קסם

נזכרתי כשהייתי בצבא היה לנו בתאג"ד בחור אחד שידע לעשות קסמים ונניח כשהסמג"ד בא לביקורת הוא היה רואה ואינו נראה, או כשמישהו היה נפצע הוא היה מופיע פתאום כאילו מהאוויר והיה לו צחוק גבוה מדי כאילו למד לצחוק במקום אחר.

ופעם אחת אחד החבר'ה מהמפקדה התעצבן עליו שהוא לא עוזר לנקות והבחור אמר 'אני עושה דברים בדרך שלי' לאט ובסבלנות כמו שמסבירים לתינוק, והזה מהמפקדה התעצבן והתחיל לדחוף והבחור שלנו פשוט הרים יד ככה בתיאטרליות ואז הוריד.

אחרי כמה ימים הוא כבר לא היה בתאג"ד והשמועות אמרו שהוא עבר למקום אחר, מקום שבו יצאו יומיות והשמש זרחה בבוקר ושקעה בערב. וזה היה בלתי אפשרי לצאת מהגדוד שלנו, כך שאין ספק שהיה שם איזה קסם מעורב איפשהו בסיפור הזה.


כשנכנסה לספרייה שמעה את הספרנית אומרת 'מה יש להם הנוער האלה, כל הזמן רק ספרים על מכשפים וקוסמות', ולרגע רצתה הדס לפסוע אחורה ולא להיכנס לספרייה הזו יותר בחיים, אבל לא היו לה ספרים לשבת. במקום זה נכנסה לספרייה בראש מורם, ורק כשעמדה מול הספרנית הבינה שהאחרונה לא יודעת, בכלל, איך נראות מכשפות.

את יכולה להסביר לי משהו, אמרה הספרנית, מה, אמרה הדס. את יכולה להסביר לי מה כל כך מלהיב בספרים האלה? למה שלא תקראו קצת עמוס עוז, קצת גרוסמן, קצת משהו כמו מראה, שמשקף ממש את החיים שלנו? אבל הספרים האלה הם על החיים שלנו ממש, אמרה הדס. והספרנית אמרה נו, אבל אין מכשפות בעולם, הלא את יודעת. אני מכשפה, אמרה הדס, והספרנית אמרה נו, תסלחי לי, חמודה, אבל ככה לא נראות מכשפות.

היא כמעט הטילה עליה קללה, במקום זה התאפקה. זה לא מנומס, אמרה לעצמה, ורק ביקשה מאחד הספרים שיתעופף בספריה ויזמזם. היא לא תשים לב, אמר הספר, היא תחשוב שזה הרוח. אולי תעשה משהו שספרים לא עושים, הציעה, אולי תעשה הצגה! בואי נהיה ריאלים, אמר הספר ביובש, זה לא יעבוד. למה אתה כזה פסימי, היא אמרה, והספר משך בכתפיו. אלה החיים, אמר.

אחר כך כשיצאה מהספרייה עמדה שעה בשירותים והסתכלה במראה. הגבות היו במקום, האף היה בסדר. היא חייכה לעצמה. את מי שאת, היא הודיעה לבבואה שלה, ומה אכפת לך מה הספרנית חושבת. בדיוק, הסכימה איתה הבבואה ומרחה על עצמה שפתון. אני ארקוד קצת במראה כשהיא תיכנס, היא אמרה. עזבי, אמרה הדס, היא לא תיראה כלום, רק את עצמה. הבבואה הסכימה. ככה זה אנשים, אמרה, רואים רק את מה שהם רוצים לראות.


נזכרתי שאתמול בקו 74 ליד מחנה יודה עלה אדם מבוגר עם חליפה שחורה וכובע חרדי קצת מוזר ואמר לכולם במבטא יידישאי כבד שהוא קוסם (הוא אמר את זה כמו 'קויסם') וכולם שתקו והפנו מבט כי זה מה שעושים כשמישהו מדבר בקול באוטובוס.

אבל אני באמת קוסם, הוא אמר וכולם עדיין שתקו ואז הוא הפך את הכובע שלו והוציא בובת ארנב פרוותית וכמה חטיפי בריאות קטנים שהוא זרק לתוך חיקם של כל מיני נוסעים, ושני נערים שהיו שם מאחורה צחקקו. ואחר כך הוא שאל את כולם מה הם רוצים שהוא יביא להם, אני יכול להציע אהבה (הוא אמר את זה כמו 'אהפה') ואני יכול להציע אושר, ועדיין אף אחד לא אמר כלום.

ואז הקוסם משך בכתפיים וירד בתחנה של קינג ג'ורג' והלך לאכול משו. וכולם באוטובוס רצו לדבר על זה, אבל הם לא האמינו שהם באמת ראו את זה אז הם המשיכו לשתוק, חוץ מאחד הנערים שאמר בקול 'הוא לא היה קוסם אמיתי, נכון?' אבל כבר לא הייתה לנו שום דרך לדעת.


לפעמים חושב מר שיימוס פיניגן באלוהים. הוא יושב בסלון הבית ואוכל שערות פרפאלוק בחלב, מניע את הכפית הלוך ושוב כאילו הייתה שרביט קסמים. תחילה הוא חושב במלאכים. מלאכים, הוא אומר לעצמו. זה מה שאנחנו צריכים. איזה מין שליח שיתייצב כך סתם באמצע השטיח ויגיד סליחה, אדונילי (הוא מדמה מלאכים כמין גמדוני בית גדולים עם כנפיים), האם אתה זוכר מה הלב הפועם בכל זה? האם אתה זוכר לאן אתה הולך?

במקום זה (הוא חושב) אנחנו עוטים גלימה ירקרקה ועפים לעבודה. ובערב חוזרים מהעבודה ושותים בירצפת. כמו העבודה נותנת לנו איזה טעם לחיות את החיים האלה. והלא לא כך הוא: הדחיפות פינתה את מקומה לשגרה, הזמן שלנו סמיך כל כך, עובר בעצלתיים. הרצון לקנות עוד ועוד חפצים, (כך הוא אומר, ושעון היד שלו ממהר להסכים איתו) עושה אותנו חסרים כל כך!

אחר כך הוא חושב באלוהים. הוא יוצא לעבודה במשרד הקסמים, ובעודו מתעתק ממקום אחד לאחר ואחר כך פוסע נמרצות לעבודה הוא תוהה מה מניע את כל זה. אמנם הוא חוגג את חג כרוס־נטול־האף כמצוות אנשים מלומדה, ותולה פקעות לפת מתפוצצות בימי חמישי האחרונים של אוגוסט, אבל מעולם לא הרגיש אליהם זיקה דתית. לא רוממות רוח. לא משמעות.

פולקלור – כן. מסורת – בוודאי. משמעות חברתית – בלי שום ספק. ובאמת פולקלור ומשפחה ומסורת הם דברים חשובים מאוד, אבל הנפש מבקשת לעוף ללא מטאטא, ובמקום זה מוצא שיימוס פיניגן את עצמו מתרוצץ, מכוון שרביט לכאן ולכאן, מכבה שריפות, מחמם בקבוקי מטרנה לפרומקייט הקטן (ע"ש ג'ון פרומקייט נזיגל, הקוסם הכי אמיץ־לב שראה מר שיימוס מעודו) וכשהוא רוצה להמלט מכל זה הוא (שומו שמיים!) משחק קווידיץ' עם החבר'ה במגרש השכונתי.

מה תוחלת יש בכל זה, הוא חושב לעצמו. מה הטעם. כל הספינות האפורות הולכות אל הים, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול. אל מקום שעופות החול הולכים שם הם שבים ללכת.


בהתחלה היא לא האמינה. תעשי קסם, היא אמרה לשכנה, והשכנה אמרה הנה, את רואה? המדרגות נקיות. זה לא קסם, יערה אמרה לשכנה, והשכנה אמרה זה קסם. לנקות זה לא קסם. לשמור עליהן נקיות תמיד, זה כן. הנה, תראי, הכניסה אותה הביתה. את רואה? עוגת תפוחים, מצעים מכובסים, זה קסם. זה לא קסם, אמרה יערה, גם אני יכולה לכבס מצעים ולסדר את הבית ולהכין אוכל. כולם יכולים, אמרה השכנה, תעשי.

אחרי חודשיים נכנעה. תלמדי אותי, היא אמרה. והשכנה צחקה ואמרה הכל מתחיל בתנועת היד. בשירים הנכונים. אני צריכה שרביט, יערה שאלה, והשכנה אמרה – הקסם האמיתי הוא במוח, אבל אם את רוצה שרביט, את יכולה. שזה יהיה כמו מוזיקה. כמו ניצוח. כמו תזמורת. את לא צריכה שרביט, אבל מטאטא, מטאטא כדאי. הנה, ראית איך זה קורה? זה הקסם.

ואחרי שנה וחצי יצאה לחדר המדרגות וראתה את המוות מחכה שם. באת אלי? היא אמרה, והמוות אמר לא, באתי לשכנה. אני לא מרשה לך, היא אמרה. זה לא תלוי בי, אמר הוא, כמעט בהתנצלות. הקסם דועך אט אט. דברים הופכים שגרה, כמעט מטלות. אחר כך בא המוות. הוא ביקש לעלות במדרגות. אני לא מרשה, אמרה היא. הוא הביט בה. היא הביטה בו. הרגע ניקיתי, הסבירה. אני אחכה, הוא אמר. היא חייכה; ככל שזה היה תלוי בה, המדרגות האלה ישארו נקיות לנצח.

__________________

(אתם יודעים מה כיף? הקבוצה שלנו. לכתוב בקבוצה קוראים לה, ויש שם דיוני כתיבה וספרות, ללקק את האצבעות)

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s