יומן מסע ארה"ב. חלק א: הפארקים של יוטה.

א.

השעה 22:10 בפארק ציון, יוטה, ארצות הברית של אמריקה. אני שוכב על הגב ומעלי אלפי כוכבים. המוכרת בתחנת הדלק אמרה שיש כאן את הכי הרבה כוכבים בחצי הכדור המערבי או משהו, אבל ידוע שמקומיים מגזימים ביחס לארץ שלהם. אחרי הכל, זו הארץ שלהם.

נהגתי היום משהו כמו 13 שעות. לא יודע למה לקח לי ככה. גם הוויז לא ידע. אבל אני חושב שלאט לאט אני מתחיל לראות מבחוץ – יקחו עוד שנים כדי להבין – את הדבר העצום הזה ששמו אמריקה. אמרו לי שהכל גדול כאן, כמובן; זה הדבר הראשון שאומרים למי שעומד לנסוע לארצות הברית. אבל להגיד זה דבר אחד, ולחוות זה דבר אחר.

ארץ מוזרה, ארצות הברית. חלקים מסויימים בה מהודקים להפליא: הכבישים חלקים, התשתיות, האנגלית. חלקים אחרים עדיין מהוססים. לא ברורים. מחפשים את עצמם. היא מרגישה לי קצת כמו מתבגר שמוצא את עצמו בגוף עצום וקצת מגושם. מזל שיש בגדים מתאימים בחנות הקרובה.

בכל אופן יש כאן המון כוכבים. גם המון בגדים, או נעליים, או מבצעים, או אנשים באקווריום של מונטריי, או המלצות גרועות בטריפ אדוויזור. יש כאן גם מחירים מופרכים לגלישה סלולרית, אז אני מתקמצן. האנשים עצמם, על כל פנים, חמודים מאד, ופארק ציון באמת יפה מאוד. היה כדאי שיהיה, עם 13 שעות נסיעה.

ב.

השעה שמונה ועשרים בברייס קניון, יוטה, ארה"ב. סיימנו את המסלול בפארק ציון והחלטנו – בהחלטה של רגע – לנסוע לברייס ולבדוק אם יש מקום בקמפינג. הגענו בתשע וחצי בלילה. לא היה. היה קר. התחלנו לחפש איפה ישנים. הקמנו אוהל על מדרון, ונפילת הטמפרטורה באמצע הלילה העירה את שנינו וגרמה לנו להרגיש את השרירים שכואבים משבוע של קמפינג. קשה, בקיצור.

אבל אני מחבב את יוטה. המוכרת בתחנת הדלק הייתה אישה נחמדה בת ארבעים וחמש בערך. קראו לה מרי. היה לה חיוך שלא נפגם מכך שלא הייתה לה שן אחת, וסינר ביתי שהיה נראה טבעי בין עמדות התדלוק מסביב. היא התעניינה מה אנחנו עושים שם ונתנה טיפים. זוג המוכרים בסופר מרקט היו זוג מתבגרים. אחים, כמדומה. לבחור קראו ג'ון. הם שרו שירים בזמן שעבדו. הסופר היה קטן ומשפחתי ולא היה בו כלום, בטח יחסית לאמריקה. ג'ון שאל אותי מאיפה אנחנו, ואחר כך התלהב מזה שאנחנו ישראלים. תתפלל עלינו, הוא אמר.

אחר כך נסענו שעה וחצי וראינו רק אדום (מהסלעים) וירוק (מהעצים) ודרך שנוסעת לבד אל האופק. גם כל שאר המקומיים היו נחמדים, ובקמפינג שמצאנו אתמול היו מקלחות. זה חשוב, מקלחות. אני מחבב את יוטה. נעים לי לקום כאן בבוקר.

הלילה היה קשה, כבר אמרתי. לא רק לנו. גם בישראל, בהדים שאנחנו שומעים. בקבוצות הוואטסאפ המשפחתיות. בפייסבוק. אבל עכשיו בוקר. התעוררנו והשמש לא צלתה אותנו. גילינו שיש לידינו אגם קטן ויפה. הזוג החמוד שטייל איתנו אתמול קנה לנו גז, ונשאר לי עוד קצת קפה שחור. זה מדהים איך דימויים הם לפעמים הדבר עצמו. אחרי כל לילה באמת מגיע הבוקר, וכל בוקר באמת נושא איתו תקווה ליום חדש.

ג.

כרגע הבדידות נוכחת נפרדת, כמו בכל טיול. מסתובבת במקומות הצפויים (מוטל על כביש i15. אתה יושב בחדר. יש המון ערוצים אבל אין מה לראות. מדפדף בפלאפון, קורא בפייסבוק משהו מחכה לראות; אולי מישהו ישלח הודעה. מנסה לענות למי שכן שלח. לא מצליח.) והפחות צפויים (פקיד קבלה מראה משהו לפקיד אחר. שניהם צוחקים). בהתחלה היא מבורכת, מין שקט שכזה מכל הסביבה, העבודה, החיים שיכולים להיות עמוסים לעיתים. בעתיד היא תשקע, אט אט, תהפוך, ככל הנראה, להיות געגוע.

זה לא שהטיול לא כיף או לא מוצלח. המילה 'בדידות' אינה בהכרח שלילית כאן. היא מולידה מחשבות, מנוחה לנפש, מחזקת את הזוגיות. זה רק שהבדידות בעיקר פשוט שם בטיולים. מעין רקע שעליו נע הטיול; התחושה שהעולם נע מסביב לך, במקומות שהיית בהם, אבל בלעדיך (אתה צופה בזה קורה בוואטסאפ, בפייסבוק, במיילים מהעבודה, בעדכונים משפחתיים), ובמקביל אתה נע במקומות שאתה לא חלק מהם, שאין לך אחריות או קשר אליהם, רק ישן לילה שניים במקום ואז נע הלאה, למקום אחר. אתה מוצא את עצמך תוהה: מה זה אומר, בעצם, לחיות.

ד.

אין לארץ הזו כובד. כלומר, משקל. אני לא יודע להסביר את זה, אבל אירופה הרגישה ביתית. לא תמיד הבית שלי, אבל ביתית. אנושית, אולי. משהו בארץ הזו מרגיש זר, כאילו אנחנו יצורים קטנים שמתרוצצים על גבו של ענק. הוא עסוק בשלו ואנחנו עסוקים בשלנו, אבל הוא זר. וכאילו הכל זמני כאן, מאוד גדול אבל קצת ריק מבפנים. בוקר עכשיו בפלגסטף, אריזונה. ההרים ממש מאחורי. מישהו אמר לי שהיער הזה הוא היער הגדול ביותר בארצות הברית. אני לא יודע להסביר.

ה.

(ופתאום הבנתי עד כמה התגעגעתי למדבר. עד כמה היה חסר לי השקט, המרחבים האינסופיים, הנינוחות של מה שהיה פה לפני ויהיה פה אחרי. סוף סוף היה רגע שאפשר לשהות בו. אני נזכר באינסוף הכוכבים של המדבר, חושב שזה היה הרגע שבו כל העצמות שלי הוקלו, לפתע, והבנתי שטוב.

ונזכרתי מה שלום היה אומר לי תמיד. אתה רוצה להכיר אנשים אחרים, הוא היה אומר, לך לעיר. אתה רוצה להכיר את עצמך, לך למדבר).

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s