ככה סתם

הג'וינט הראשון של יותם היה סתמי כמו סיגריה. ממש כך; מרפסת ברחביה, כסאות קש מרופטים, מאפרה על השולחן הנמוך. לירון אומר בקול הצרוד שלו 'בא לך?'. שאיפה, עוד אחת, העברה הלאה. העשן חלחל אל הריאות שלו ויצא מהן כמו כל עשן אחר. הוא לא אמר 'זו הפעם הראשונה שלי', למרות שהייתה. אחר כך חשב שלא רצה להתנצל, להסביר, לא רצה לשמוע את המומחים אומרים 'אה, בפעם הראשונה זה לא משפיע'. רק רצה לנסות. זה אכן לא השפיע, וכשכולם התמסטלו הוא הרגיש קצת לא קשור. יושב שם כך סתם, סחי, אדם נורמלי מאוד, בין כל האחרים. לכן קם, אמר ללירון תודה, היה כיף, והלך הביתה.

בדרך הביתה חשב על זה, צועד על אוסישקין באחת בלילה. למה עישן בעצם. לא היה לחץ חברתי, לא במיוחד. הוא לא היה צריך להירגע באופן קיצוני. הייתה בו אפילו איזו חרדה מודחקת: אולי משהו לא יקרה כפי שהוא צריך לקרות. אולי הגוף לא יתפקד אחר כך. אולי הנפש. במובן כזה או אחר זה היה קצת כמו בתולין: כולם מדברים על משהו, אבל אין לך מושג מהו. אתה משתתף בשיחה כדי להרגיש במקום, למרות שאתה לא. אחר כך חשב שזה כמו שער שצריך לעבור כדי להצטרף לעולם האחר, לעולם של הגדולים. להבין על מה מדברים. לחוות משהו שגדול מהקיום היומיומי שלנו. הדימוי המיני הניע בו משהו. לא ככה, הוא אמר בקול. לא בדיוק ככה.

בבוקר, עם קפה במרפסת, כשניסה להסביר לשלומית השכנה מה היה, אמר: עישנתי. זה לא השפיע. זה לא משפיע על אף אחד בפעם הראשונה, אמרה שלומית. בשביל לבדוק אתה צריך לעשן שוב, להירגע. בלי דפיקות הלב של הפעם הראשונה, בלי המבט העצמי שבוחן כל הזמן מה קורה עכשיו, מה קורה עכשיו. אתה צריך שאני אארגן אותך? לא, אמר יותם. זה בסדר. אני מכירה את ה'לא' הזה, אמרה שלומית. זה 'כן' שמתחבא. אתה לא תעבוד עלי, יותם חיימוב. יאללה, אני חייבת לצאת לעבודה. נשב הערב?

טוב, אמר. למרות שבעצם לא ממש ידע מה קורה איתו הערב. כששלומית הלכה הוא ישב עם שאריות הקפה בין הידיים וחשב איך קרה שכך. כלומר, שזה המקום בו הוא נמצא. קצת מתחזה. קצת מנסה להיות משהו שהוא עדיין לא. אלוהים לא הופיע במחשבות האלה, מפני שאלוהים לא היה חלק מחייו. הדת כן. המסורת כן. המשפחה כן. ההורים שלו התגוררו במודיעין, מנהלים את חייהם בין עבודה קשה, משפחה מורחבת, קהילה. לפעמים חשב שאם לא היו גרים במודיעין צריכים היו לגור במודיעין, כאילו עצבו סביבם את קלישאת הבורגני הדתי. הם לא תאמו בדיוק לקלישאה, זה נכון, אבל מי כן?

בערב התיישב מול המחשב, ראה מונדיאל. שוהם, השותף שלו, לא היה בבית. כששלומית נקשה על הדלת כבר ידע שזו היא, והלב שלו החסיר פעימה לרגע. היא לא הייתה הבחורה היפה מהחלומות; קצת כבדה יותר, קצת מבוגרת ממנו. חיננית מאוד. גם הוא לא היה הנסיך על הסוס הלבן, הוא ידע; הפרצוף שלו היה רבועי מדי. הגבות שלו כמעט ונפגשו באמצע. הוא היה קצת נמוך מדי. שלומית חיבבה אותו, כך חשב, אם כי לא ידע מה טיבה של החיבה הזו. גם הוא חיבב אותה. הבאתי לך משהו טוב, היא אמרה כשחיבק אותה לשלום. יאללה, הוא אמר. בואי, יש מונדיאל. קצת פיצוחים שנשארו משבת. בירות. יאללה, אמרה היא.

כשהתיישבו עלה על דעתו שהוא לא באמת רוצה לעשן. כלומר, הוא רצה לעשן איתה, עם שלומית, אבל לא בגלל העישון אלא בגללה. העישון היה רק תירוץ כדי שהאיברים ישמטו וראש יונח על כתף. לפחות כך קיווה, ולכן אמר 'אז את מגלגלת לנו?' בקול שהיה נשמע לו קצת חזק מדי. קצת בטוח בעצמו בשביל מישהו שזה עתה עישן בפעם הראשונה. זה כבר מגולגל, אמרה שלומית, והיא הוציאה קופסה פח קטנה של סוכריות מהכיס ופתחה אותה בעדינות. תדליק? היא הציעה. כן, הוא אמר, איפה המצית שלי? היה מצית על השולחן, והוא סוכך בידו על הפייסל, הדליק, שלח רגליים קדימה ושאף לאט אל הריאות.

לקח לעשן זמן לעלות אל המוח. בינתיים צפו שניהם במשחק של המונדיאל. שלומית הייתה בריטית במקור, אז היה לה עניין שנבחרת אנגליה תעלה, לו לא היה אכפת כל כך. הם דיברו ביניהם קצרות: איך היה היום, אמר יותם, ושלומית אמרה היה בסדר, איך היה אצלך. תזכירי לי מה את עושה, אמר יותם, למרות שידע, ושלומית אמרה בדיוק התפטרתי, אתה יודע, ועכשיו אני ממלצרת כאן, בקפה. זה זמני, עד שאני אמצא עבודה נורמלית. מה איתך? היה בסדר, אמר יותם, הייתי בלימודים. באמת היה בסדר. סתמי מאוד.

אחרי חמש דקות, בערך, המוח של יותם ריצד. כשניסה אחר כך להסביר מה היה, לא מצא לעצמו מילים. זה היה כאילו נמסכה איזו חומה בינו ובין העולם. הוא אמר: הרגשתי כאילו אני בתוך מים. ואמר: זה לא היה הגיוני בשום צורה. ההיגיון היה אחר. והוא אמר: זה היה מצחיק אבל בקטע של חרדה. מצחיק כמו ליצן, מפחיד כמו ליצן. כאילו הוא מצחיק אבל גם רוצח. הוא אמר, הרגשתי כאילו המוח שלי הוא מוח של מישהו אחר. אף אחד מהמשפטים האלה לא היה מדויק, ובכל זאת זו הייתה ההרגשה. זה היה מפחיד מאוד, מלא אימה.

שלומית לא הייתה ככה. היא צחקקה מול המסך. שרועה, שמוטה על הספה. הרגליים שלה היו על הבטן שלו. לרגע ראה אותה כמו שהיא: בחורה צעירה, בתחילת החיים, מפצה על חוסר הביטחון בביטחון יתר, מנסה את מזלה עם השכן. הוא ראה את הגוף בבהירות, כמו גוף. את הבגדים המונחים עליו. את התסרוקת, השיער, השורשים. הבהירות לא הייתה צלולה, ובכל זאת הייתה בהירה, ומעל הכל ריחפה תחושת הזמן הלא־נכונה. כשהביט בה ראה אותה מזדקנת, מכמישה, משמינה, את השיער מדליל על הקרקפת, אחר כך המוות.

מרגע שהופיע המוות הוא התנהג כמו ג'ינגל גרוע בגלגלצ. הוא נתקע לו בראש וסירב לצאת. הוא היה בכל: במרפסת, בשלומית, באפר שעל השולחן, בטלוויזיה, בסדקים שבתקרה, בקרעים בספה. הוא הופיע בשערות הרגליים של יותם, באצבעות הרגליים הישרות, הקצרות, של שלומית. הוא הופיע בידיים הזרות של יותם, בחלחול האיטי של התחושות. בכל מקום שיותם הסתכל הוא ראה זמן נע לאט, אחר כך זמן נע מהר, אחר כך מוות. זה לא היה מפחיד או מרגש. זה היה סתם; הכל היה סתמי מאוד מאוד. קוראים לזה טריפ רע, אמרה שלומית באיטיות מוגזמת. אל תדאג, זה עובר.

טוב, אמר יותם. הקול שלו היה נשמע מוזר לאזנו. זה הפחיד אותו. הוא ניסה לעצום עיניים, להתרווח על הספה, לשקוע. אולי להירדם. אבל מאי שם הרגיש איך יחד עם המוות הופיעה איזו תחושת נוכחות לא מוכרת, לא מובנת. כשניסה לחבר את זה למה שידע, חשב: אולי זה אלוהים שם, נמצא מאחורי ההיגיון. אבל הנוכחות לא הביאה לו ביטחון ולא הביאה לו משמעות; היא פשוט הייתה שם, מוזרה מאוד, סתמית מאוד, הולכת יד ביד עם המוות. לו היה יכול היה מושך בכתפיו, אבל הכתפיים לא נענו לו. גם זה הפחיד אותו. הוא שקע עוד בספה.

שלומית עדיין בהתה במסך, צחקקה. הייתה שם תכנית קומדיה של קובי משהו, קובי.. מיימון, אולי? חיימון? חיימוביץ'? הוא לא זכר. גם זו הייתה נראית כמו בדיחה גדולה על חשבונו. הוא היה נואש, לרגע, למגע אדם. לתחושה שמשהו אמיתי סביבו. שלומית, אמר מרחוק, שלומית, את יכולה ללחוץ לי את היד?

מה? אמרה שלומית.
ללחוץ לי את היד, הוא אמר, את יכולה?
רק ללחוץ את היד? היא צחקקה. מה אנחנו, אנשי עסקים?
לא, אמר יותם. אני פשוט צריך –
בוא, היא אמרה, עדיין מצחקקת. קח חיבוק.
טוב, אמר. נכנע.

כשחיבקה אותו הרגיש איך הוא שוקע אט אט לתוך איזו אפילה מבורכת. הידיים שלה סביבו היו נכונות, אם זו המילה הנכונה להשתמש בה. אמיתיות. מוחשיות. הוא יכול היה להריח את ריח הזיעה שלה, את פעימות הלב, את הדברים הקטנים שמרכיבים דבר גדול מהם, שמרכיב, יחד עם דברים אחרים, משהו גדול יותר. זה הרגיע אותו. האימה עדיין הייתה שם, סביבו, אבל היא נרגעה. אם היה מפוכח יותר היה מתרגש מהחיבוק שלה, אבל כך – המגע היה רגיל מאוד, יומיומי מאוד, נכון. לרגע ביקש לחבק חזרה, אבל כך נכנע וביקש להיבלע בתוך הידיים האלה. תודה, הוא מלמל. בכיף, כפרה, אמרה היא.

רגע לפני שעצם את העיניים חשב לעצמו. אולי זו, הממשות הזו, החמיצות המבורכת, הידיים. אולי היא מה שקורים אמונה.

—-
(התמונה מויקיפדיה ומפורסמת כאן תחת הסכם שימוש הוגן)

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s