בית אבות

לעוז סימינובסקי

א.

מיכל הייתה הראשונה ששמה לב ליוסי. הן ישבו בחדר האוכל אחרי ארוחת הצהריים, דיברו על הנכדים. הוא מסתכל עלייך, היא אמרה למרים. שיסתכל, אמרה מרים. היא הייתה באמצע לספר להן על שלומית שעושה חיל בלונדון. היא הצעירה מכולן, אמרה, התקבלה שם לתכנית מיוחדת ללימוד אופנה. הייתן בלונדון פעם? יש שם מוזיאון, ויקטוריה ואלברט, ויש להם תכנית –

לא, אמרה מיכל. הוא מסתכל עלייך כמו שגברים מסתכלים. בוחן אותך. נוגע מדי פעם בשפם שלו. החבר'ה מהגרעין היו מסתכלים ככה על הבחורות החדשות שבאו לעבוד בקיבוץ. 'המשלוח החדש' הם היו קוראים לזה. היא צחקה. למה לא, היא אמרה. למה לא. שטויות, אמרה מרים. מה פתאום מסתכל. אנחנו דתיים. גם דתיים יש להם גוף, אמרה רינה, ומרים אמרה – אבל אנחנו זקנים, אנחנו. הגוף נופל, השרירים מתקשים. יותר מדי זכרונות מציפים אותנו. מה פתאום שיסתכל. ובכל זאת הרימה עיניים והסתכלה אליו. הוא הסתכל עליה חזרה, אחר כך ניגש לשולחן שלהן וקד קידה קלה. ערב טוב לכן, גבירותי, הוא אמר, אבל הסתכל רק על מרים. ערב טוב, אמרה רינה. כשהלך התחילה מיכל לצחקק ולא הפסיקה. הסתכל, אמרה וצחקקה. מרים רצתה להמשיך לספר להן על שלומית, אבל ויתרה. הצחקוק של מיכל עצבן אותה קצת. הוא היה בלתי נשלט, כמו רעידות בגפיים. אנחנו זקנים, היא אמרה לעצמה כשישבה שם ושתקה. אולי הנפש עדיין לא, אבל את הגוף אי אפשר לרמות. אנחנו זקנים.

לקח לה פחות זמן משחשבה בשביל להתחבר לאנשים בבית האבות. הם אכלו יחד בחדר האוכל, השתתפו יחד בחוג הסריגה, בהרצאות על 'סין הרחוקה ואוצרותיה הגנוזים' ועל 'גיבורי התנ"ך בעיני חז"ל'. כבר שכחה כמה נעים זה לפגוש אנשים כל הזמן. לדבר בארוחת הבוקר, בארוחת הערב, בלובי תוך כדי קריאת עיתון. להתפלל יחד. עלה על דעתה שאורן צדק; כמובן, חשבה, כמו תמיד. היא אהבה את זה שיש לה בן שצודק תמיד. אורן מצליח, היא אמרה לשכנותיה החדשות. כשהתיישבה לראשונה בשולחן יחד עם שתי נשים נוספות – מיכל ורינה, כך גילתה – התבוננה בה רינה בהשתאות ואמרה 'היי, הנה החדשה היפה'. רק אחר כך, בחדר, חשבה על זה שכבר הרבה זמן לא קראו לה 'יפה'. אהרון קרא לה כך, כמובן, אבל אהרון כבר מזמן לא היה בסביבה. אנשים אחרים לא היו. היא הייתה אישה גבוהה. פנים קצת צרות. מלאה במידה. כשמשכה עליה את הסריג הלבן ואת החצאית השחורה היה אפשר לחשוב שהיא רזה, שהגוף שלה מחזיק את עצמו כמו לפני שלושים שנה, אבל היא ידעה שלא כך. אפשר לרמות את העיניים, אמר לה אהרון פעם, אבל אי אפשר לרמות את הגוף.

כמדומה היה שהוא יודע על מה הוא מדבר. מבחוץ היה נראה במיטבו, מוצק, שמנמן קצת, ובכל זאת הלך ודעך. הוא נפטר לפני כל זה: לפני עשרים ומשהו שנים, בגיל חמישים ושמונה. סתם כך. מפרצת בבטן. הרופאים אמרו שאי אפשר היה לחזות את זה, אבל היא חזתה; ראתה אותו יושב בכורסה ורואה טלוויזיה, משמין, דועך לתוך עצמו. עדיין היה מספר לה בדיחות, או מתעניין בילדים בארוחות השבת, אבל כבר היה עייף משנים של עבודה קשה. כשהיה בן חמישים וחמש כבר היה זקן. היא עדיין הייתה צעירה: רצתה לצאת איתו לחוג ריקודי עם, לצעידה בחוץ, אפילו לשכב במיטה, לפטפט, לגעת. הוא היה נכנס למיטה ונרדם. אני עייף מהעבודה, אמר לה כששאלה אותו. זה היה נכון, היא ידעה, ובכל זאת שאלה פעם אחר פעם. אחר כך הפסיקה לשאול. כבר הרבה זמן לא התגעגעה אליו, אבל הגעגוע נשאר שם, רוחש, מתחת ליומיום, והבליח מדי פעם במין התלקחות פתאומית. היא רצתה לספר לו איך היא מרגישה בבית האבות. במקום החדש, אבל לא היה לה איך. במקום זה ישבה בלובי. קראה. בכל יום הגיעו עיתונים חדשים, ובצהריים היו הרצאות בנושאים שעניינו אותה. זה היה טוב.

כשקראה את העיתון למחרת התעכב יוסי ליד השולחן שלה. היא  לא אהבה שמפריעים לה באמצע הקריאה, ובכל זאת הרימה אליו עיניים ושאלה מה שלומו. טוב, הוא אמר. שוב נגע בשפמו. שוב קד קידה. היה בזה משהו נוגע ללב. כמו אדם שממשיך להחזיק בדגל מדינת מולדתו שכבר איננה קיימת. מה את קוראת? שאל. עיתון, היא אמרה; לא רצתה להראות לו שקראה ומיד שכחה מה קראה. הוא התיישב ליד השולחן שלה. מה כתוב בעיתון, הוא שאל. התעניין, לבטח. רצה להיות מנומס. אתה יודע, אמרה מרים. היא דפדפה רגע בעיתון: אנשים מדברים, יש כדורגל ברוסיה. מונדיאל, אמר יוסי בהטעמה. כדורגל. לרגע הזכירה לה ההטעמה את אהרון, והד של געגוע ריכך אותה וגרם לה לחייך ליוסי במקום לרגוז על ההפרעה הטורדנית שלו. הוא חייך בחזרה, קצת בהיסוס. אפשר להצטרף אלייך לפתירת התשבץ, שאל. לא כרגע, אמרה מרים. בצהריים, אולי. טוב, אמר יוסי. פעם אחרת. הוא קם ממקומו. מרים הסתכלה עליו עד שהתרחק, עלה במעלית: הוא היה בגובה בינוני, הלך בלי כבדות, בגוף של אדם שעשה ספורט כל חייו. לבוש בבגדים במידה הנכונה. הוא נחמד, אמרה לעצמה. היא גם חיבבה את השפם. לרגע רצתה להרגיש את היד שלו מונחת על היד שלה; מחוספסת. חרוצה בקווי זקנה. אחר כך נזפה בעצמה: והרי אנחנו דתיים!

היא הייתה לבד הרבה זמן. בהתחלה חיפשה סביבה מישהו, אחר כך התרגלה לזה. כבר חשבה שתגור בדירה שלה עד הסוף, אבל אורן התעקש שתעבור. את לבד, הוא אמר. כבר הרבה זמן אני לבד, אמרה היא. אבל הוא המשיך להתעקש. הדברים – הקניות, הבישולים, היציאות, כך אמר – הפכו יותר ויותר טרחה. היא חשבה מה השאירה לו, לשלומית ולרחל. לא הרבה. את המזנון, כמובן, ואת רוב הרהיטים. כלי מטבח שהיו שיא האופנה בשנות החמישים. פטיפון. ספרים. היא ארזה כמה מהם – חומש, סידור, כמה ספרי זיכרון שרצתה תמיד לעלעל בהם ומעולם לא הספיקה – שיהיו לה בבית האבות. זה היה דיור מוגן, אבל היא התעקשה לקרוא לזה בית אבות: זה סמנטיקה, אמרה לילדים. סמנטיקה ותו לא. חוץ מהספרים לקחה גם טוסטר, כמה כלים לאירוח, לקפה, לתה צמחים. כמה רהיטים. טלוויזיה. השאר הלך לילדים. מי שרצה בא, בחר רהיט, לקח. באופן אירוני, דווקא הימים האחרונים בדירה היו מלאים באורחים: נכדים שבאו לקחת פטיפון, רחל שבאה למיין את כלי המטבח, אורן שבא לפרק רהיטים. אחר כך הסיעה אותה רחל לבית האבות. הפקידה בקבלה חייכה אליה כשנכנסה. קשישים אחרים הרימו מבט. רגע לפני שעזבה לתמיד ביקשה מאורן שיוריד ויביא לה את השלט 'שיפמן', ובבית האבות תלתה אותו על דלת החדר ולידו סריגת 'ברוכים הבאים' שהכינה פעם. החדר היה נעים.

ב.

אחר הצהריים נקש יוסי על הדלת שלה. היא כבר הבחינה שהוא לא ממבזבזי הזמן. זה דווקא מצא חן בעיניה; כמה זמן כבר יש לנו, זקנים שכמונו. כן, היא אמרה. הוא פתח את הדלת, עמד בפתח, מסודר. היא הריחה ניחוח דק של בושם גברי – אולי תפוז? – באתי להזמין אותך אלי, הוא אמר, לפתור תשבץ. זה היה נשמע כמעט כמו בחור בן שש עשרה, נבוך עד אימה, על מפתנה של בחורה מהכיתה, ומרים חייכה כמעט בעל כורחה. טוב, היא אמרה. כבר פתרתי את התשבץ של היום, אבל טוב. הבאתי גם תשבץ אחר, אמר יוסי, לכל צרה שלא תבוא. את רוצה לבוא לדירה שלי? למה לא כאן, אמרה מרים, אחר כך חשבה: דווקא זה טוב, שלא כאן. שלא יראה את התכשירים, את התרופות, את הבגדים המלוכלכים שעל יד המיטה. בכלל לא חשבה שיבוא, לא הספיקה לסדר. שיהיה אצלך, אמרה כעבור רגע, ויוסי אמר טוב, אני בקומה השנייה, במסדרון משמאל. אחכה לך. הוא קד בנימוס והשאיר אותה לסדר רגע, לחשוב על בגדים ללבוש, וגם על מה היא, הגברת מרים שיפמן, מעמודי התווך של הקהילה, כמו שאהב אהרון להגיד, מה היא עושה.

מרים ידעה לאן זה ילך: הם ישבו, יפתרו תשבצים, אחר כך ישתו כוס תה על המרפסת שיש לאלה שגרים בקומה השנייה. הם ישתפו תמונות של נכדים – זה רובי, היא תגיד, הבן של רחל. רק בן שש עשרה וכבר מעולה במחשבים – ויתעניינו קצת בהיסטוריה זה של זו וזו של זה. מה עשית אחרי הצבא, היא תשאל, והוא יתהה מה עושים עם תואר בספרות. משם ואילך זה כבר תלוי בה. אם תרצה, יפרדו לשלום. אם תרצה, ישבו מול השקיעה ויחבק אותה להתחמם. אם תרצה והוא יוכל, אפילו דברים אחרים יוכלו לקרות. כמה זמן לא קרה לה שום דבר כזה? פתאום הבינה שהיא בת שמונים, כמעט. בעוד שנה ומשהו. שיש לה עוד כמה, שש שנים של פיכחון ושל ערות? אולי שש שנים נוספות של דמדומים? ואז די, היא לא תהיה יותר. היא הרימה את העיתון מהספה: גם תחושת העיתון לא תהיה. המילים הכתובות לא יקראו. סוף שאין אחריו סוף. היו דברים שלא הספיקה לעשות, ודווקא הייתה בסדר עם זה. אבל אף פעם לא חשבה, כשהיו היא ואהרון ביחד – כלומר, ביחד באמת, גוף וגוף – 'הנה, זו הפעם האחרונה'. מתי בכלל הייתה הפעם האחרונה, ניסתה להיזכר. "את הפעם הראשונה," אמרה לה השכנה פעם, "כולן זוכרות. זה כמו היורה. הוא מגיע בפתאום. אבל הפעם האחרונה היא כמו המלקוש. את לא יודעת שזו הפעם האחרונה. את אומרת 'טוב, תהיה עוד פעם', אבל לא תהיה עוד פעם. רק בסוף תביני את זה."

עכשיו הבינה.

היא התלבשה בחצאית השחורה ובסוודר הלבן, אחר כך עמדה מול המראה והתאפרה. שמה שפתון אדום, קצת פודרה, סידרה היטב את השיער. היא התלבטה אם לשים כובע, מטפחת, פאה, אולי בכלל לבוא בלי. אהרון אהב אותה עם מטפחת. זה מאיר לך את הפנים, הוא היה אומר. לרגע הוצפה גל געגועים אליו. היא תהתה מה כיסוי הראש יגיד ליוסי. לאן כל זה הולך. האם הוא רוצה זוגיות מאוחרת שכזו, זקנה, שאפשר לספר אחר כך בעיתון המקומי? היא כבר ראתה את הכותרת: "אף פעם לא מאוחר מדי לאהבה". תמונה של זוג ישישים מחזיק ידיים. האם הוא רוצה להיות חבר, לא יותר? אולי גם הוא בודד, כמוה. האם הוא מחפש גוף? מחפש נפש? באיזו עמדה להגיע למפגש הזה, אם בכלל? היא הסתכלה על עצמה: האם היא מספיק יפה? מה בכלל היא מחפשת? הבטן נראתה לה קצת גולשת, וכשהיא משכה את הסוודר כך שיכסה את תחילת החצאית היא שמעה קול קריעה, כאילו הסוודר היפה שלה, זה שמסתיר את הסימנים, נקרע. הלב שלה קפא לרגע, ואחר כך ביקש לבכות. היא חששה שהבכי יהרוס את האיפור, ולכן אפילו לא עצרה בשביל לבדוק מה נקרע ואיך, רק נחפזה – לקחה את התיק האדום, שמה נעליים נמוכות, יפות דווקא, נעלה את הדלת והלכה.

כשהלכה עלה על דעתה עד כמה מגוחכת היא נראית, בוודאי. מה הייתה שלומית אומרת אם הייתה רואה אותי, עלה בדעתה. בטח הייתה אומרת אמא, בשביל מה זה? היה לה טון כזה, קצת נוזף, קצת פולני, כאילו היא רואה באמא שלה – כלומר בה, במרים – קצת ילדה. היא הייתה נכנסת הביתה, מרימה את החשבונות, מעלעלת. אמא, בשביל מה את משלמת על ערוצי ספורט? עכשיו היא בלונדון, לומדת. היא הייתה בת הזקונים. מהרגע שהתחתנה ויצאה מהבית הפכה מרים בודדה עוד יותר. היא ניסתה ליצור קשרים, בוודאי, ואפילו הלכה ללמוד ברידג' במועדון לקשישים – היא, שמעולם לא חשבה על עצמה כקשישה! – והתוצאה הייתה שמעולם לא הבינה איך משחקים ברידג', אבל התחילה לחשוב על עצמה כמבוגרת. היא ישבה הרבה בבית. ראתה הרבה טלוויזיה, משחקי כדורגל, תכניות בישול. היא קראה ספרים כשהיה לה כח ללכת לספרייה, אפילו ניסתה להתחיל להשתמש באינטרנט, אבל דבר מכל זה לא הפג את הבדידות. אדרבה, זה הסמיך אותה, הפך את הבדידות למים שהיא שוחה בהם, לאוויר שהיא נושמת, לצל של נוכחות שהזדנב אחריה לכל מקום. בהתחלה חשבה שזה הצל של אהרון, רק אחר כך הבינה שזה הצל של העדרו.

עוד מרחוק ראתה שיוסי מתרגש. הוא עמד בלובי של הקומה השנייה ומרט את השפם שלו ביד ימין, כשיד שמאל מונחת מאחורי הגב.  זה ריגש אותה חזרה: בגיל שבעים ושמונה היא, מרים שיפמן, עדיין גורמת לגבר להתרגש. כשראה אותה הוא נחפז לקראתה, לקח את היד שלה ונישק אותה באביריות, ואחר כך הוציא ורד מאחורי גבו. הוא היה ג'נטלמן, בלי ספק. הם התיישבו במרפסת של החדר שלו, והוא כרכר סביבה: תחילה הוציא לה משהו לשתות, אחר כך הביא לה שמיכה שתכסה לה את הברכיים, ואחר כך התיישב לידה עם התשבץ של אתמול ואמר נו, נפתור? אנחנו לא צריכים לפתור, היא אמרה. אפשר שסתם נדבר. מה שלומך, הגברת שיפמן, אמר יוסי, ומרים אמרה בסדר גמור, מר יוסי… יוסי מה? יוסי גולן, הוא אמר. שלומוביץ' מהבית, אבל הפכנו לגולן כשעלינו לבנות את הרמה. היית מהמתיישבים הראשונים! אמרה היא, נדהמת, והוא אמר כן, כן. אבל ירדתי אחר כך כדי לגור ליד הילדים, ואחר כך עברתי לכאן. מאוד נחמד כאן, אמרה מרים, ויוסי אמר נחמד, כן, אבל קצת שקט מדי. לא הרבה דברים קורים. היא רצתה להגיד שאולי בסוף החיים לא צריכים שיקרו הרבה דברים, שאולי אפשר לנוח קצת מהמירוץ, אבל חששה שזה יכניס לשיחה דברים שהיא לא רוצה להכניס. במקום זה הנהנה, שתקה, שתתה קצת מהמים.

יוסי היה מהמתיישבים הראשונים של הרמה, כך הבינה. הוא עלה עם האישה כמה שנים אחרי החתונה, אחרי שסיים את התואר בחקלאות. בהתחלה היה חקלאי ואחר כך הפך להיות בהנהלה של המפעל. היו לו חמישה ילדים. 'אנשי בזלת' הוא קרא להם, קצת בהתלהבות. הוא עצמו לא היה כזה. חקלאי, אמנם, אבל משהו בו היה קצת יותר מרוכך. זו דינה, אמר, כמעט מתנצל, היא ריככה אותי. בלעדיה הייתי כמוהם, אבן ולהבה. מצא חן בעיניה שהוא מדבר בדימויים, שהוא דואג לה, שהוא רואה אותה – מביא לה מים, שמיכה, קצת אוכל. לא שאכלה הרבה, בזמן האחרון. ככל שגדלים אוכלים פחות ופחות, אבל הדאגה שלו מצאה חן בעיניה. הוא היה בדיור המוגן כבר שנתיים. גם הוא הגיע לשם בגלל הבדידות ובגלל שהתקשה לדאוג לעצמו, אבל הבדידות, כך אמר, הבדידות לא נעלמת. יש פה המון אנשים, אבל אפשר ללכת לאיבוד גם בלב המון. מצא חן בעיניה שהוא מדבר ישר. דוגרי, היו אומרים פעם. שהוא לא מסתובב סביב הנקודה. הם דיברו ודיברו עד שהתחיל להחשיך ונהיה לה קר, והוא, שראה שקר לה, הציע שיחזרו פנימה. או שאחבק אותך, אמר, גם זה יכול לעזור. הוא הציע את זה בצחוק, אבל היא ראתה שמתחת לצחוק הזה זה מה שהוא בעצם רוצה.

היא חשבה על זה.

לפני עשרים שנה לא הייתה חושבת על זה. מיד הייתה אומרת 'לא' ו'מה פתאום' ו'אמא שלי לא הייתה מדברת בכלל עם גברים אחרים', אבל היא לא הייתה אמא שלה; היה בה משהו משוחרר יותר מאנשים שנולדו בפולין, שהגיעו לארץ חדשה, שניסו להקים בתי קפה ולגדל פרחים בשמש היוקדת של הלבנט. זה גם לא היה לפני עשרים שנה. היא ידעה שזו התחנה האחרונה. אנשים שמגיעים לבית אבות יודעים שמשם יוצאים רק באלונקה. רק מכוסים. שזו התחנה הסופית, ומכאן אין לאן להתקדם. היא תהתה אם זה שיקול לטובת או לרעת החיבוק: אם לחוות חיבוק אחרון, פעם אחרונה, גם אם זה לא מאהרון, או שמה יש לה, גברת שיפמן, רגע לפני הסוף, שהיא הולכת נגד כל הכללים והחוקים שסבבו אותה כל חייה. מה אלוהים יחשוב? מעולם לא עשתה עבירה. לא במזיד, לא במודעות. האם תעשה את זה עכשיו? היא הרגישה את הלב שלה מתרגש; האם הוא מתרגש מהחיבוק או מטעם החטא? האם זו שבירת המסגרת שעושה את זה, או שיש כאן משהו אמיתי ששווה לחטוא בשבילו? האם בכלל יש טעם לכל האיסורים האלה כשהיא, איך לומר, אישה מבוגרת, בגיל הבלות, והוא אדם מבוגר וכנראה שגם הוא שם? האם מגע שאין בו תשוקה הוא עדיין אסור?  ומה אהרון היה אומר על זה?

יוסי עדיין עמד לידה ודיבר. היה ניכר שהוא נבוך, שההצעה חשפה את הקלפים שלו, שהוא בעצם ממתין לתשובה במסווה של שיחה רגילה, יומיומית, משמימה. היה לה לא נעים ממנו, אחרי שנחשף ככה בפניה, והחשיפה הזו הפכה אותו לפגיע יותר, לנתון בעמדת נחיתות. פתאום חמלה עליו מאוד: בודד כל כך, רעב למגע, מנסה את מזלו עם הגברות החדשות שמגיעות לבית האבות, מחפש שפה משותפת עם עוד מישהו או מישהי בעולם. השילוב של חוסר הנעימות והחמלה יצר אצלה תחושה של חוסר אכפתיות מה יקרה. שיקרה מה שיקרה, זה יהיה בסדר. זה בסדר, היא שמעה את עצמה אומרת בקול. אתה יכול לחבק אותי, אני אשמח. ההקלה שלו הייתה ממשית, מוחשית, כאילו המשקל שהונח עליו הוסר לפתע. שוב לבש את התדמית הבטוחה בעצמה, הישירה, התיישב לידה – באמת היה קר – וחיבק אותה. הזרועות שלו היו קצרות משל אהרון, אבל רחבות יותר. העור שלו היה מחוספס יותר, קצת יותר מדולדל, העור היה מנוקד כתמי זקנה והשיער היה לבן ודליל.  היא עצמה עיניים והניחה לחיבוק לעטוף אותה. החיבוק הרגיש כמו הד, כמו חיקוי לחיבוק של אהרון, אבל החום, החום היה אמיתי.

ג.

מיד אחרי שסיימו הכל תקפו אותה ייסורי המצפון. יוסי הציע שילכו יחד לארוחת הערב, אבל היא סירבה. אני צריכה לעבור בדירה שלי, הסבירה: להחליף בגדים, לבדוק מה קרה לסוודר הלבן. הוא נראה בסדר, אמר יוסי. הוא קרוע היכן שהוא, אמרה מרים; אפילו לא הניחה לו לענות, או להציע משהו. פשוט אמרה לו תודה, והיה נחמד, אספה את החפצים שלה והלכה. הידיים שלה החלו לרעוד כשיצאה מהדלת שלו, וככל שהלכה במסדרון וירדה במדרגות והגיעה לחדר שלה הלכו הרעידות והתחזקו. היא ניסתה להיאחז במשהו: ברצועת התיק האדום, במעקים שבמסדרון, אבל הידיים שלה התנפנפו כמעט בפראות, והיא לא הצליחה להיאחז בשום דבר כמו שצריך. בקושי הגיעה לחדר, ודקה ארוכה לקחה לה כדי לפתוח במפתח את הדלת ולהכנס פנימה. רק כשנכנסה פנימה נרגעו הרעידות והיא יכולה הייתה להתיישב על הספה ואז לקום, ללכת למקרר, למזוג לעצמה כוס מים קרים, לשתות לגימה אחת, לחזור לספה, ובכל הזמן הזה חשבה: מה עשיתי. מה עשיתי. אני, מרים שיפמן, אישה נשואה, אישה דתייה. מה עשיתי.

מה עשית? שאלה מיכל. היא באה עם רינה לבדוק מה שלומה, אחרי שלא הופיעה לארוחת הערב. הן נקשו על הדלת שלה. שתיהן: רינה בפנים חיוורות, אוחזת בתיק השחור שלה לפניה כמו מגן, ומיכל בשרוולים מופשלים, גדולים ממידותיה. הן נראו בפתח כמו זוג קומיקאיות, הרזה והשמן, אולי. מרים הושיבה אותן על הספה והגישה להן כוס מים, לפחות את זה יכולה הייתה לעשות. אני לא יודעת מה עשיתי, אמרה מרים. היא הרגישה מבולבלת; זה היה נעים, בלי ספק, והרגיש נכון בהתחלה, אבל אחר כך הרגישה מחוללת, כמעט פגועה: כאילו יוסי היה היחיד שרצה והיא נעתרה לו מבלי שרצתה את זה באמת. אחר כך, כמובן, הציפו אותה ייסורי המצפון. עשיתי דברים, היא אמרה למיכל. נו, סוף סוף קורה משהו בבית האבות הזה, אמרה מיכל, מחייכת – החיוך שלה היה גדול מדי, שמח מדי, כאילו היא שמחה בפיסת הרכילות הזו יותר משהיא שמחה בשביל מרים, ורינה התכווצה בתוך עצמה אמרה  – דברים דברים, או דברים, דברים? אני לא יודעת מה זה אומר, אמרה מרים. אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר על זה.

זה לא נורא, אמרה מיכל. את סתם עושה מזה עניין. בת כמה את, שמונים? תגידי תודה ותשמחי בזה. הלוואי עלי ככה. מיכל עצמה הייתה בת שמונים ושלש, כבדת משקל, מתניידת ממקום למקום עם מקל שחור מגולף בידית. כשהלכה או התאמצה היו הנשימות שלה מתקצרות, הופכות להיות כבדות, שורקות יותר. היא הייתה לבושה בשמלות פרחוניות עצומות, חסרות צורה. פעם הייתי רוקדת, אמרה למרים פעם, עכשיו גם זה לא. הגוף שלי כבר לא מצליח לסחוב אותי. רינה הייתה עדינה יותר. זה לא נורא, היא אמרה בשקט, אם הוא לא הכאיב לך ולא פגע בך, אל תכעסי עליו, הוא גבר. תחשבי על עצמך, איך את מרגישה? מרים התבוננה על עצמה: היא הרגישה פגועה, כמובן, והייתה בה גם חרטה על הכל, אבל היא בעיקר הרגישה פתטית, כאילו ניסתה לשחזר בכוח משהו שכבר אי אפשר לשחזר. כאילו, אם ניתן להגיד את זה כך, כאילו בגדה באהרון, בחיוך שלה, בכובד המשקל שלו, בדברים שהיו ביניהם, אפילו באלוקים שהביא איתו אהרון, שהיה אלוקים קצת יותר נרגז וקפדני מהאלוהים שהביאה איתה היא מהבית. הוא בא ממשפחה חסידית, היא הייתה בגרעינים של בני עקיבא. זה לא היה אותו הדבר.

אני חושבת שאני בסדר, היא אמרה לרינה. בטח שהיא בסדר, אמרה מיכל וצחקקה. הרבה יותר מבסדר. תחזרי ליוסי, תגידי לו שהוא אחלה. אני לא חושבת שהוא אחלה, אמרה מרים. בסדר, אמרה מיכל. תתאוששי קצת, צאי מזה. לא עשית שום דבר רע. אבל היא לא הרגישה ככה, כאילו לא עשתה שום דבר רע; אדרבה, הרגישה כאילו עשתה את הדבר הרע ביותר שיכולה הייתה לעשות. כאילו ניתקה בכח את החוט שחיבר בינה ובין הדברים שהקיפו אותה: שייכות, משפחה, זיכרון של זוגיות. כאילו עכשיו היא לבד, ככה, מרחפת בעולם, מחפשת מה ימלא אותה ומה יעניק לה משמעות. זה לא היה דבר טוב לעשות, היא אמרה למיכל ורינה, ורינה אמרה את יודעת, יקירתי, אני חושבת שאת צריכה להפסיק לחשוב על זה. לצאת לאן שהוא. לאן נצא, אמרה מרים –  בדרך כלל יצאו לגלידה, אבל כבר היה לילה, ונהיה קר. יש עכשיו שיעור, אמרה רינה, שיעור בבית הכנסת. יופי של שיעור. בחור צעיר, הנכד של סלונים, מלמד כל פעם נושא אחר. הוא מצחיק קצת ומאוד מעניין, בואי נלך. טוב, אמרה מרים חלושות. נלך. אני רק צריכה להחליף בגדים רגע.

הסוודר היה קרוע בבית השחי; התפר נפתח וחוטים הדלדלו ממנו בלי סדר מסוים. מרים חשבה שזה קצת אירוני, שהוא נקרע ככה, ואחר כך ניסתה לחשוב מה ללבוש. היא השאירה את החצאית השחורה, ולבשה סוודר כחול כהה, מהוגן מאוד. תחתיו לבשה חולצה ירוקה עם פרחים, ומעליו שמה את שרשרת הזהב שקיבלה מאהרון לגיל חמישים. בזמן שהתארגנה חשבה על מיכל ועל רינה, שתי החברות הטובות שלה בבית האבות, ותהתה האם הן באמת חברות טובות. הן דאגו לה, ברור, וגם היא להן: כשהרגליים של מיכל התנפחו, הייתה זו מרים שעיסתה אותם עד שהידיים שלה כאבו, וכשרינה חלתה, הלכה מרים לבקר אותה עם כוס תה בלימון ודבש ועם חיוך על השפתיים. הן דאגו לה והיא דאגה להן, אבל התחושה שלה הייתה כאילו החיבור הזה אקראי, כאילו אם הייתה מגיעה לבית אבות אחר, היו לה חברות אחרות. וכשתלך היא או ילכו הן למקום שכולם הולכים –  היא תצטער, ואז תתגבר ותמשיך, וכן להפך. היא לא הרגישה כלפיהן את אותה תחושת שייכות או זיקה שהרגישה כלפי הילדים שלה, האחיות שלה או אהרון. הן פשוט היו נשים שהתגוררו באותו בית אבות שהיא התגוררה. זה יצר ביניהן סולידיות, אבל לא יותר. היא סיימה להתלבש ויצאה מהדלת. טוב, אמרה להן, חייכה במאמץ, נלך.

השיעור עסק בפרקי אבות. היא לא שמה לב מה בדיוק אמר הנכד של סלונים, רק שמה לב שמיכל נרדמה. היא ישבה בעזרת הנשים והראש שלה נשמט קדימה, אחר כך אחורה, אחר כך שוב קדימה. האוויר יצא מהפה בנהמה חרישית, וריר החל לזלוג מצדי הפה. מרים נרתעה מזה. היא ידעה שזה קורה, כמובן – איזה אדם מבוגר לא מכיר לעומק את תסמיני הזקנה, את הרפיית השרירים, את בריחת הדברים ההם, שם למטה – אבל כשראתה את הריר נוזל מזוויות הפה של מיכל הייתה בה איזו רתיעה לא רצונית. הגוף הגדול, הרופס, היה נראה לה זר ומרוחק. מיכל המהמה, כעת בקולניות, ואחדים מהזקנים המבוגרים יותר, הייקים, הפנו מבטים זועפים לכיוון עזרת הנשים. הנפש יודעת, זכרה את אהרון אומר, יהודי אינו רק גוף. היא חיטטה בתיק והוציאה ממחטה חדשה, מקופלת, מכובסת בריח אורנים, וניגבה בעדינות את זוויות הפה של מיכל. עדיין נרתעה, אבל רתיעה, כך אמרה לילדיה לא פעם, אינה סיבה שלא לעשות דברים. אחר כך העירה את מיכל בטפיחה קטנה על הכתף. מה קרה, התעוררה מיכל, מבולבלת, ורינה אמרה מצידה השני ששש, ששש, כאן בית כנסת, לא מנומס לצעוק. היא הקשיבה רוב קשב, אולי אפילו הבינה. הוא דיבר יפה מאוד, אמרה לסלונים אחרי השיעור. מסודר. היו לו סיפורים יפים. נכון, אמרה מרים, למרות שלא זכרה מילה ממה ששמעה. סלונים זרח כאילו נתן את השיעור בעצמו. הוא תולמיד חוכעם, אמר בגאווה. א יידישע קאפ.

מהצד ראתה את יוסי מתקרב אליהן. אני הולכת, אמרה לרינה ולמיכל. מה את הולכת, אמרה רינה, רק התחלנו לצאת! גם נראה סרט הערב! אחר כך נראה, אמרה מרים. קחו את המפתח שלי, שבו שם, אני תכף אבוא. כבר חשבה שנצלה מיוסי, שלא תצטרך לדבר איתו עד מחר לפחות, אבל הוא הקדים אותה. הגברת שיפמן, אמר בשקט, מה שלומך? אני בסדר, אמרה. באמת בסדר, שאל. באמת באמת, היא אמרה. הוא החליק את השפם שלו, אבל התנועה הזו, שהייתה נראית לה יפה בעבר, הפכה להיות תנועה נבוכה, מבולבלת, מאוד גופנית. את כועסת עלי, שאל. כל כך שמחה שלא שאל מה קורה ביניהם, האם יש משהו ביניהם, שאפילו לא עצרה לחשוב. מה פתאום, היא אמרה, מחזיקה בתיק האדום כמו במעקה. לא כועסת. הכל בסדר בינינו. היה טוב והחיים ממשיכים. אפילו לא חשבה על משמעות המילים האלה, אבל כשהוציאה אותם מהפה ראתה את פניו של יוסי מושפלות, ופתאום הכירה בכך שכולם פה עומדים על הסף, חלקם קרובים יותר מאחרים. האם הוא חולה? האם היא הייתה ההזדמנות האחרונה שלו? הרגע האחרון? הניסיון האחרון להנצל מן הבדידות? כמה זמן נשאר לו? כמה זמן נשאר לה? היא נמלאה עליו רחמים, אבל לא העזה לעשות שום צעד. הכל בסדר גמור, חזרה ואמרה. טוב, ערב טוב, הגברת שיפמן, אמר יוסי ופנה אל המעלית. ערב טוב, אדון גולן, אמרה לגבו המתרחק.

כשישבה בגינה האחורית, עטופה בשמיכת פליז כחולה מהשמיכות שהונחו שם על ידי הצוות, חשבה לעצמה שאף פעם לא היו לה חברות של אמת, קהילה, חברים של ממש. לאהרון היו אי אלו חברים: משה, נוח, אבי, דודי. כולם התקבצו כולם סביב בית הכנסת, החגים, שיעור הדף היומי. היו להם הבדיחות שלהם, חידודי הלשון, טפיחות השכם, הארשת העייפה של אנשים שעבדו הרבה יותר מדי קשה במהלך היום. היא הייתה מוציאה אליהם אבטיח כשהיו לומדים, מסתכלת עליהם, מעריכה: לא היה פשוט לחזור מיום העבודה, להוציא את הגמרות הכבדות, להתיישב ללמוד. הנשים שלהם היו חברות שלה באותה דרך שבה אנשים שאולצו להתקבץ יחד מדי פעם הם חברים: עם אותה נבוכוּת, אותה קרבה מזוייפת, אותה שמירה עזה, מגוננת, על הגבולות האישיים. מעולם לא ישבה איתן אחת על אחת, מעולם לא הקשיבה להן. גם היא, כמוהן, הייתה עסוקה בלהתגונן. אחרי שאהרון נפטר הן הגיעו לשבעה, הביאו קצת אוכל לא־טעים, אבל לא יותר. היו לה גם החברות שלה מהמשרד בו עבדה כמזכירה, אבל גם הן נעלמו עם היציאה לפנסיה. היא תהתה לעצמה: מלבד המשפחה, מה היה יציב בחיים שלה? מה לא התחלף מעולם? מה לא היה זמני, תלוי בצירופי המקרים שבהם אדם מוצא את עצמו בשכונה אחת ולא בשכונה אחרת? ככל הנראה, לא היה כזה.

היא חשבה על אלוהים. איך יגיב למה שעשתה עם יוסי? האם יכעס עליה? האם הוא ממין האלוהים שכועס? היא לא ידעה. הוא היה נוכח בחייה כשם שאהרון היה נוכח; הוא היה שם, לאורך הדרך, ובכל זאת לא היה שם באמת. הצל שלו – ההדהוד שלו – היה מאחוריה כל הזמן. אף פעם לא לפניה. היא התפללה אליו יום יום מסידור תפילת כל פה קטן שקיבלה מאהרון ליום ההולדת הארבעים שלה. על הכריכה הפנימית היה כתוב "למרים שלי, שתהיה תפילתינו לרצון לפני אדון כל. אהרון". ביקשה בקשות: שהילדים יצאו דתיים, אוהבי תורה, מוצלחים. שאורן יצליח בעבודה ההיא שלו, באינטל. אחר כך התפללה על הנכדים, שיהיו דתיים. היא דאגה להם: בחנה היטב את אורך השרוולים, את המכנסיים, את כיסוי הראש. לא חרדה מהמכנסיים עצמם כמו שחרדה ממה שהשתמע מהם: דורי של אורן, נניח. שלא תצא בשאלה. שתמשיך את המסורת, תלך בדרכי אבות, איך שלא אומרים את זה: שתהיה חלק ממשהו שגדול ממנה, בדרך הנכונה שיש לחיות. פתאום הרגישה כאילו היא חלק מהם, או שהם חלק ממנה: היא התגעגעה אליהם, לכולם, באופן נואש. אולי אזמין אותם לשבת, חשבה, אולי שיבואו, יראו נוכחות, שאוכל להתגאות בהם. כן, זה היה הדבר הנכון לעשות. היא הלכה לאיטה לחדר כדי להתקשר ממנו לרחל, להגיד – חשבתי, אולי תבואו?

כשנכנסה לחדר כבר התיישב בה הרעיון כמו אדם זקן על כורסה. היא אחזה בו חזק כל כך עד שהופתעה לראות שם את רינה ואת מיכל יושבות על הספה, מיכל מנמנמת, רינה יושבת על קצה הספה, קפוצה, השלט אחוז היטב בידיה. חיכינו לך, אמרה רינה. חיכינו עם הסרט. הכל הסתדר עם יוסי? ומיכל התעוררה ושאלה: למה את משלמת על כל כך הרבה ערוצי ספורט? הבת שלי יכולה לבטל לך את זה. בכלל שכחה לרגע מיוסי, וערוצי הספורט היו עניין שלה בלבד. מרים הרגישה כאילו פולשים אליה הביתה, מרחרחים, בודקים מה קורה שם, מתחת למצעים. אבל במקום שזה ירגיז אותה היא חשבה על יוסי שיושב בחדר שלו עכשיו. לבד. בוהה בטלוויזיה המרצדת. המבוכה ותחושת הפלישה פינו את מקומן לאיזו תחושת שייכות שכבר הרבה זמן לא הייתה בה: לרגע הרגישה בבית. היא התיישבה על הכיסא. הכל בסדר, אמרה לרינה, למיכל, למי שלא יהיה. אני בסדר.

ד.

רחל שמחה דווקא. שלומית בלונדון, אמרה בטלפון. כן, אני יודעת, אמרה מרים, קצת נרגזת. הם טרחו להזכיר לה את זה שוב ושוב, כאילו היא שוכחת דברים. היא שכחה – היא ידעה שהיא שוכחת – אבל רק את הדברים הצדדיים, חסרי החשיבות. בוודאי שידעה ששלומית בלונדון. אורן יבוא? שאלה. לא, אמרה שרה. רק אנחנו, כלומר אני ושמואל והילדים, הרבה זמן לא ראית אותם, אה? שוהם בצבא, נורית עדיין באמצע התואר, שלומי בדיוק סיים את שנת הלימודים, אצל אלישבע שום דבר לא השתנה. אבל שוהם יוצא שבת, הוא יבוא ישר מהבסיס. תוכלי לראות אותו עם המדים. ראית אותו פעם עם המדים? לא, נאלצה להודות. היא הרגישה כאילו רחל עורכת לה מבחנים קטנים, לראות מה מצבה. אז הנה הוא יבוא, אמרה רחל. נבוא כולנו בשבת. ניקח איזו דירת איירביאנבי לידך, יש איזו דירה חמודה שאת מכירה? לא, אמרה, נרגזת. מנין לי להכיר? אנחנו נמצא, אמרה שלומית. משהו בקול שלה היה עליז בצורה מוגזמת, מעושה. מרים תהתה אם הכל בסדר בין רחל ובין איך שקורים לו, בעלה. שמואל קוראים לו. הוא היה טיפוס שתקן. גם אהרון היה טיפוס שתקן. אולי זה דווקא סימן לזוגיות מוצלחת?

הם הופיעו כולם בערב שבת. לבושים במיטב הבגדים. כשנקשו על הדלת העירו אותה משנת הצהריים, והיא קמה לאיטה, מדשדשת, לבושה בחלוק השינה שלה. קצת התביישה להיראות כך מול הנכדים, אבל הם התנהגו כאילו הם לא שמים לב. היא ביקשה סליחה רגע, לקחה את הבגדים, החליפה אותם בשירותים וחזרה לסלון. הם ישבו שם כולם על הספה, על כסאות, נשענים על הרצפה, מדפדפים בפלאפונים שלהם. שמואל היה שתקן כתמיד. רחל הייתה עליזה קצת יותר מדי. לא היה אפשר לדעת מה קורה ביניהם, ואם הם שמחים או עצובים. מה שלומך, שאלה אותה אלישבע, ומרים צחקקה במבוכה. הכל כרגיל, היא אמרה. אין שום דבר לספר. שום דבר לא קרה השבוע. היו פה שיעורים מעניינים, ראינו קצת טלוויזיה, הכל בסדר גמור. איזה יופי, אמרה אלישבע. היא למדה פסיכולוגיה? עבודה סוציאלית? משהו כזה. חיכתה עכשיו להתמחות. היה בקול שלה משהו שהיה נשמע טיפולי, רך, יודע איך לקבל, אחרי שנים של עבודה קשה. ומה שלומך את, שאלה אותה, ואלישבע נאנחה ואמרה בסדר, בסדר. הודיעו לי היום שאני לא אקבל את ההתמחות שחיכיתי לה. אבל את יודעת, חיים. היא הנהנה כאילו היא יודעת. אולי באמת ידעה.

כשירדו כולם לערבית של ערב שבת – כמעט כולם, שמה לב – ראתה מולה את יוסי גם הוא במדרגות. הוא ירד לאט, בגב זקוף, וליוותה אותו בחורה אחת צעירה. הוא עצר במעבר בין הקומות, היה נראה כאילו קצת כואב לו. היא הנהנה אליו. זו המשפחה שלי, היא אמרה. לרגע רצתה להתגאות בה, להראות לו שיש לה משפחה גדולה, חשובה. זה אורן, הבן שלי, היא סיפרה, וזו רחל הבת, וזה חיים הבעל שלה, ואלה הילדים שלהם: אלישבע, נורית, שלומי ושוהם. יוסי הנהן אליהם. נעים מאוד להכיר, הוא אמר. מרים מספרת לי עליכם לפעמים. היא ראתה את הילדים מחליפים מבט מהיר מעל הראש שלה. רצתה להגיד שלא, ומה פתאום, ושהוא סתם, חבר, אבל זה הרגיש לה לא שייך. כשניסתה לנסח את המילים המנומסות כדי להמשיך הלאה, הרים שוהם, החייל, את הראש מהפלאפון. 'רוני!' הוא קרא. הבחורה שהייתה עם יוסי הרימה אף היא את הראש. שוהם? היא שאלה, ניגשת לתת לו חיבוק ברכה. מרים הסתכלה בהם מבולבלת. מאיפה אתם מכירים, היא תהתה. אנחנו… הסתבך שוהם, ורוני אמרה זה סיפור ארוך, הגברת שיפמן. באמת ארוך. עזבי. זה לא חשוב.

זה דווקא היה חשוב.

היא הסתכלה בו במהלך התפילה ואחר כך בארוחה. הוא הגניב מבטים לרוני, ורוני הגניבה לו מבטים חזרה. מרים נזכרה בניסוח של מיכל לכל העניין: "הוא מסתכל עלייך כמו שגברים מסתכלים". האם ככה שוהם מסתכל? האם הוא מאוהב בבת של יוסי? זה הפך את הסיפור למסובך הרבה יותר. למורכב. ואם הם יתחתנו, היא ויוסי יהיו משני הצדדים של החופה, סבתא וסבא? האם הם בעניין, בכלל? האם היא בעד הסיפור? נגד הסיפור? זה הטריד אותה לאורך התפילה וגם בארוחה. בנות השירות בבית האבות הגישו להם גפילטע פיש עם חזרת והיא אכלה קצת. רינה באה להגיד שלום לנכדים, אחר כך הצטרפה אליה מיכל, מתיישבת בכבדות על כיסא שגררה משולחן סמוך, משעשעת את הילדים ברכילות מקומית: האחות שמאוהבת באח, הזקנים שנפרדו בגיל שמונים וחמש, שני הזקנים שנעלמו למשך יומיים וחזרו ואיש לא ידע לאן נעלמו ואיך חזרו, גם לא הם. מרים הכירה כבר את הסיפורים האלה, כמובן, והמחשבות שלה המשיכו לנדוד. 

לאורך השבת היא תהתה למה זה מטריד אותה. מה אכפת לה שהנכד שלה והנכדה של יוסי יתאהבו? אולי לא אכפת. דווקא משפחה טובה. משלנו. לא שזה אומר משהו, כמובן. גם שמואל היה ממשפחה טובה, משלנו, ובכל זאת הוא שותק, והפה הקטן שלו מתהדק לפעמים כשהוא מסתכל על רחל. כשרחל עמדה להתחתן איתו היא באה לשאול את מרים איך יודעים, כלומר, שזה זה. לא יודעים, אמרה מרים. מקווים מאוד, מתפללים. יודעים רק אחרי. היא לא רצתה לספר לה שבהתחלה חשבה שהיא ואהרון עומדים להתגרש. הוא היה שקט, אבל לפעמים היה מתפרץ, צועק. פעם, אחרי מריבה, הלך ליומיים וחזר אחר כך עם זר פרחים ענק, מתנצל. אלמלא הייתה אוהבת אותו כל כך, דבר לא היה שורד. זה היה רק בהתחלה, אחר כך התרגלו זה לזו. רבו פחות, המצב הכלכלי התייצב, העסק התחיל להכניס כסף. אבל לפני החתונה – מה היה לפני החתונה? היא הייתה כלה מבוהלת מבפנים, בטוחה מבחוץ. היא הייתה מאוהבת בו, בלי ספק, אבל דבר מכל זה לא היה שורד בלי עבודה קשה. נו, זה משפט שאפשר להגיד לילדים שבאים לשמוע עצות. זה גם מה שאמרה לשרה, וקיותה מאוד שזה יעזור. אולי צריך להיות מאוהבים זה בזו? מי יודע.

אחרי הארוחה בשבת בצהריים הם – שוהם ורוני – ישבו בלובי ודיברו. מרים התבוננה בהם מהצד: קיוותה שזה מה שהיא חושבת שזה, ועם זאת קצת חששה מה יקרה אם זה יצליח. היא הייתה עסוקה בלנסות להבין אם הם זוג או לא כשיוסי ניגש והתיישב לידה. אני מקווה שזה בסדר, הוא אמר. זה בסדר, היא אמרה. אתה יכול לשבת. תודה, הוא אמר. נאנח. הוא דפדף קצת בעיתונים של שבת, קרא את הקומיקס בעיון, חייך בסוף. רק עכשיו ראתה אותו מחייך באמת, והחיוך שלו היה חיוך מהסוג האהוב עליה; חיוך שבו זוויות העין מתמלאות קמטים, והעיניים מתרככות, והפנים מוארות לפתע. פתאום נמלאה חיבה אליו. מה אתה חושב על זה, אמרה לו. עליהם? הוא אמר. הם חמודים, לא? כן, היא אמרה. חמודים. זה ממש יפה לראות, הוא אמר לה, כמו ציפורים; הוא מחזר, היא מגששת, הם חגים זה סביב זה בהתקרבות והתרחקות. לא יפה? היא חשבה על זה. אולי הדימוי יפה יותר מהמציאות, חשבה. איזה דימוי יפה. יפה, היא אמרה. טוב, הוא נאנח, להם יש זמן לעשות טעויות. לנו כבר אין.

פתאום התביישה בעצמה. רצתה להצטער, להתנצל, אבל לא רצתה לפתוח שוב את כל הסיפור. בעצמה לא ידעה אם היא רוצה להיות איתו שוב או לא, אם היא בעניין שלו או לא, אם זה חשוב – אם זה בעל משמעות – אל מול הזמן ההולך ואוזל. גם לא רצתה להגיד משהו על הזמן האוזל. במקום זה הנהנה, כן, היא אמרה, חושבת מהר מה היא יכולה להגיד. אחר כך היא אמרה, יוסי, ויוסי הסתכל עליה במבט שואל, והיא אמרה אשתך, זכרונה לברכה, איך היא הייתה? דינה, הוא אמר. דינה קראו לה. כשסיפר עליה – הייתה חקלאית גם היא, והיה לה הלב הכי גדול על פני כדור הארץ, וכשהייתה קמה בזריחה ולובשת ג'ינס לחלוב את הפרות, לא הייתה אישה יפה ממנה על פני האדמה – הוא התלהב, והדימויים התחילו להציף אותו כשהוסיף וסיפר וסיפר. כאילו לא היה לו אדם לחלוק איתו את האהבה הגדולה שהוא הרגיש כלפי דינה, כבת זוג, כאישה. החברים שלה היו חברים, הילדים היו ילדים. אי אפשר היה לספר להם עד כמה היא הייתה יפה, עד כמה אהב לגעת בה. היה נראה כאילו השאלה שלה פרצה איזה סכר. הפנים שלו הוארו כאילו הוא מחייך, מתלהב, והיה לה נעים לשבת שם ולהקשיב.

היא חשבה על זה שוב במוצאי השבת. הם באו כולם להיפרד ממנה, וניסו להסתדר בסלון לתמונה משפחתית. בהתחלה ניסו לצלם במצלמה הקטנה של הפלאפון אבל זה הסתבך להם, ושלומי יצא החוצה לקרוא לרינה, שתצלם. בינתיים הם עמדו שם, מסודרים על יד התמונה של אהרון. היא תהתה מה הוא היה אומר עליה, לו הייתה היא נפטרת והוא נשאר. האם היה מספר שהיה לה את הלב הכי גדול על פני כדור הארץ? היא לא חשבה. בוודאי היה אומר שהייתה אמא למופת, אישה אצילית. אולי היה מזכיר שהיא יפה, אם כי היא עצמה לא הרגישה ככה. לא כשהייתה צעירה, ובוודאי לא עכשיו, כשהזדקנה. הזקנה הוסיפה לה חן, בוודאי; היא שמרה על הגזרה כשהנשים סביבה השמינו, כפפו, אבדו צורה. הפנים שלה התרככו. אבל האם זה התואר שאפשר היה להדביק לה? 'יפה'? היא חשבה שלא. אחר כך חשבה שגם אם הייתה רוצה לשנות את התואר שכבר הודבק לה, כבר היה מאוחר מדי בשביל זה. הזקנים הקפדנים היו הזקנים הקפדנים. מיכל הייתה הרכלנית. רינה הייתה החכמה. הזיקנה הייתה הסכום של כל השנים שהיו לפני כן, לא הזמן שבו אפשר לשנות הכל. את מי שאת, זה מה שיש.

רינה צילמה אותם בסוף. הם הדפיסו את התמונה בקבלה, הכניסו אותה למסגרת ששרה הביאה מראש. זה כדי שתזכרי אותנו, היא אמרה. האם הייתה נזיפה בקול שלה? האם היא, מרים, שכחה אותם אי פעם? אם שכחה, לא ידעה את זה. התמונה הייתה יפה מאוד, היא העמידה אותה על השידה ליד המיטה, נפרדה מהם לשלום. את שוהם חיבקה חזק במיוחד. אני ראיתי אותך עם הבחורה ההיא, אמרה לו, אם יצא מזה משהו – דמי שדכנות אלי, כן? אל תדאגי סבתא, אמר שוהם, זו הזו שהייתי חבר שלה בסוף התיכון, אבל אם יקרה משהו, דמי שדכנות אלייך. הדברים שלו העציבו אותה, אם כי באותו הזמן היא לא ידעה את זה. אחרי שהלכו ישבה בחדר והתבוננה בתמונה, בחדר הקטן והמסודר, בסלון, בספרים המועטים שהניחה על המדף. הכל היה נראה בדיוק במקום. אחר כך התפשטה כדי ללבוש את החלוק, והתבוננה בגוף שלה במראה: הוא היה מט לנפול, כאילו יודע שהוא לקראת הסוף. יכול לסחוב אולי עוד כמה שנים, אבל זהו. היא נגעה בו: המגע היה נעים לה. הגוף עדיין היה אותו הגוף. פתאום הבינה שהם היו ביחד הרבה זמן ושהיא בסדר איתו בסך הכל. זה שימח אותה.

גם שעתיים ושלש אחרי שהלכה לישון לא הצליחה להירדם. במקום זה מצאה את עצמה מתגעגעת נואשות, כמעט עד בעירה, לצליל הנשימות של אהרון. מוזר איך געגועים כאלה יכולים היו להציף אותה גם שנים אחרי. היא התגעגעה להתהפכות שלו במיטה, לנשימה שמוחנקת לרגע, למלמול שיוצא מהשפתיים כמעט בדרך אגב, תוך כדי שינה. במקום זה היה לה רק צד ריק במיטה. המיטה עצמה הייתה רק חצי, החדר כולו היה הצד הריק. היא התגעגעה למגע – שלו? של יוסי? לאיזה מגע היא מתגעגעת? – ובעיקר חשבה איך העבירה את החיים שלה. האם העבירה אותם כפי שרוצה הייתה להעביר אותם, בדרך הנכונה? היא לא ידעה, ואי הידיעה הפחיד אותה יותר מאשר אם, נניח, הייתה יודעת בוודאות שלא. מה הייתה הדרך הנכונה? מה אפשר היה לעשות? האם היא יכולה עוד לעשות משהו בגיל שבעים ושמונה, רגע לפני שהאור כבה? היא הדליקה את האור. הסתכלה שוב בתמונה. הייתה שבת נחמדה, אמרה לעצמה, מתבוננת בתמונה כדי להיזכר.

בתמונה היא עמדה ליד שרה ואלישבע. הן חיבקו אותה שתיהן, מחייכות. זו הייתה תמונה שהייתה בה אהבה ומשפחה ושמחה. היא חייכה שם. כשהסתכלה, ראתה שגם זוויות העיניים שלה נחרצות בקמטי צחוק. אולי זה דבר־מה שקורה עם הזיקנה. היא אהבה את זה. היא קיוותה שככה יזכרו אותה. עומדת, שמחה, מחייכת. כמעט אצילית.קיוותה שהבת הקטנה של אלישבע, נניח, תראה את התמונה שאלישבע תניח בויטרינה. שאלישבע תגיד לה – 'זאת הייתה סבתא מרים. היא מאוד אהבה אותנו. תמיד היא הייתה מחייכת ככה.' הלוואי, התפללה לאלוהים רגע לפני שכיבתה שוב את האור. הלוואי שככה יגידו.

מודעות פרסומת

18 מחשבות על “בית אבות

  1. יהודה התרגשתי עד תחילת לחלוחית בעין ימין (המון מבחינתי). מקסים מאוד – בגיל 37 נתת לי להרגיש איך זה בזמנים שעוד יגיעו

  2. לא חשבתי על זה ככה, שאפשר בגיל כזה להתבחבש ברגשות..זה היה מסקרן ואיכשהו מעורר תקווה..תודה על המילים! קראתי בהנאה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s