איך יהיה לך אכפת | לפרשת תרומה

א.
לפני זמן מה, כמה שנים, העברתי סדנת כתיבה איפשהו בארץ. זו הייתה סדנה מוצלחת, גם לדעתי, גם לדעת המשתתפים והמשתתפות כולם – למעט אחד. בחור אחד שהשתתף בסדנה ומההתחלה – אפילו עוד לפני המפגש הראשון – העביר ביקורת על הסדנה, התכנים שלה, הקבוצה ובעצם הכל. אני אדם, לא עסק, ומשתדל להיות אדם נחמד בסך הכל, ולכן אחרי כמה מפגשים פניתי אליו ואמרתי היי, כפרה עליך, אם לא טוב לך – אתה יכול לפרוש ואני אחזיר לך את הכסף.

הוא חשב על זה עוד שני מפגשים, ואז אמר כן, יודע מה, סבבה, ממילא לא סדנה כזו טובה (אשכרה, באלו המילים), אני אפרוש ואשמח שתחזיר לי את הכסף. טוב, אמרתי. הוא פרש ואני הלכתי לחפש את הקבלה ששלחתי, כדי לבדוק כמה בדיוק הוא שילם ולאן צריך להחזיר את הכסף. בקיצור, אני מהפך, מחפש, לא מוצא. הלכתי לשאול אותו, אמר בביטחון – כן, שילמתי את הסכום המלא. שוב אני בודק בחשבון הבנק – לא מוצא כלום. ביקשתי ממנו אישור העברה או אסמכתא, הלך בעצמו לבדוק, ואז אמר כן, יודע מה, בעצם לא שילמתי. לא יכולתי לשלם על ההתחלה ואמרת שזה בסדר שאשלם חודש אחר כך, וזה לא קרה. באנחת רווחה אמרתי לו תודה רבה ושלום שלום, ונפרדנו כידידים.

ב.
שברתי על זה את הראש אחר כך, בניסיון להבין מה קורה בדיוק ולמה כשאדם לא משלם כלום הוא מאוד ביקורתי כלפי סדנה (שהוא לא שילם עליה!) וכשמישהו משלם, הוא נהנה ומרגיש שהסדנה הייתה טובה. והתשובה, אני חושב, נמצאת בקטע קטן של עוזי וייל.

יש קטע קטן של עוזי וייל (יובא בתגובות אם אמצא אותו) שבו הוא מספר איך הוא בילה ערב באיזה פאב אי שם בדרום קרוליינה, צופה במשחק פוטבול בין שתי קבוצות שלא אכפת לו לא מהן ולא מהמשחק ודי משתעמם, וכך עד שמי שישב לידו על הבר אמר לו – חמש דולר על הכחולים! והוא אמר – חמש דולר על האדומים! וכך העבירו ערב שלם במתח, בעידוד, בקריאות גנאי ובשירי אוהדים, על שתי קבוצות שלאף אחד לא היה אכפת מהן, רק בגלל חמשה דולרים.

ג.
אתם מבינים, כשמישהו מסכן את הכסף שלו, אכפת לו. הוא מעורב. כשמישהו משלם חמשת אלפים שקלים לנופש הכל כלול, הוא מנצל עד הסוף את ה'הכל כלול', וגם אצלי, בסדנאות, כשמישהו משלם כסף, הוא אומר לעצמו – שילמתי, אני אקח חלק. אני אשאל, אתעניין, אשלח קטעים למישוב אישי, אשקיע בכתיבה ואשקיע במשוב. כשמישהו לא משלם, הוא אומר לעצמו – טוב, לא שילמתי. אפשר לאחר. אפשר לחפף. לא צריך להתאמץ. וגם אם הוא מגיע בזמן ולא מחפף והכל בסדר, הוא עדיין, באיזו עמדת בחינה שכזו; הוא מתבונן מבחוץ, תוהה אם זה טוב, רע, לקחת חלק, לא לקחת חלק. מי יודע? ובעמדה הזו, אף פעם אי אפשר לדעת באמת.

ד.
ולכן אצלנו, בפרשה, אלוהים מבקש מבני ישראל לקחת לו תרומה. וזה מוזר, מפני שתרומה נותנים, לא לוקחים (כן, אני מכיר את הפרשנות הפילולוגית / לשונית, תנוחו). אבל אלוהים יודע היטב שמי שנותן כסף, מי שמתנדב, מי שמשקיע – נכנס פנימה, והדברים הופכים להיות לו משמעותיים, והמשכן יהפוך להיות המקום שהוא (גם) שלו. הוא נותן תרומה, אבל למעשה הוא לוקח חלק. ומי שלא שם כסף, ולא משקיע זמן או מאמץ, ורק מגיע בסוף כדי לראות את המשכן ולהגיד 'וואלה, דווקא יצא יפה', אף פעם לא יצליח להיכנס פנימה.

ה.
ופעם אחת (עוד סיפור לסיום) חבר שלי, נקרא לו אורי, בא לחבר אחר, נקרא לו עומר, וביקש ממנו עצה. הוא שאל למה הוא לא מצליח להתאהב. כלומר למה יש בנות בעולם, והוא נמשך אליהן, אבל כשהם יוצאים – שום דבר לא קורה אצלו בנפש. ועומר חשב על זה קצת ושאל אם הוא מתחיל איתן או הן מתחילות איתו (אפילו בעקיפין, דרך חברה), והחבר שלי, שהוא גבר נאה ומשכיל ועם עבודה טובה, אמר שהן מתחילות איתו או שזה בליינדייט. ועומר סיפר לו את כל הסיפור שכתבתי למעלה, על הלקוחות והעסקים, ואז אמר –

אתה, אורי, אתה כמו הלקוח הזה. הן מתחילות איתך ואתה יושב ומחכה שירשימו אותך. והן מרשימות, זה ברור, אבל אתה לא עושה שום תנועה אליהן. אני מתכוון, בנפש. אז איך תתאהב ככה אם הלב שלך יושב רגל על רגל ומחכה שיגישו לו מנה מושלמת? ברור שזה לא יעבוד, בנאדם. לך תתחיל בעצמך עם מישהי ותחכה שהיא תגיד לך לא, ותראה איך אתה מתאהב בה במקום.

ו.
וזה, איך לומר, נכון גם על הרבה דברים אחרים בעולם.
_______
בתמונה: ספויילר.

לא בתמונה: הקורס המקוון שלי, עקרונות הבסיס של הסטוריטלינג, שמתחיל בעוד שבוע ויומיים. פרטים אצלי בפרטי או כאן.