לבטלה

אבל אולי לא איך לכתוב את הגוף אלא איך להרגיש את הגוף ואולי אפילו לא הגוף הוא השאלה כאן אלא הדברים שהוא גורר בעקבותיו. למשל עצלות. למשל הרצון לפרוק. למשל איך יושב נדב מול המחשב כמה שעות לפני המפגש עם נועה והלחץ מבצבץ בעור והוא עושה דברים שלא מדברים עליהם בקול, וכשמדברים עליהם לא אומרים אותם ישירות אומרים כן, אתה יודע, איך מסתדרים בלי גוף אחר לגעת בו, שאלה קשה, בוא נחשוב, הכל יודעים מפני מה כלה נכנסת לחופתה הכל יודעים מפני מה בני תשחורת נועלים דלתותיהם אבל, ואחרי כן, אחרי התשוקה הבלתי פוסקת אחרי הריצה אחרי נעילת הדלת אחרי הגוף אחרי המבוכה, אחרי העצבות הדקה עד תהום שיורדת על נדב ככה, מופשל. מה עכשיו.

והוא אומר לעצמו הרי אנשים אחרים לובשים שחורים והולכים לעיר אחרת ועושים מה שעושים ואני חוטא לביתי, הוא אומר, והוא אומר מה יעשה הבן ולא יחטא, והוא אומר הלך למקום שהלך ועשה מה שעשה מה כפרתו יתחזק בתורה ובמצוות, את כל אלה הוא אומר אבל יודע, בתוך תוכו, יודע שכל זה, כלומר כל העיסוק בחטא שבא בעקבות הגוף שבא בעקבות הבדידות, כל זה הוא בריחה, פשוט כך לפעמים העיר האחרת היא בתוך הנפש. היא רק בריחה מהצורך הזה לצאת לדייטים, להשתדל להגיד כן, להשתדל ליזום לנסות להרגיש משהו בכח, בכח, לנועה שיושבת מולו ולא מבינה מה הסיפור, והוא אומר אני לא יודע אני לא יודע אבל בתוך תוכו הוא כמו כלב רודף אחרי זנבו; האם הוא נמשך אליה או לא.

וזה מה שאמר קהלת הוא אמר הבל הבלים הכל הבל ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים אבל לא לכל חפץ. ואם צריך לדבר בדברים שאין לדבר עליהם הוא חושב והרי כל החברים שלי, כך הוא מדמיין, כל החברים שלי כבר ידעו וכל החברות שלי כבר אכלו מפרי העץ ורק אני, כך הוא חושב, רק אני עדיין, וכשהוא יושב מול המחשב הוא חושב גם להפך, איך אני בעצמי כלומר בתוך עצמי כלומר למען עצמי איך כל הרגע הזה, שלא לומר את המילה המפורשת: לרִיק. לסתם. לארץ. לבטלה. כל כך מרוכז בי איך תבוא אחרת. והוא חושב לעצמו איך הדברים שהוא רואה באתרים שאין לראות אותם, מה הוא מחפש, שיהיה כמה שיותר אמיתי שלא יראה מצולם שתהיה לו איזו נגיעה עם הדבר האמיתי וגם אבל כך, מסך, מה בכך, מה זה אומר עליו שהוא מחפש ככה דברים, האם זה טוב כלומר הוא בנאדם, האם זה רע, האם זה בריחה מהצורך להגיד לנועה יאללה, בואי נלך קצת הקפה הזה עשה לי לא טוב והירח

כלומר מה בריחה לא בריחה, חס ושלום, רק שהזמן הזה נותן לו זמן, נותן לו מנוחה, אומר לו אל תדחק בעצמך בשר, אומר לו תחשוב, תחשוב עוד, והוא חושב. כל כך הרבה הוא חושב הוא מסתובב בתוך עצמו הוא הולך ימינה שמאלה למעלה ולמטה הוא אובד בתוך הפרדס הוא אומר יש צדדים לכאן יש צדדים לכאן, יש גברא יש חפצא, ההיא איתתה הוא חפצא ההוא גברא, גברא הוי, וכל כך הוא מסתבך והולך ומסתבך כל כך, כמו לשבת מול עצמו, כמו לגעת כמו להצטער כמו לגעת שוב, והוא יושב מול נועה ומרגיש איך היא דומה עליו כקאקי חיוורי וחושב לעצמו אולי זהו אולי אני צדיק אבל לא, לא ככה, בכלל לא ככה, ורגע הוא חושב לעצמו האם זהו האם דפקתי הכל אבל נועה שואלת אותו תגיד, היא שואלת, תגיד, אתה שומר נגיעה, והוא לא יודע לאיזה צד היא שואלת אם לטיבותא אם לגריעותא והוא חושב נגיעה, הוא חושב, שומר נגיעה ממי, והוא אומר לה משהו, מה הוא אומר.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “לבטלה

  1. נפלא. ממש ממש נפלא.
    מאוד נהנתי לקרוא, והכתיבה שלך כאן פשוטה ונוגעת ללב. יש לך יכולת מדהימה להעביר תחושות ומחשבות ורגשות (בעצם כל דבר אבסטרקטי) בצורה אנושית ופשוט. בקיצור, תענוג. תודה!

  2. וואו… המבוכה ורגשות האשמה שלנו החילוניים הם, אני מבין, גרגר קטן לעומת מה שרובץ עליכם, הדתיים.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s