החג של העם | לשמחת תורה

א.
שמחת תורה הוא חג מוזר. מוזר עד כדי כך שחברים מצהירים מפני מדי חג שהם לא חוגגים השנה את שמחת תורה אלא את שמיני עצרת. מוזר כל כך, מפני שהוא לא מופיע לא בתנ"ך ולא במשנה ולא בגמרא ולא בשום ספר מספרי ההלכה שיהודים נוהגים לקרוא בהם כדי לדעת מה לעשות.

זה הופך את החג הזה לעוד־יותר־מוזר, מפני שהיינו מצפים שהיהודים, עם האובססיה שלהם לכתוב כל דבר ולתעד כל דבר, יכתבו על זה משהו ויגידו 'חייבים לרקוד ולאכול הערינג מהסוג הוורוד כהה ולשתות ערק, ולפחות ארבעים מיליליטר'.

אבל הם לא.

ב.
והסיבה לכך שהם לא, היא מפני ששמחת תורה, בשונה מכל שאר החגים בלוח השנה היהודי, הוא חג שבא מלמטה. מהעם. אלוהים לא עשה נס ואמר 'תזכרו את הנס הזה'. הוא גם לא עשה נס והעם החליט לזכור את הנס בעצמו. זה חג מאוד פשוט: מסיימים לקרוא את הסבב השנתי של פרשת השבוע, וזו סיבה טובה לשמוח.

זה דבר מאוד יהודי לעשות, ומאוד לא רציונלי לעשות. למעשה, שמחת תורה יושב בדיוק על השבר הזה, על הקו המפריד: יש לא מעט דתיים שלומדים תורה באופן רציונלי, מפני שיש משהו כיף ונעים בפיצוח של סוגיה או בהבנה היסטורית של פסוק מסוים. הם משווים פסוקים ובונים תיאוריות ספרותיות וחוקרים באופן פילולוגי את התלמוד. וזה חשוב, כמובן, וזה נהדר. ולפעמים, כשאותם דתיים הופכים דתל"שים, הם ממשיכים ללמוד תורה באותו אופן, מפני שההנאה האינטלקטואלית נשארת, ומפני החיבור למסורת ומפני הכל. וזה נהדר, באמת, אני לא מזלזל בזה.

אבל שמחת תורה היא ההפך הגמור, מפני פרשת השבוע היא ההפך הגמור. אין שום מימד לימודי בפרשת השבוע: פשוט עומדים וקוראים את הפרשה בבית הכנסת, בלי ללמוד, בלי להתעכב, וממשיכים הלאה. איזה מין לימוד תורה זה?

ג.
כמובן, זה לא לימוד תורה. כלומר, לא במובן הקלאסי של ה'לימוד'. זו חווית השקיעה בתוך הטקסט: להבין שהזמן שלך, שלנו, נמדד במעבר מפרשת שבוע אחת לאחרת. אין כאן לימוד, יש כאן שייכות. וגם חגיגות הסיום הן לא חגיגות של 'פתרנו את התעלומה' או 'פיצחנו את הסוגיה', שכבודן במקומן מונח (בשבועות, נניח), אלא חגיגות של 'היי, יש לנו תורה! סיימנו סבב והתחלנו אותו! הידד', ויש משהו מאוד קמאי, מאוד ראשוני, וגם מאוד לא רציונלי, בחגיגות האלה.

לכן אנשים מסויימים מוותרים על החג הזה מלכתחילה. מעדיפים להגיע, לסמן וי, לדבר עם חברים בצד, ללכת הביתה ולעשות מנגל צמחוני. מפני שהחג הזה לא חוגג לימוד, ואפילו לא את קבלת התורה ולא את מה שכתוב בה. הוא חוגג את הצד השני: הוא חוגג שייכות. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, אבל למעשה אנחנו חוגגים את עצמינו.

ד.
אני חושב שזו הסיבה שהוא לא כתוב בשום מקום, ושאין הוראות קפדניות איך לחגוג אותו, וכל מה שצריך לעשות הוא לרקוד: מפני שאי אפשר לדבר על ריקוד. אי אפשר לכתוב עליו. אי אפשר לפרש אותו, או להסביר אותו, מבלי לעקר משהו משמעותי בחווית הריקוד עצמה. הריקוד הוא תמיד הרגע הזה לכשעצמו, השלמות הזו לכשעצמה. ושמחת תורה, שהוא חג ששמח במשהו שאי אפשר להגיד אותו במילים, הולך לשם: אי אפשר לדבר על הרגע הזה ועל המלאות הזו. אין שום דבר שאפשר לעשות, מלבד לרקוד.

ה.
אני חושב שזו נקודת הכח של החג הזה, וזו גם נקודת התורפה שלו: כיון שזה חג שמתחיל למטה, הוא בעצם חג של עם. או, כמו שאנחנו מסתכלים על זה, הוא חג של קהילה. הרבה אנשים, הרבה יותר מדי, לא מוצאים את עצמם בחג הזה: נשים, רווקים, זוגות צעירים. זה מפני ששמחת תורה הוא חג של אנשים שקראו זה לצד זה, באותו בית כנסת, את כל הפרשיות מהחל ועד כלה, ועכשיו הם שמחים שסיימו ושמחים להתחיל שוב ורוקדים ואוכלים הערינג או שותים ערק או גם וגם, איש איש כמנהגו.

אבל הרבה אנשים לא רוצים להיות חלק מקהילה, ואנשים רבים אחרים לא מתקבלים לקהילה. בהרבה מקומות (חרדים ודתיים) נשים אינן חלק מהקהילה. כלומר הן חלק מהיישוב, כמובן, אבל לא מהקהילה הדתית שבו. וגם בשמחת תורה הן אינן עולות לתורה ורק מתבוננות בכל הסיפור כבהצגה, וגם בשמחת תורה הן אינן חלק. וגם הרווקים, שאין להם קהילה או חלק בַּקהילה, לא מוצאים עצמם בחג הזה ומבכרים לחגוג את שמיני עצרת, ובמידה מסויימת, כך גם הזוגות הצעירים שמתפללים בכל שבת בבית כנסת אחר, וכן הלאה וכן הלאה.

ולא שיש לי פתרון קסם לזה, אבל לפחות אני יכול לבקש. מהיחידים אני מבקש – עשו את המאמץ. נסו להיות חלק. בואו לרקוד. בקשו את ספר התורה, קחו יוזמה, הפכו להיות חלק, אם אתם רוצים להיות. בואו לרקוד, אל תעמדו בצד, תרכלו ותלכו אחרי שהרגשתם שסימנתם וי. ומהקהילה אני מבקש – פתחו עיניים. שימו לב למי שרוצה לרקוד אבל חושש או חוששת, שימו לב לילדים שאין להם אבא זמין, לצעירים שלא יודעים אם הם בפנים או בחוץ, לאורחים שחוששים להתכבד מהקיגעל ולנשים שאין להן איפה לרקוד. פתחו את דלתותיכם לרווחה, ואז – שישו ושמחו בשמחת תורה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “החג של העם | לשמחת תורה

  1. איזה מאמר יפה.
    שלחתי קישור לכל החברים, שיקראו גם.
    נהניתי מהפשטות בהסבר שהחג הגיע מלמטה. כמה נכון, כמה אצילי.
    שנזכה באמת לשמוח בחדוותא דילהון!

  2. כן, היהדות כולה – לעומק, הוא מלמטה. גם המושג מלמעלה = תולה באילן גבוה, בא מלמטה.
    החברה\האומה היחידה בכל ימי ההיסטוריה (כמעט) שאין לה משטר וחוקה משטרית, היא כמובן האומה היהודית. האומה של בני חורין שכל התפתחותה היא פשוט שוק חופשי.
    ההבדל בין היהודי לבין בן האומות היא בחוקה האישית שיש ליהודי, מה שאין כן לבן האומות יש אך ורק חוקה כללים אם בכלל. ולכן תמיד כל מה שיש ביהדות זה מלמטה. והבן זאת.

    אגב: שנים מקרא ואחד תרגום זה חיוב הלכתית. ואחרונים אומרים שהיום, שלא מבינים כל כך תרגום, החובה היא ללמוד לפחות רש"י, ככה שכל יהודי מחויב לגמור את המקרא בכל שנה בעיון ממש. מה עוד על פי ההלכה כל אדם חייב לשלש את לימודיו ואחת מהם היא מקרא.
    אז הנה לך סיבה אמיתית למה לחגוג את חג שמחת התורה.

    ואגב: למה נטפלת דווקא על חג שמחת תורה, מה עם כל החגים האם הם רלוונטיים לך בעולם המערבי ?

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s