לשון, כלומר מגמגם. אני חושב שזה לא נכון. כבד פה וכבד לשון אינו 'מגמגם', לעניות דעתי. גם לא 'ערל שפתיים'. כבד פה הוא מישהו שמתקשה להוציא מילים מהפה. מישהו שלוקח לו זמן להגיד את המילים הנכונות. משה לא גמגם; הוא פקפק. הוא לא היה בטוח בעצמו.

אני חושב שמשה לא רצה להנהיג. לא אז, לא עכשיו. הוא הנהיג כי אלוהים אומר לו 'לך'. הוא לא בטוח איך. כשאלוהים מציע לו את התפקיד הוא מהסס שוב ושוב: סוף סוף הוא הגיע למקום שקט, נולדו לו ילדים, מצא לו אישה וחותן ומשפחה שמעולם לא הייתה לו. כך הוא דוחה את אלוהים בקש עד שחורה אף אלוהים במשה ואומר לו לך. אין לך ברירה. אני סוגר אותך מימין עם המטה, סוגר אותך משמאל עם אהרן, עכשיו אין לך ברירה. ומשה הולך ודואג. ציפורה מלה את בנה לאות מחוייבות, ומשה דואג. אחרי שהוא מתריע בפני פרעה הוא יוצא החוצה ואומר לאלוהים אתה רואה, אמרתי לך. וליתר דיוק הוא אומר – למה הריעות לעם הזה, למה זה שלחתני. במילים אחרות, היית צריך למצוא מישהו אחר.

אבל על כל זה כתבתי כבר בפרשת שמות.

ג.
קצת יותר משנה אחרי, משה מנהיג כבר בערך שנה וחצי, את עם ישראל. בשנה הזו היה מעמד הר סיני והקמת המשכן, אבל גם העם הצמאים במרה, עמלק, חטא העגל ומות נדב ואביהוא. עכשיו העם מתכוננים לתזוזה, אבל משה עדיין לא בטוח. יותר משהוא לא בטוח; לא טוב לו. הוא קורס. העם מתאוננים ואלוהים הורג בהם. אחר כך 'האספסוף אשר בקרבו מתאווה תאווה', זוכר את הבצלים ואת השומים ואת הקישואים ואת האבטיחים. גם על זה כבר כתבתי בעבר (קישור למטה)(וכאן בבלוג בניסוח ראשוני יותר): העם לא מתגעגעים לאוכל. הם מתגעגעים לממשות. הם מתגעגעים לידיעה איפה הם נמצאים, לאן הם הולכים, מה עומד מאחורי הסיבוב. מצרים הייתה רעיון גרוע, אבל היא לפחות הייתה קיימת. כשהם מסתכלים קדימה, הם רואים רק חול וחול. אז הם מתלוננים, ובלילה הם בוכים למשפחותיהם, ואלוהים כועס, כי מה הם מתלוננים, עוד רגע אנחנו בארץ המובטחת, וכשאלוהים כועס, 'בעיני משה רע'.

וגם משה מתלונן.

התלונה של משה היא אחד הרגעים הנוגעים ללב בכל הסיפור הגדול שלו. למה הריעות לעבדך, הוא אומר, ופתאום אפשר לשמוע את משה האיש – לא המנהיג, לא הנביא הגדול, לא המשחרר, האיש – יוצא מבין המילים ואומר די, זה לא אני. אני לא מנהיג. אני לא גידלתי את העם הזה, אין לי מאיפה להביא להם בשר, ואני אפילו מעדיף למות מאשר להמשיך להנהיג את העם הזה. זה גדול עלי. מדויק יותר: זה לא אני. עד כה שימשתי בתפקיד כי אמרת לי, כי ביקשת, אבל זה לא באמת אני. אני לא מסוגל יותר.

זה לא העם. העם הוא לא הבעיה. העם הוא הטריגר.
יכולת המנהיגות של משה, היא הבעיה.

ד.
הפתרון של אלוהים הוא פתרון כפול; מצד אחד הוא מוריד לעם שליו עד אשר יצא מאפם, מהצד השני הוא אומר למשה לקחת שבעים איש מזקני העדה ומשוטריו. העם אוכלים בשר עד מוות, ושבעים הזקנים עומדים ליד המשכן ומתנבאים, ולמעשה – הופכים להיות הפרלמנט של משה. המנהיגים. מורידים ממשה את האחריות. יחד איתם מתנבאים עוד שניים: אלדד ומידד.

הסיפור של אלדד ומידד הוא סיפור מדהים, כי בזעיר אנפין זה גם הסיפור של משה עצמו. הם היו כתובים בתוך שבעים הזקנים שאמורים להנהיג, אבל הם לא יצאו מהמחנה ולא הלכו למשכן. במילים אחרות, הם לא לקחו על עצמם את ההנהגה. לאלוהים זה לא משנה, והוא גורם להם להתנבא בכל זאת. הסיפור הזה מחריד את יהושע, משמשו של משה. הוא אומר למשה: אדוני משה, הכנס אותם לכלא. הם מתנבאים במחנה. הם בעצם חותרים תחת המנהיגות שלך, שבאה מכוחה של הנבואה.

למשה, מיותר לציין, כבר אין כח. ' מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים', הוא אומר ליהושע. הלוואי שכולם יתנבאו, ונטל הנבואה והמנהיגות ירד ממני. ולפני זה הוא מקדים ואומר 'המקנא אתה לי?' כלומר – אם אתה דואג לי באמת, אתה לא צריך לדאוג למנהיגות שלי. אתה צריך לדאוג לי עצמי, משה, שכבר לא מסוגל לשאת את הסיפור הזה יותר.

ה.
הסיפור של משבר המנהיגות הזה מגיע לכדי סיום בפרשת הצרעת של מרים. מרים ואהרן מדברים על אשתו של משה, ציפורה, שהיא לא ישראלית, ובאופן כללי מתלוננים על זה שמשה הוא המנהיג ולא הם – כלומר, לא אהרן ולא מרים. הרי גם אנחנו נביאים, הם אומרים. למה אנחנו לא מנהיגים? וכאן, אני חושב, הסיפור מגיע לשיאו; התורה אומרת 'והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדם'. ובמילים אחרות היא אומרת: הסיבה שמשה הוא המנהיג היא דווקא זו. שהוא לא רוצה להיות המנהיג. שהוא לא רואה בעצמו אדם ראוי להיות מנהיג. שהוא מנהיג רק מפני שאין ברירה. מנהיג וסובל, סובל ומנהיג.

במילים אחרות, למשה אין אגו של הנהגה. הוא לא רוצה להנהיג, ולכן עושה את מה שאלוהים אומר. הוא שליח של אלוהים ותו לא. זו הסיבה שאלוהים אומר לאהרן ומרים 'בכל ביתי נאמן הוא'. הנאמנות של משה היא בדיוק זו; העדר האגו שלו. הנכונות לעשות כל מה שאלוהים אומר. אלוהים יודע את זה. גם משה יודע את זה. אבל כל שאר העם, כולל אהרון ומרים, בטוחים שמשה רוצה להנהיג. הם חושבים שאלוהים מעניש את מרים רק מפני שהיא מדברת סרה במשה ואומרת שהוא נשא אישה ולא מתייחס אליה, או שהוא לא היחיד הראוי להנהגה, אבל למעשה, אלוהים מעניש את מרים מפני שהיא צודקת.

ולכן משה לא מתפלל אל אלוהים. הוא צועק אליו. מה אתה עושה, הוא אומר, אני ביקשתי את זה? תתקן את זה, בבקשה. ואלוהים אומר טוב, טוב, אבל אי אפשר לתקן את זה מיד. איך אני אצא מזה? ולכן מרים מצורעת שבעה ימים, וכתום שבעת הימים האלה בני ישראל חוזרים למסעיהם, ובפרשה הבאה משה שולח מרגלים כדי לקבל קצת ביטחון בכל הדבר הזה שהוא עושה, וכמו גיבור טראגי, המנהיגות שלו מתערערת עוד ועוד. אבל על זה – בשבוע הבא.

—-
בתמונה: עוד מישהו שלא רצה להנהיג.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אינני יכול עוד | לפרשת בהעלותך

  1. אני שואל את עצמי איפה עובר הגבול שעד אליו ניתן לפסל את הפשט כדי שיתאים לאסטתיקה של נדרש שלנו
    …. כתבת יפה מבחינה תכנית. בתחושה הפנימית שלי עיקרת אגב כך את כל הנשגבות גם של הטקסט וגם של אלוהים. אבל ייתכן שאני פשוט זקן מידי

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s