זה לא חייב לצרום

(אזהרת פוסט דתי. מניח שגם קצת מעצבן או לא פופולרי. אני אשמח לשמוע תגובות, אבל תגובות מתלהמות או תוקפות ימחקו ללא הסבר או אזהרה)

א.
אחת החוויות המרכזיות שלי ממנהטן היא החיפוש אחרי מניין שאפשר להתפלל בו. בכל מניין אפשר להתפלל, זה נכון, אבל בכל זאת חיפשנו מניין שהוא גם שוויוני וגם מסורתי. לאו דווקא במובן ההלכתי; במובן שבו נוסח התפילות הוא פחות או יותר הנוסח המסורתי, והמנגינות הן המנגינות המסורתיות, ואנשים מגיעים להתפלל כדרך שאנשים מגיעים להתפלל. כלומר, כחלק מקהילה, וכאדם פרטי מול אלוהיו.

זה היה קשה. לא כי אין – ברוך ה', מצאנו כמה וכמה מניינים נהדרים, וראש השנה שלנו היה משמעותי ומכוון – אלא מפני שהרבה מן המניינים שהלכנו אליהם, על כל הקשת שבין האורתודוקסיה לרפורמה, הרגישו כאילו אנחנו צריכים לוותר על משהו. בהרבה מהמקרים, המתפללים הרגישו כמו אורחים – כאילו אין להם מושג מה זה הבניין הזה, ומישהו צריך להגיד להם איפה נמצאים בתפילה, ולהנגיש אותה אליהם, והם נוכחים שם ואין להם מושג מה הם עושים. הם שם כי 'יהודים מתפללים בשבת', אבל תפילה לא אומרת להם כלום. במקרה הטוב הם באים לחוות 'חוויה רוחנית אותנטית'. איזה מושג מעצבן.

באיזשהו שלב זה הרגיש כאילו אנחנו צריכים לבחור בין הפמיניזם ובין המסורת. וזה הציק לי, כי אני מאמין שהמניינים השוויוניים הם לא רפורמה בדת, או חתירה תחת ערכי הדת, אלא המשך טבעי ומתבקש למדי של המסורת. לא אמורה הייתה להיות צרימה כזו. צריכים היו להיות יותר מניינים שבהם החזן בקיא בנוסח ובמנגינה, והמשתתפים הם בני בית. אבל לא היו. לא מספיק. אולי לא הלכנו למקומות הנכונים, נכון. בירושלים יש הרבה יותר מניינים שוויוניים שמתייחסים בכבוד לתפילה ולמסורת. ועדיין.

ב.
בשבת היה בבית הכנסת של ההורים שלי דבר תורה של הרבנית ימימה. הרבנית ימימה מזרחי, למי שלא יודע, היא אחת מנושאות דגל התורה בשנים האחרונות. בטח דגל התורה הנשי. היא לא ממה שמכונה 'הפמיניזם הדתי', אבל היא לחלוטין סמל של פמיניזם דתי. אני מאוד מחבב את התורה שלה, וקראתי את העלון בהפסקה בין מנחה למעריב. מישהו שראה אותי קורא את העלון דיבר עליה בזלזול, ומפה לשם התפתחה שיחה.

ואמרתי לו שאולי הדבר שאני הכי מעריך ברבנית ימימה הוא שבשבילה, התורה היא לא בשמים. היא לא משהו אקסצנטרי, 'רוחני', שצריך לצאת מתוך עצמך ולדבר אליו. להפך, היא משהו כאן, בארץ הזו, במדינה הזו, בנשים האלו. היא מדברת אלי ואליך, כאן ועכשיו. ככה הרבנית ימימה קוראת את התורה. ויש מעט מאוד אנשים שקוראים ככה את התורה. היו ככה פעם, במדרשים. ואלף שנים אחר כך, בחסידות. ועד היום יש איזה עלון שבת אחד ('קרוב אליך', כפרה עליו, שאני מדפיס לעצמי בכל שבת) שבאמת תופש את התורה כמשהו אמיתי, אבל זהו.

וזה מפליא, אמרתי לו, כי יש כל כך הרבה לומדי תורה בעם הזה, ובודדים כותבים ככה. אנשים לומדים דף יומי, ופרשת שבוע, ולומדים מפרשים על הפרשה ולומדים משנה ונביא והכל, אבל זה לא אומר להם כלום. בוא, אמרתי לו, לכל ישיבת הסדר יש אתר. בוא איתי, תחפש בכל האתרים האלה משהו על הפרשה לקרוא בשבת. תגלה שאין כלום. שהכל מין שעשוע חסר משמעות, וזה לא משנה אם הוא 'ספרותי' או 'מחקרי' או פלפול ברש"י. לכל היותר הם 'מתחברים' לזה, כלומר יוצאים מהקרקע, חווים קצת משהו מהבחוץ, וחוזרים ליומיום. אבל זה מהווה בשבילם הפסקה משטף החיים, לא רצף טבעי שלו. התורה אומרת 'לא מעבר לים היא' ואנשים חושבים שזה משל, שזה מדבר על זה שהתורה היא לא דבר קשה מדי ללמידה או לעשייה. אבל זה לא נכון. זה אומר שזה כאן, מולנו. שזה רלוונטי, שזה משמעותי.

ג.
חשוב לי להגיד משהו על ה'התורה אומרת לנו משהו', כי טקסט שנכתב לפני אלפיים חמש מאות שנה לא באמת מדבר עלי ולא באמת מדבר אלי. כשאני אומר 'לא באמת', אני מתכוון – לא אני הייתי קהל היעד שלו. אבל באותה נשימה אני אומר – הוא רלוונטי לי. חשוב לי לשאוב ממנו הבנות. אני נאחז בו כשאני מחפש תשובות, כשאני מחפש איך לחשוב ומה. הוא גורם לי ליצור. אבל זו תנועה ממני אליו, לא ממנו אלי.

בשנתיים האחרונות אני כותב כאן כל שבוע משהו על הפרשה. אף אחד לא משלם לי על זה, אף עיתון לא מתעניין בדבר התורה הזה, ולמיטב ידיעתי, זה לא הגדיל באופן משמעותי את התפוצה של הדברים שאני כותב. אבל זה חשוב לי. גם הבנתי שזו הדרך היחידה לחייב אותי ללמוד את התורה הזאת צעד אחר צעד, שבת אחר שבת, וגם כי זה חסר לי, הדיבור הזה, נושא המשמעות. ההבנה שדברים שאני לומד רלוונטיים לחיים שלי. ואם זה חסר לי, אולי זה חסר גם לאנשים אחרים.

ואפילו יותר מזה אני אגיד. בשבילי, כמו בשביל הרבה אנשים אחרים סביבי, יש איזה דיסוננס עמוק בין היהדות ובין החיים האמיתיים. כאילו החיים האמיתיים הם חילוניים, הם ריאליים, הם לוגיים, הם מתרחשים כאן, בהווה, ויש בהם אפשרות דיאלוג וויכוח ודיון והסכמה, והיהדות היא מין משהו מקובע שנמצא אי שם, ואתה יכול לחיות באי שם הזה (בחברות חרדיות מסויימות, בישיבות), או להכחיש את הדיסוננס, או להגיד – טוב, היהדות הזו, זה שטויות. הם תקועים בעבר, ברבנים שעבר עליהם הכלח. וחלקם מנסים להתמודד איתו באמצעים אפולוגטיים שונים.

אבל אני רוצה להגיד – זה לא חייב להיות ככה. כלומר, כמו כל אלה. זה לא חייב להיות דיסוננס.

(זה נכון, אגב, לא רק ליהדות דווקא ולא רק לחיים שלי, כאדם דתי, אבל זו ממש חריגה מהנושא)

ד.
אין לי שורה תחתונה חד משמעית. אני רק רוצה להגיד שרוחניות (כלומר, בשבילי, דת או יהדות או תורה) אינה אקצנטריות. היא לא חוויה־חורגת־שגרה. להפך, היא חוויה יומיומית מאוד, שנמצאת מתחת לפני השטח (לפעמים) ומעל לפני השטח (בפעמים אחרות). ובמובן הזה, היא יכולה שלא לסתור לא את המפגש שלה עם החיים שלנו, החילוניים. זה לא חייב להיות או או. לא חייבים לבחור: 'או יידישקייט, או פמיניזם'. לא, אפשר שניהם. והפמניזם, כמו היידישקייט, שניהם מובאים כאן רק דוגמה מייצגת לדברים גדולים מהם. אני מניח שאתם מבינים.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “זה לא חייב לצרום

  1. ואוו. הבעת את עצמך ממש יפה. אהבתי.
    ממליץ לך לקרוא את אורות התחיה פסקאות מז – מח. הרב קוק ממש כותב שם על זה. למרות (שלדעתי) הם קצת קשות להבנה אז מומלץ להעזר בביאור.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s