המכשפה התגוררה בשכונת ניות

המכשפה התגוררה בדירה פשוטה בקומה שלישית בבניין שבשכונת ניות. כשחצתה יפעת את הכביש מהסופרפארם אל הבניין חשבה לעצמה מה הסיכוי בכלל שהמכשפה תוכל לעזור. זה לא שהיא לא האמינה במכשפות – הרעיון היה שלה, בכלל, וזה היה אבא שלה שהסתובב מוטרד בבית ומלמל 'מכשפה לא תחיה' ו'לא תנחשו ולא תעוננו', אבל אמא שלה עמדה לצידה. תסתכל על הילדה, היא אמרה, אתה חושב שהיא יכולה לצאת ככה מהבית?

ובכן היא כאן. יהודה בורלא 22. קומה שלישית. על הדלת היה כתוב משפחת בן־שבת. ילד קטן עם חולצה של בוב הבנאי פתח ליפעת את הדלת. אמא שלי בחדר, הוא אמר. בינתיים את יכולה לשבת בסלון. הוא הביא לה מיץ תפוזים והוביל אותה לסלון ביתי ורגיל למראה, שבו ישבו נער חרדי עם אף אדום, עצום, ושתי מבוגרות בנות חמישים עם שיער מתולתל ויותר מדי משקפיים. תכף היא תקרא לך, אמר הילד, בינתיים אפשר לשבת כאן. המתולתלות הסתכלו עליה בעין בוחנת, כאילו מנסות לראות את הבעיה. לא שזה היה קשה.

טוב, זה תלוי את מי שואלים, היא אמרה למכשפה. קראו לה אורנה. אורנה בן שבת. היא הייתה בת חמישים, בערך, והייתה נראית מאוד נורמלית. החדר שבו ישבה היה זה שנראה לא נורמלי: מבחנות, אינסוף עשבים, שני סירים גדולים מבעבעים בפינה על כירות שהיו נראות דלוקות תמידית. לא היה ריח של קטורת ולא בדים מתנפנפים, הייתה רק התחושה הבסיסית שהעולם סטה ממסלולו מעלה אחת ימינה. הכל במקום, אבל שום דבר לא בדיוק. המכשפה היטיבה את המשקפיים על העיניים שלה. מה פירוש 'תלוי', היא שאלה.

אם את שואלת את אמא שלי, אמרה יפעת לאט, הבעיה היא החצ'קונים. הם היו בכל מקום. עצומים, דלקתיים למראה. התרופות שהיא לקחה לא עזרו, וחלקן – הראוקטן, למשל – רק החמיר את הסיפור. אמא שלי חושבת שאני לא יכולה לצאת ככה מהבית. אבל אם את שואלת אותי, הבעיה היא שוהם מהסניף, היא מהחבורה שלי שאני כל הזמן מסתובב איתן, שעושה לי עין הרע כי אני מנסה לצאת עם יאיר, שהיא שמה עליו עין. היא קצת כוחנית כזו, שוהם, ואני בטוחה שהחצ'קונים האלה זה בגלל —

אין דבר כזה עין הרע, אמרה המכשפה. זה משהו שבני אדם המציאו כדי להסביר לעצמם דברים שהם לא מבינים. היא מלמלה לעצמה מילים שהיו נשמעות סתומות לחלוטין, ומשהו בסיר שבפינת החדר קרקש לרגע ואז נרגע. אני חושבת ששתיכן טועות, אמרה לבסוף, גם אמא שלך וגם את. החצ'קונים הם כמובן לא הבעיה. הם תמיד רק התוצאה שלה. שוהם והעין הרע שלה נשמעות לי הכיוון, אבל עין הרע לא עובדת ככה באמת. את יכולה לספר לי עלייך ועל יאיר?

לא היה מה לספר עליה ועל יאיר. כלומר היה המון מה לספר עליו. הוא היה מצחיק – הבן היחיד בשבט שבאמת היה מצחיק, ולא רק הוא והחברים שלו חשבו ככה – והוא היה גבוה, אבל לא מדי, והיה בו משהו מרוחק, קצת לא בחבר'ה, קצת מתנשא, אולי, אבל גם קצת 'אני לא חלק מהמשחק שלכם', והוא היה משחק כדורסל ולא כדורגל, אבל לא היה מה לספר עליה ועל יאיר, מפני שלא היה שם שום דבר. הוא לא יצא איתה. היא לא יצאה איתו. אף אחת מהבנות לא יצאה איתו. יפעת ממש רצתה שהוא יסתכל עליה, אבל זה לא קרה.

זהו שאין כל כך סיפור, היא אמרה למכשפה. אהה, אמרה המכשפה. ואמרה שוב, אהה. עכשיו הבנתי הכל, היא אמרה, קמה מהכיסא והלכה לסירי הנירוסטה שלה. הנה, אמרה המכשפה ליפעת; הגישה לה מבחנה מלאה בנוזל שהיה נראה כמו שמן זית קצת מחומם, וגם הריח כמו שמן זית קצת מחומם, עם טיפת וניל וטיפת, מה זה היה, אולי — שימי טיפה על האצבע פעם ביום ותמרחי על העור, אמרה המכשפה, זה אמור לפתור את כל הבעיות. וזהו, תשלום בכניסה.

זה לא סתם שמן זית עם וניל? העיזה יפעת להגיד. המכשפה נעצה בה מבט מצמית. זה לא, אמרה קצרות. אחר כך שלחה את היד וסימנה לדלת להיפתח מעצמה. הדלת נפתחה מעצמה. זה היה אולי הרגע הקסום היחיד בכל הסיפור הזה, ולא היה בו שום הוד. אם זה לא עוזר, היא אמרה, תחזרי אלי.

הבנות רחרחו אותה בזהירות. אה, זה קצת מסריח, אמרה שוהם, מה זה, שמן זית עם וניל ועוד משהו, זה לא מריח טוב. אני לא חושבת שזה יעזור למשהו. אתן חושבות, בנות? אני לא חושבת, אמרה נועה, ויעל אמרה, לא נראה לי שיש דבר כזה מכשפות. היא בטח קשרה את הדלת לאיזה חוט ומשכה אותו כך שהיא תפתח בעצמה. אני לא יודעת, אמרה יפעת, אבל אני אנסה, מה יש לי להפסיד? את הכבוד העצמי שלך, אמרה שוהם, זה לא סיבה טובה? הבנות צחקו כאילו על פי פקודה. היא רצתה להחזיר להן, להגיד – יש לי כבוד עצמי, אני לא צריכה את האישור שלכם שדברים כאלה עובדים, אבל במקום לצעוק עליהן היא פשוט קמה והלכה.

חשבתי שאתן באות רק בחבילה, אמר יאיר. הוא הפתיע אותה במדרגות שמעל הסניף, והיא הסמיקה כמו שמעולם לא ידעה שהיא יכולה להסמיק. היא רצתה לסגת אל החברות שלה, לצחקק ביחד על ההעזה שלו ועל המבוכה שלה, אבל כל החברות שלה ישבו בפנים, עם שוהם, ובוודאי צחקו עליה ועל התמימות שלה. מה זה אומר רק בחבילה, היא אמרה, כי לא יכולה הייתה לחשוב על שום דבר אחר מרוב מבוכה. לא יודע, אמר יאיר – הוא נבוך גם הוא, פתאום, כאילו אמר משהו לא בסדר – אתן כל הזמן ביחד, כל הקבוצה שלכן, נועה ושוהם והכל, לא? מה קרה שאת לבד? קרה, אמרה יפעת. ואני לא לבד. ניסיתי, שלא תחשוב, אבל לא עזר. הנה אתה כאן.

כמה חודשים אחר כך, כשניסתה לחשוב מתי בדיוק נעלמו החצ'קונים, לא הצליחה להניח על זה את האצבע. זה בוודאי לא היה מיד אחרי שהתחילה למרוח את התכשיר, ומצד שני, התכשיר לא הגיע לסופו. הרופא שלה אמר שזה פשוט קורה בשלב מסוים בגיל ההתבגרות. ככה זה, הוא אמר. זה בא והולך בגלים. אבא שלה הסכים איתו. היא לא באמת מכשפה, הוא אמר לה, את יודעת, סתם מישהי שרוקחת תרופות סבתא. אמא שלה חשבה להפך, ושלחה את כל החברות שלה למכשפה כדי לקבל תכשירים נגד הזדקנות העור. יפעת עצמה לא ידעה בוודאות מתי ואיך זה בעצם קרה. ואם להיות כנים, זה לא שינה לה במיוחד.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המכשפה התגוררה בשכונת ניות

  1. אני אוהבת לגמרי את הכיוון המכשפתי בסיפורים עכשיו:) וגם אהבתי שהפוסט ממומן (לא בציניות, תצליח!)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s