מבוכה | לסוכות

1.
כשאני נבוך אני ממולל את האצבעות שלי, כאילו המבוכה נמצאת שם, בכפות הידיים, וכשאניע את האצבעות היא תתפורר.

2.
פעם, כשהייתי עם חברים בבודפשט, לקחנו מיטות בהוסטל כזה שבו חלקנו חדר עם אמריקאי אחד מוזר שצילם הכל ועם שלשה חבר'ה מצ'כיה שבאו לדפוק את הראש. בבוקר כשקמנו חיפשנו איפה להניח תפילין בפרטיות, אבל לא הייתה לנו פרטיות שם. ובסוף הנחנו ככה, בסלון של ההוסטל, בין ספרדיות ששתו מיץ תפוזים לארוחת בוקר ובין האמריקאי שצילם אותנו כאחוז תזזית.

3.
מבוכה, אמרה לי מישהי פעם באמצע דייט, היא כמו ללכת לאיבוד בתוך העור של עצמך.

4.
כל מה שרציתי לעשות היה ללכת לספרדיות האלה, שהיו יפות ומסודרות כמו שרק צעירים בחוץ לארץ יכולים להיות, ולהגיד להן 'אני לא כזה, דתי גדוש פולחנים, אני אדם מערבי נורמלי, רואה סיינפלד בדיוק כמוכן', אבל היו רצועות מושחרות של עור פרה כרוכות לי על הזרוע.

5.
ומורה שלי אמר לי פעם שמבוכה היא הפער בין איך שאני רוצה שיראו אותי ובין מי שאני באמת.

6.
יש אנשים שהיו רוצים שהיהדות תהיה תרבות המערב. כמו משולשים חופפים. שהמוסר יהיה אותו מוסר, שהערכים יהיו אותם ערכים. הם מוציאים ספרים שמראים איך היהדות היא פלורליסטית, מלאת שמחה, נכונה לחיים המודרניים שלנו, מעניקה מענה לנושאים הגדולים שלנו: משפחה, קהילה, משמעות.

אבל באמת, באמת, היהדות (אם אפשר להגיד מין הכללה כזו, על היהדות בכללה) היא לא כזו. היא דת. יש לה ערכים משלה. יש בה אלימות. יש בה חד משמעיות. היא דורשת מהאדם הפרטי לשנות את חייו ולהתאים אותם לעצמה. היא לא נוחה.

ואני חלק מהסיפור הזה.

מבוכה.

7.
בכל פעם שאני נוטל ארבעת המינים. בכל ישיבה בסוכה. בכל כריעה והשתחוויה בימים נוראים. בכל תנועה של הגוף. בכל אדם שבוכה בבית הכנסת. ממשות שהיא לא וירטואלית, שאי אפשר לדבר עליה. שהיא לא רק ספרים ואידיאולוגיה, אלא גם שתי ערבות שמתחילות לנבול לי, ככה, בתוך נרתיק פלסטיק שקניתי לפני שלש שנים ונקרע בינתיים.

8.
אין הרבה דברים אישיים וחשופים ומביכים בעולם כמו לרקוד מול אנשים שאתה מכיר אבל הם לא חברים. אנשים שמזהים אותך, אבל לא בהקשר הזה. לא בריקוד. לא בגוף שמנסה לזוז.

9.
אני קצת מחבב את המבוכה הדתית הזו. נבוך, אבל מחבב. היא אומרת שהיהדות היא לא רק ארון הספרים שלה ולא רק היומיום ולא רק דיבורים וספרים, אלא גם להזיז ארבע סוגים של ענפים ופירות מצד לצד, ואלוהים הוא לא רק דבר שמדברים עליו או איתו, אלא גם משהו שכורעים אליו ומשתחווים, כללו של דבר – שהיהדות אינה רק דבר וירטואלי, שאפשר לדבר עליו ולנמק אותו, אלא גם משהו שעושים בעולם, בפועל ממש, מזיזים את הגוף מצד לצד.

10.
וזה מביך, כמו שלרקוד מול אנשים אחרים זה חשוף ואישי ומביך. וזה יפה ונוגע בעיני, ככל הנראה, בדיוק מאותה הסיבה.