יומן מסע ג': וגאס, סקויה, וקצת הרהורים על הארץ הזו

א.
וגאס. ערב אחרון. מחוץ לסטריפ העיר ריקה. הומלסים, נרקומנים ושיכורים משרכים את רגליהם בעיר שלא נועדה להליכה. הכבישים ריקים, התאורה עמומה. בוולמארט היו יותר מאבטחים מאשר בקניון ישראלי, ואנשים רגילים עשו שם קניות רגילות. הקופאית שאלה אם אני מישראל. כן, אמרתי, מאיפה את יודעת? עבדתי בישראל לפני 37 שנה, היא אמרה. אני מכירה. בחוץ, החניון העצום היה ריק, והומלס הקיא ליד אחת הפינות. כאן חשוך, אבל אם מביטים לכיוון הסטריפ אפשר לראות התעצמות של אור. אנשים באמת גרים כאן, בעיר הזו. הם לומדים בתיכון שמול הוולמארט, יוצאים לפעמים לחופשה, עובדים בתור מצילים בבריכות בחודשי הקיץ. היא הייתה טובה אלינו לפרקים, העיר הזו. לרוב היה לנו כיף. אבל אנחנו היינו כאן בחופשה, והיא הפנתה אלינו את הצד היפה שלה. צריך להתרחק רק קצת כדי לראות איך הפנטזיה, כמו כל פנטזיה, שברירית. הו, אמריקה.

מחר ניסע לסקויה, לראות עצים.

ב.
השעה 18:36, פרסנו, קליפורניה. יצאנו היום בבוקר מוגאס והלכנו לראות את העץ הגדול ביותר בעולם. קוראים לו הגנרל שרמן, הוא נמצא בפארק הלאומי סקויה, ואי אפשר לגעת בו. ידעתי שאי אפשר לגעת בו, ובכל זאת זה תסכל אותי. במקום זה הצטלמנו לידו והעמדנו פנים שהתמונה מצליחה להעביר משהו. ואז הלכתי לגעת קצת בעץ אחר, כדי לבדוק.

לפעמים אני חושב שאולי, נניח, הרים מדברים. זה פשוט לוקח הרבה מאוד זמן. אתה צריך לשבת יום, יומיים, שבוע, ללכת במדבר, לנסות להקשיב. לא לדחוק בו. אחרי זמן אתה מבין משהו. אבל צריך את הזמן הזה. הוא לא משהו שאפשר לזרז או להאיץ. אבל גם כשההרים או המדבר צדברים, הם לא מרגישים כמו נוכחות. הם אומרים משהו בעצם היותם. עצים זה עניין אחר, ואלה במיוחד.

העצים האלה מרגישים חיים. זה מוזר. לא חיים כמו סנאי או דב או אדם. חיים כמו העצנים של טולקין. עתיקים מאוד, איטיים מאוד, לא ממש מבינים מה קורה סביבם בטווחי זמן קצרים, אבל נושמים. אני רוצה להגיד 'בעלי תודעה' אבל זה לא מדויק. הם מרגישים כאילו יש שם משהו, מאחורי הקליפה. שהם נושמים. שהם נוכחים, ושהזמן שלהם נע קצת אחרת. לאט יותר. שאנחנו רק מתרוצצים סביבם למשך כמה, דקה, שתיים. שבריר שנייה במושגי עץ. סביר שהוא אפילו לא שם לב.

ישבתי שם על העץ וניסיתי להקשיב לו. הוא אמר מה שאמר, ואני שמעתי מה ששמעתי, ואחר כך עלינו לאוטו והמשכנו לנסוע את דרכנו. מהר מהר, למקום אחר.

ג.
השעה 21:54 בסיליקון ואלי, קליפורניה. השבת יצאה לפני שעה ומשהו. אני רוצה לומר – אני לא מכיר מספיק קהילות יהודיות בגולה. לא ביקרתי במספיק מקומות או במספיק ארצות. לא התארחתי אצל מספיק אנשים. אבל אני לא מפסיק לחשוב, כמתבונן רגע מהחוץ, איזה מאמץ אקטיבי אדיר נדרש בשביל לחיות כיהודי בגלות. לא רק כיהודי דתי, כיהודי בכלל. כאדם שעברו הוא חלק מהותי מהקיום ומהזהות שלו בהווה. זו עבודה יומיומית של תזכורת, של תשומת לב, של הנכחה. כל הזמן. כל הזמן. בכלל לא ידעתי שאני חי בתוך מים עד שלא יצאתי מהם.

וחושב באותה נשימה – איזה סיפור לא פשוט זה לעשות עלייה. באמת. לחיות בארץ שפחות נוח לך לחיות בה מהארץ בה חיית עד עכשיו, לא לשלוט בשפה המדוברת, לא להבין בדיחות, לא לחלוק ידע משותף. להרוויח פחות (הרבה פחות) או לחיות רגל בחו"ל ורגל בארץ. לנסות להתכנס סביב חברים, ליצור מעין בועות קטנות של חו"ל, של גולה, בתוך ישראל, רק בשביל לנוח מהמאמץ הזה שנוכח יום אחר יום בגולה, המאמץ של להיות יהודי.

ד.
השעה 15:33 במייסיס. סנטה קלרה. קליפורניה. כמדומה שהספורט הלאומי של האמריקאים הוא קניות. כל דבר, בכל מקום, באינסופיות של חנויות, חניונים, שמלות, נעליים, מכנסיים, חולצות, חכות דיג, מחבטי טניס, דגני בוקר (מי היה מאמין. כמה סוגי דגני בוקר יש בסופר מרקט אחד), משחקי מחשב (שתי חנויות זו לצד זו) קונסולות משחק, מברשות שיניים חשמליות, כרטיסי ברכה (ארבע עמודות) והכל מלא אנשים שמתרוצצים מכאן לשם, מוכרים וקונים, מתלבטים, מחזירים, לוקחים מחדש, וכך לנצח.

ה.
בניגוד לכמעט כל שאר המאכלים של האמריקאים, שמצליחים להיות מלוחים מדי או מתוקים מדי או חריפים מדי, הרי שדווקא בקפה משהו מהטעם האנגלי נשאר דבוק לחיכם של האמריקאים. הקפה האמריקאי הוא לא באמת קפה. קודם כל, הוא דליל, כמעט חסר טעם. הוא מוגש בכוסות ענק. הוא נשאר שעות במין תרמוסים שכאלה שמחממים אותו שוב ושוב, ואמריקאים חושבים שהוא הקפה הטוב בעולם.

איכשהו הייתי עד עכשיו בלי קפה נורמלי, והתחלתי לחבב את המשקה הזה. כלומר, הוא לא רע בתור משקה. יש לו מרירות בסיסית ומתיקות בסיסית, אין לו טעם מוזר, הוא חם, מנחם במידה. נחמד, בסך הכל. אפילו החמאתי לעצמי שהנה, התרגלתי לטעם הזה. אבל אז ביום שני הלכנו לברקלי לבקר חבר יקר, והחבר היקר שלח אותנו לסופרמרקט לא כזה יקר. קוראים לו ברקלי בויל (קערת ברקלי), ויש בו הכל.

כלומר, באמת הכל. יותר מאלף סוגים של פירות וירקות, נניח. חמישים סוגים של פולי קפה לטחינה במקום, מאפייה עם עשרים סוגים שונים של בגטים, וגם – ראו זה פלא – קפה שחור, רגיל לחלוטין, של עלית. עולה ארבעה ורבע דולרים. לא נורא. זה היה ביום שני. מאז הספקנו לנסוע לניו יורק, לישון יום, לקום היום בבוקר, לפתוח את השקית, להרתיח מים ולהכין קפה בוץ ישראלי סטנדרטי.

וזהו. זה הרגע שבו התחלתי להתגעגע הביתה.

___________
אני רק להגיד שיש כבר פרטים על סבב החורף של הסדנאות שלי, ויש גם סדנאות מקוונות ומה־לא, ומי שרוצה לקרוא פרטים ולהירשם לעדכונים סופיים, זה כאן.

 

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s