לדבר

בגיל עשרים ואחת התקשרה צופיה לאמא. אמא, היא אמרה, אני צריכה לדבר אתכם. ה'אִתכם' הזה הקפיץ אצל אמא שלה כמה חושים, אבל היא לא אמרה מילה. במקום זה אמרה וואי, צופיה, אני אשמח, ואמרה לה מתי את רוצה? רוצה שנצא הערב, רק אני ואת? הם היו בקשיים כלכליים לאחרונה – העסק של עודד לא הצליח כל כך, ומשהו בהלוואות העסקיות והמשכנתא ערער אותם קצת. בכל זאת היא חשבה שלצאת זה הדבר הנכון לעשות. משהו בבית נע בתבניות מוכרות מדי של מערכת יחסים וסוגר את היכולת להיפתח. כן, אמרה צופיה. את רוצה שגם אבא יצטרף? אמרה אמא שלה, וכשצופיה שקלה היטב ואמרה אני חושבת שרק שתינו, חשבה אמא שלה (שקראו לה שרה, או שרי, או שריל'ה, או 'אמא') שצופיה כנראה רוצה לצאת בשאלה.

היא לא אמרה לה על זה מילה, כמובן. עברו הזמנים שבהם הורים היו קופצים לתקן לילדים שלהם את החיים. היו לה דעות מוצקות בנושא, כמובן, אבל הגבול – איפה בעצם עובר הגבול בין לתמוך בילדה ובין להגיד לה 'אני חושבת שאת עושה בחירה שגויה, צופי'? היא לא ידעה. ובכל זאת, כאישה שידעה היטב שיש אלוהים – נניח, ושיש נכון ולא נכון, היא רצתה להגיד את זה לצופיה. להגיד לה, אבל אני יודעת שיש, זה לא מספיק לך? מובן שאף אחד לא שאל אותה. מובן שהתחושות האישיות שלה לא קשורות כאן. מובן שבעיני הבת שלה היא רק אמא, לא אשה שעומדת בפני עצמה. למה שיהיו לה רגשות, בעצם, מעבר לחמלה?

צופיה לא רצתה לחזור בשאלה. הן ישבו יחד בבית הקפה הקטן של שולי, קפה שהגיש בורקסים ממולאים ועוגיות שהיו שברי עוגיות וקפה אלוהי וזהו, בעצם, וצופיה אמרה אמא, אני רוצה לעבור לגור מחוץ לבית. כלומר, היא לא אמרה את זה ככה, היא אמרה, אמא, אני רוצה לעבור לדירה משלי. ושרי, שהתכוננה כבר למשהו דרמטי יותר, אמרה, במין אנחת רווחה משולבת עם דאגה, אוקיי, ובלעה את הביס מהבורקס, ואמרה אבל למה, בעצם? וצופיה אמרה זהו, אני בת עשרים ואחת, אני יודעת לדאוג לעצמי, אני רוצה לשכור דירה. אני חושבת שהגיע הזמן. במידה כזו או אחרת הוא אכן הגיע, שרי ידעה את זה. הכחישה – לא תמיד הזמן עובר לטובתנו – ובכל זאת, ידעה.

ויחד עם זאת, בניגוד ליציאה בשאלה, או ליציאה מהארון, או בעצם לכל יציאה שהיא אקט של זהות, היא חשבה שזו החלטה מטופשת; צופיה השתחררה ממש לפני רגע, עבדה עכשיו, התכוננה לקראת הפסיכומטרי, היה לה עוד זמן – עוד זמן לנסות ולטעות ולעשות את הדבר הזה שקוראים לו להתבגר. היא חשבה על הבת שלה מנסה להחזיק שכר דירה בעיר המטורפת הזו. מבשלת לעצמה. קונה לעצמה רהיטים. מתקנת את מכונת הכביסה, מתמודדת עם מינוסים ועם הלוואות. היא עצמה בקושי עמדה בזה. זה היה מוקדם מדי בשביל כל הדברים האלה. היה לצופיה עוד זמן.

היא אמרה את זה. אני לא יודעת אם את שואלת אותי, היא אמרה לצופיה, אבל אני חושבת שזו החלטה מטופשת. היא לא אמרה 'מטופשת', כמובן. רק אמרה שזו החלטה לא טובה. חבל לקפוץ למים האלה מוקדם מדי, היא אמרה. יש לך מקום בבית, היא אמרה. מה רע לך, את יכולה לצאת ולבוא מתי שבא לך, אף אחד לא שואל אותך כלום, היא אמרה, ועם כל משפט כזה ראתה איך הבת שלה נאטמת יותר ויותר, כאילו העיניים הופכות חלונות אטומים והפה מתהדק והנחיריים מתרחבים, אבל היא לא ידעה למה. אבל בסוף, היא אמרה, זו החלטה שלך, וצופיה אמרה יופי, ושתקה, בלי להבהיר אם זה 'יופי' שיפה באמת או 'יופי' אירוני, ואחר כך שאלה אם הם יכולים לעזור לה קצת בשכר הדירה עד שתמצא עבודה. זה היה מעצבן.

מה בעצם הייתה צריכה להגיד? היא תהתה אחר כך מול עודד, בהליכה היומית. הייתי צריכה להגיד לה יופי, חמודה, יופי, זה הדבר הנכון לעשות? ועודד התנשף קצת והחזיק את הברך הפגועה שלו (הרופא התעקש שזה עוזר לה לעשות ספורט, אז הם הלכו, אבל הברך עדיין כאבה. אם כי, הודה עודד, קצת פחות) ואמר אני לא יודע מה היית צריכה להגיד לה. ושרי אמרה – הרי בסוף זה יהיה עלינו. אתה יודע את זה. היא מבקשת כסף, ואנחנו ניתן. ואחר כך זה יהיה עוד כסף, ולאט לאט נהיה יותר פונקציה של החזקה ופחות ופחות משפחה והיא תהיה פחות ופחות מחוברת אלינו, ואנחנו ננשוך שפתיים. ומה איתנו? לא מגיע לנו להיות עם הבנות שלנו? היא לא קטנה מדי? ובכלל, מאיפה נוציא עכשיו עוד אלפיים שקלים כל חודש. ועודד אמר לא, לא קטנה. ואמר, אולי זה לא משהו בנו, את יודעת. ואחר כך נשך שפתיים, והם דידו חזרה הביתה והתיישבו לשתות תה ליד השולחן בסלון.

היא חשבה יום אחר כך, באוטובוס, בדרך לעבודה (היא עבדה בתל אביב, ודווקא שמחה על הפקקים שנותנים לה לנוח קצת), אולי זה לא סיפור של כסף, היא חשבה בתוך תוכה. אולי זה דווקא סיפור של המחשבה כאילו לבת שלה יהיה פתאום בית אחר. כאילו הבית שלהם כבר לא מתאים לה, ולא בגלל בן זוג או משהו. סתם, כי גדלה. מה זה אומר עלינו כהורים, בעצם, ומה זה אומר עלינו כאנשים. אנחנו לא אנשים שנעים להיות איתם? מובן שאנחנו לא מושלמים – מי כן – אבל ככה, בגיל עשרים ואחד, פתאום? והרי אם צריך אוטונומיה, יש לה חדר פרטי, נעול, בשביל מה ככה. וחשבה, אולי בעצם אני מפחדת שהיא תתאהב באוטונומיה הזו. שכשיבוא בן זוג, הוא לא יהיה מפלט מהבית של ההורים אלא הפרעה בשקט של הדירה, ומה יהיה אז.

אז תוכלו לעזור לי? אמרה צופיה שוב. היא התקשרה באמצע יום העבודה לספר שכבר יש דירה (עוד אתמול הייתה, מסתבר. ההחלטה כבר נפלה מזמן. כסף היה הבעיה), ולמרות שזה היה הדבר הלא נכון להגיד, שרי אמרה 'כן'. היא אמרה 'בשמחה', למרות שלא שמחה בזה. אלפיים שקלים בתוך כל החובות זה לא באמת כסף. וזה גם לא יהיה אלפיים שקלים; צופיה תעבוד, הרי. תמצא לעצמה עבודה. תחזיר את הכסף. גם העסק יצא מהמצב הזה, המצב הכלכלי שלה יתייצב. אלפיים שקל לחמישה חודשים זה לא נורא, בסך הכל. צופיה אפילו לא אמרה 'תודה', או 'וואי, זה לא מובן מאליו', רק את אותו 'יופי' חצי אירוני, ששרי מעולם לא ידעה להתמודד איתו. היה בה משהו מרוחק, בצופיה. חיבוקים, נניח, היא לא אהבה מעולם – למעשה, מאז התיכון היא לא חיבקה אותה. כשנפגשו הייתה שם רק נשיקה קפוצה באוויר, לא יותר.

אמרתי לה 'כן', היא סיפרה לעודד, ועודד משך בכתפיו ואמר, 'מה עוד אפשר להגיד, בעצם?' וזה היה נכון. מעצבן – הרי הקשיים הכלכליים היו בגללו, זה הוא שהימר על המוצר החדש הזה וכשל – אבל נכון. מה אפשר בעצם להגיד? להגיד לה 'לא, אני רוצה שתישארי בבית, אין לנו כסף כרגע' ולקבל ילדה חמוצה, מזעיפת פנים, שותקת, עד שלכולם ימאס והם יגידו לה 'טוב, סבבה'? עדיף לחסוך את המריבה המשפחתית הזו. היא ידעה שיקח זמן – הרבה זמן, אולי אפילו עשרות שנים, כשהבת שלה תהפוך להיות אמא בעצמה – עד שהבת שלה תבין שגם לה יש קשיים, ושגם אצלם בזוגיות יש רגעים שיותר ורגעים שפחות, ושקשיים כלכליים יכולים לצוץ בהפתעה גם בגיל ארבעים ושלש, אבל בינתיים לא היה לה דבר לעשות.

כשחזרה הביתה צופיה חיכתה לה. היא הייתה שמחה, לשם שינוי, ואפילו הכינה ארוחת צהריים חמה. תוך כדי שהגישה לה קוסקוס ומרק (טעים!) היא פטפטה כמעט בעליזות על השותפה החדשה שלה (לומדת משפטים באוניברסיטה) ועל העבודה שהיא מחפשת (הייתה היום בראיון עבודה, פעמיים). רק אז, מול הקוסקוס והמרק, חשבה שרי שאולי כל הסיפור הזה הוא כסות עיניים למשהו גדול יותר שהיא לא מעזה להגיד. אולי יש לה חבר והיא רוצה להיות איתו ביחד, באינטימיות, בלי לספר להם. אולי יש לה חברה והיא רוצה להיות איתה. בלי שכולם ידעו. בלי שמישהו ידבר. הנה פתאום זה יכול לקרות.

אולי, חשבה, זה סיפור גדול יותר, של דת וזוגיות ובכלל, שידוד מערכות, שצופיה לא מעזה להגיד ובמקום זה מסתירה אותו תחת מעבר הדירה וקבלת אוטונומיה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה, ופתאום נמלאה שרי רחמים וחמלה ואהבה אמהית לילדה שלה, שהיא כבר לא כל כך ילדה, וצריכה להתמודד עם החיים בלי לדעת איך עושים את זה. אפשר לחבק אותך? היא אמרה לצופיה, קצת חוששת, אבל הילדה אמרה, בפשטות, 'כן' ובאה לחיבוק, ולמרות שמאז התיכון היא לא חיבקה אותה, משהו בחיבוק הפרידה הזה (כי זה מה שהוא היה, חיבוק פרידה) הרגיש הכי נכון וטבעי בעולם.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “לדבר

  1. כיף כל כך לקרוא, ולהזדהות. אני מוצא את עצמי כמעט בכל דמות שלך, גם האלו שפחות קשורות. ממש תודה.

  2. מלא מלא אנושיות פשוטה, פחדים של הורים, התבגרות של נער\ה, חששות מרחפים במוח, פשוט אמיתי כל כך

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s