יש מקום אחר שאיננו כאן | לפרשת בראשית

א.
לפעמים אדם מתחיל עבודה חדשה בחטיבת הביניים על שם סורחב בר פפא. הוא לא כל כך יודע איך זה קרה, אבל האמת שזו לא שאלה טובה. כלומר, כולם יודעים איך דברים כאלה קורים. לפחות במחוזות מסויימים במגזרים דתיים מסויימים, שבהם אנשים נולדים לתוך מסלול באולינג מוגדר מראש, ובו אדם הולך לפעוטון של שולה (ובשום פנים ואופן לא לזה של רינה, או להפך), ואחר כך לגן המקומי, ואז לממ"ד ע"ש הרב ההוא, ואז לישיבה תיכונית, ואז לישיבת הסדר, ואז לאיזה גדוד שאיגוד ישיבות ההסדר מחליט לשבץ אותו ושם הוא לומד איך משפצרים ווסט עם איזולירבנד, וזה מה שהוא עושה.

וכשהוא חוזר הוא מחפש את עצמו קצת והרב שלו מציע לו שילמד הוראה, והוא לומד הוראה בהרצוג ביחד עם כל הדוסים בעולם ואחר כך מסתיימת הישיבה אבל נשארה לו שנה בהרצוג אז הוא סוחב אותה, ואמנם נותרו לו שתי עבודות סמינריוניות אבל חטיבת הביניים ע"ש סורחב לא מדקדקת בנושאים כאלה, מה גם שחסר להם מורה לתנ"ך, אז בכלל. הוא לא צריך לטרוח על מערכי שיעורים ויש להם טסטר צ'ויס בחדר המורים. גן עדן.

וכששלומית – כי הלא קוראים לה שלומית – שואלת אותו ביום חמישי אחד בבית הקפה החדש של גן סאקר מה הוא עושה בחיים, הוא אומר אני מורה. והוא רואה את הפנים שלה מתכרכמות לרגע, ואומר מה, מורה זה לא טוב? ושלומית אומרת לא לא, מורה זה אחלה, גם אמא שלי מורה. אבל הוא יודע שמורה זה לא טוב. אין הרבה כסף בהוראה, וזו עבודה קשה שלוקחים הביתה, ובעיקר זה אומר עליו שהוא כזה, כלומר, הולך בתלם. וזה אומר על שלומית שהיא לא הולכת בתלם. להפך, לומדת לה ריקוד ומלמדת ציור איזו חבורה של זקנים במתנ"ס המקומי. הוא יגיד לקובי שפעם הבאה ישדך לו רק בחורות נורמליות. אבל לאט לאט הוא מגלה ששלומית הזו מצחיקה, דווקא, והוא מחכה עוד שבוע עם המשפט הזה שהוא רוצה להגיד לקובי, ואחר כך עוד שבוע, ועוד שבוע, ולאט לאט הם הופכים להיות חברים.

ב.
לפעמים שלומית אומרת שאין לו אישיות. למה אין לי אישיות, הוא אומר, והיא אומרת – למה יש? והוא אומר הנה, אני אוהב לנגן שלמה ארצי, ואני אוהב לטייל, הולך לפעמים למעיינות עם חברים. ושלומית אומרת אבל אין לך שיער סגול או עגיל בגבה. וזה נכון, שיער סגול זה מכוער לבנים, ומה קשור עגיל, ואיך כל זה קשור לאישיות. ושלומית אומרת לו אתה כמו קלישאה של בייני"ש אחרי הישיבה. אם איזה סופר פייסבוק מתחיל היה כותב סיפור אהבה גנרי, הוא היה עליך. הדבר היחיד שיוצא דופן אצלך זה השם, וזה שאתה חמוד. ואדם מסתכל על עצמו ונעלב קצת, אבל בתוך תוכו הוא יודע שהיא צודקת. שהוא באמת קצת גנרי. והוא בסדר עם זה, בסך הכל. רק קצת מפריע לו שהיא לא.

ושלומית אומרת תגיד, לקחת פעם החלטה בחיים שלך? והוא אומר בטח, קל. הנה, החלטתי לאיזו ישיבה ללכת. איך החלטת, היא שואלת, והוא אומר – הלכתי לישיבה שהחבר'ה שלי הלכו. והוא אומר החלטתי מה ללמוד, איך החלטת, כי זה הכי התאים ללימודים שלי בישיבה. אבל רגע, רגע, מה הופך אותך לייחודית? איזו החלטה בדיוק לקחת בחיים שלך? מה הופך אותך לייחודית? ושלומית אמרה מה זאת אומרת, למדתי ריקוד וצבעתי חלק מהשיער. ואדם אומר זו, יקירתי, זו לא בחירה. את בדיוק כמוני אבל הפוך. רצית להיות ייחודית אז עשית את ההפך, אבל לעשות את ההפך זה בדיוק אותו הדבר כמו לעשות את המסלול. בשני המקרים את מתקדמת בקו ישר שמישהו אחר מכתיב. אז מה עשית בעצם. ושלומית מסתכלת על עצמה, ואז על אדם, ואז על עצמה, ושניהם מתפרצים בצחוק. זה לא כזה מצחיק, האמת, אבל הם שתו קצת אז אפשר לסלוח להם.

ג.
משהו בו השתנה בעקבות המפגש עם שלומית.

הנה, נניח, הכיתה שלו לומדת על יעקב ועשו. והוא אומר להם – איך אתם יודעים שיעקב הוא הצדיק ועשו הוא הרשע? ושוקי מרים את היד ואומר אבל המורה, ככה רש"י אומר, והוא אומר להם אז מה, אז מה אם רש"י אומר ככה, אבל מה אתם חושבים, ואברהם יצחק אומר אבל מה זה משנה מה אנחנו חושבים אם זה לא נכון? ואדם שותק לרגע, כי יש כאן נקודה, כמו שאומרים, אבל משהו, איזה ארס, מפעפע בו ואומר – רגע, אבל מה אם רש"י טעה? ואולי אפשר להבין את הפרשה אחרת? והוא מראה להם איך אפשר ללמוד את הסיפור כולו כשיעקב הוא הרשע ועשו הוא הצדיק, ואחר כך שוקי מספר את זה לאמא שלו, ואמא שלו מספרת את זה לשלמה המחנך, והמחנך לעמוס המנהל, וכולם יחד קוראים לו לשיחה ואומרים – תגיד, השתגעת? אתה לא יודע איפה אתה נמצא? זה בית הספר הכי טוב בסביבה, זה גן עדן, המקום הזה.

אבל אדם יודע שכבר לא. כלומר, שהוא כבר לא שם.

אני לא מבינה למה, אומרת שלומית, ואדם אומר – כי ראיתי שיש עולם אחר. וגם אם אני לא בהכרח רוצה את העולם האחר הזה, עדיין. ושלומית אומרת אתה יודע, יש קטע כזה, מהמם, של עוזי וייל, שמספר על אדם שנולד בגהינום והוא לא יודע על זה, עד שהוא רואה אדם אחר שנמצא בגן עדן ופתאום הוא מבין שיש דבר כזה, גן עדן. כלומר, שיש מקום אחר שאיננו המקום הזה. ובאותו רגע הוא מבין שהוא חי בגהינום. ואני חושבת, ככה אומרת שלומית, שכשיש לך רק ברירה אחת, אתה נישא בתוכה כמו תינוק בתוך רחם. מישהו אחר מוליך את החיים שלך, מישהו אחר מחליט איך תחיה. וכשאתה מסתדר, אתה בגן עדן. אבל ברגע שיש לך שתי ברירות, ככה היא אומרת, גם אם אתה לא לוקח את הברירה האחרת, אפילו אם אתה רק מכיר בה. אתה יודע שהיא אופציה – כמו, נניח, בחורים רווקים בביצה, נניח, שלא מסוגלים לבחור מישהי אחת כי תמיד יש מישהי אחרת, לא יודעת על מישהו ספציפי כזה או אחר, כן? רק נניח – זהו, אתה בגיהנום.

ד.
לילה ואדם רוצה לחבק אותה. סליחה שאנחנו מדברים ככה בטור על פרשת שבוע, אבל הכל יודעים כלה מפני מה נכנסת לחופתה. גם שמירת נגיעה זו קלישאה, אומרת לו שלומית. גם לשמור, גם לא לשמור. אבל אדם יודע שזה לא הסיפור. כלומר, שזה לא משחק אצלו על הצד של לפתח אישיות, לעשות את מה שכתוב בתורה, לא לעשות את מה שכתוב בתורה. הוא רוצה לחבק אותה. כלומר – דווקא אותה. דווקא לחבק. אולי גם דברים אחרים. וזה בא ממקום יותר ראשוני, יותר קמאי, מהמקום שאומר 'מותר' או 'אסור'. זה מגיע מהגוף. וזה מוזר, כי אדם לא כל כך ידע שיש לו גוף עד לאחרונה, אבל עכשיו כל נים ונים בגופו צועק לו 'אני קיים, אני קיים!' וזה מוזר.

זה מוזר כי אף פעם זו לא הייתה אופציה. לא באמת. לא כשיצא עם שירה ולא כשיצא עם נעמה ולא כשיצא עם זרובבלה (שם בדוי). הוא אף פעם לא חשב לעשות את זה. זה אף פעם לא שיגע אותו כמו עכשיו. אבל שלומית היא לא בדיוק שירה או נעמה או זרובבלה (שם בדוי), והוא יודע שהיא בסדר עם זה, ולכן פתאום זה נוכח לו בכל עצב בגוף. כאילו האוויר ביניהם הפך להיות סמיך וטעון ומלא אפשרויות רמוזות. וזה משגע אותו.

הוא אומר לה את זה. הוא אומר לה, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש. הוא אומר, אף פעם לא התנשקתי, מעניין איך זה. ושלומית אומרת למה על כל דבר אתה צריך לדבר. נאנחת, אפילו. ואדם אומר אם אני לא אדבר על זה, איך אני אעבד את זה. ושלומית אומרת לא כל דבר צריך לעבד, או לחשוב, או להבין. הנה, תראה, אתה רוצה? והוא אומר, אני לא יודע. את רוצה? והיא אומרת, אני לא רוצה שתעשה משהו שאתה לא רוצה, והוא רואה כי טוב למאכל ותאווה לעיניים ונחמד להשכיל, ומה שקרה אחר כך אינו מענייננו כאן.

ה.
אחרי שבועיים עמוס קורא לו לשיחה. תגיד לי, הוא אומר לו, סליחה שאני שואל. פשוט אחת המורות ראתה שאתה לא שומר נגיעה, זה נכון? ואדם אומר תגיד לי, זאת נראית לך שאלה לגיטימית? וכשהמילים יוצאות לו מהפה הוא מבין שפתאום, כלומר, שזהו, שהוא כבר לא אותו אדם שהיה. שעכשיו הוא מתווכח, או עומד על שלו, או תוקף חזרה. וזה קצת משהו שהוא למד משלומית, כאילו אימץ חלק ממנה אליו. ועמוס אומר לא, זו לא שאלה לגיטימית, אבל אצלינו החינוך הוא גם בדוגמה האישית, מה אני אעשה. וזה, פלוס הדברים שאתה מלמד אותם בשיעור תנ"ך – תשמע, יקירי, אתה כבר לא יכול לעבוד אצלנו. אני מצטער להגיד לך את זה, וכמובן נעזור לך למצוא עבודה במקום אחר. אבל לא אצלנו.

אז מה תעשה עכשיו, אומרת שלומית, ואדם אומר אני אלך לעבוד כמו בנאדם. קצת בזיעת אפיים, קצת בעבודות מזדמנות, עד שאעמוד על הרגליים. אני אבנה לי נווה מדבר משלי. ושלומית אומרת או, עכשיו אתה מדבר. באמת השתנית. ואדם אומר כן, זה נכון. אבל משהו בו עצוב קצת, כי למי יש כח לחפש עכשיו עבודה. והרי מורה לתנ"ך הוא לא יוכל להיות, ובבתי ספר חילונים הוא לא ירגיש בנוח. הוא לא הטיפוס, הוא יודע. ושלומית אומרת אל תדאג, נעשה לנו נווה מדבר משלנו. ואדם אומר – אבל לא הייתה לי ברירה, את מבינה? לא הייתה לי ברירה. ושלומית אומרת אני יודעת, יקירי. לא בשמחה היא אומרת את זה. אפילו קצת בעצב. בגעגוע, ככה היא אומרת. מי כמוני יודעת.

—-
איור: Davide Bonazzi

נותרו עוד מקומות ספורים בחלק מסדנאות הכתיבה שלי שמתחילות בעוד שבוע. פנו אלי לפרטים או הירשמו כאן.

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “יש מקום אחר שאיננו כאן | לפרשת בראשית

  1. וואי איזה סיפור עליי.

    עד הקטע עם שלומית…

    [וגם כי אני רוצה לשמח אותך בתגובה. אבל לא רק. תכתוב עוד על ההוויה הביינישית המתוסבכת. אני חולה על זה שאתה יורד עלינו]

  2. סיפור יפה. תודה! אבל צרמו לי שתי דברים.
    1) שלומית לדעתי לא בידיוק מייצגת את החוסר קיבעון. היא קצת מקובעת אבל הפוך מהנורמה (כמו שהמשלת את זה לעשית מסלול רק הפוך). כי בעצם ההפך מקבעון/גבול לדעתי זה חוסר גבולות/פריצות, זה בעצם אדם בלי רגלים על הקרקע שלא מסתדר בשום מסגרת. שנופל מרוב אפשרויות (כמו הדוגמה המצויינת שהבאת על בחורים בביצה).

    2)איך שאני רואה את זה גן עדן זה המקום עם הכי הרבה קרבת אלוקים. בעצם זה אמור שזה מקום מדהים! ולכן גן עדן זה לא מקום מקובע/משעמם, כי אלוקים לא משעמם… ולכן ההקבלה בין הבית ספר לגן עדן צרמה לי…

    בכל מקרה מאוד אוהב את הכתיבה שלך. תודה רבה! ובהצלחה בסדנאות 🙂

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s