לריק

הפעם הראשונה שנדב אונן (וגם המילה הזו, 'אונן', לא מדייקת, למרות הבוטות שבה, אבל אולי אין שפה מדוייקת לדבר בגוף. כל ימיו היה נדב בין החכמים ולא מצא לגוף טוב אלא שתיקה) הייתה בישיבה התיכונית. בטעות, כמובן. עוד לפני הידיעה שהבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי חטא. היה לו פלאפון, ובפלאפון היה מצב גלישה בסתר, והוא צפה קצת בתמונות בגדי־ים כשפתאום הרגיש שמשהו קורה, ואפילו מילים להגיד מה קורה לא ידע; בהתחלה נבהל, אחר כך רץ לשירותים ובדק וראה שקרה מה שקרה, ורק כשירדה עליו תחושת הריקנות ובעקבותיה תחושת האשמה, הבין שזה הדבר הלא־מדובר שמדברים עליו כל היום.

אבל עכשיו כבר שנים אחרי כן. הייתה ישיבה תיכונית וישיבת הסדר וצבא בתווך ותואר ראשון ועבודות סטודנטים שנותרו עבודות סטודנטים גם אחרי סיום התואר. גיל עשרים ושמונה. חדר קטן בדירה קטנה בשכונה קטנה בתוך עיר גדולה. בערב יהיה הדייט השלישי עם נועה ונדב ישב מול המחשב מופשל עד עמקי נשמתו, תחילה הייתה תשוקה (הוא עוד הלך ברחוב, והתשוקה אחזה בו בעצב ההוא שתחת הלב), אחר כך לחץ שבצבץ דרך העור כמו זיעה, הייתה ריצה, נעילת הדלת, אחר כך גוף, אחר כך מבוכה, עצבות דקה שיורדת עליו, תחושת כישלון, רק אז ריקנות, והיא דומה מאוד לריקנות של הפעם הראשונה וגם שונה מאוד כי בכל זאת, שלש עשרה שנה אחרי.

אנשים אומרים ריקנות כאילו מדובר בחדר ריק, אבל זו ריקנות שדומה יותר למים מתרוקנים מכיור. כאילו משהו נשאב לפתע ויקח זמן עד שיתמלא שוב. ובזמן הזה, בין הריקנות והמלאות, נדב אמר לעצמו אבל מה, מה יכולתי לעשות, ואמר לעצמו, הרי אני רוצה להיפגש איתה בלי מחיצות הגוף, בלי לכמוה אליה כי אני גבר והיא אישה, לפגוש אותה באמת, נפש לנפש, ותוך שאמר לעצמו ידע עד כמה הוא משקר לעצמו כרגע. עד כמה הוא מוצא לעצמו תירוצים ברומו של עולם רק כדי להתחמק מהתחושה הזו, הנוראית, שהוא יושב מולה והיא יושבת מולו, ממש פנים מול פנים, והוא לא מרגיש בתוכו כלום.

ומה זה כלום. הרי היו בחורות שרצה, והן לא רצו אותו. שירה, למשל, שהייתה שותקת ויפה שכזו. או נעמי שפגש בה באוניברסיטה ולא ידע איך דבר כזה קיים בעולם. הן תמיד היו אחרות, בלתי מושגות, והוא כמה אליהן דווקא מפני שלא הבין אותן ודווקא מפני שלא רצו אותו. אבל האחרות – שלומית, רעיה, אמונה שיצאו חצי שנה ובסוף נפרדו כי כן, הרגיש שהוא יוצא איתה סתם. כדי לא להיות לבד. כדי לא להיות מושא לרחמים. אבל באמת, באמת, כשישב ופתח את הלב שלו ובדק לראות מה קורה שם, לא הרגיש כלפיה כלום. ומה עושים עם הלב הזה, איך גורמים לו לנוע לאן שרוצים.

וכדי לברוח הלך להתקלח, וכשהסתבן בשמפו של עשרה שקלים מהסופר המקומי הסתכל בעצמו וחשב, מה אני אמור לעשות. באמת. הוא חשב, הרי אני הרבה אחרי הישיבה התיכונית. הרבה אחרי. אבל הרי לא נישאתי ולא ידעתי אישה (ככה חשב, 'ידעתי אישה', במקום המילה המפורשת, 'לשכב עם מישהי'. אולי כי השכיבה יש בה ממשות, והידיעה היא רוחנית ואין בה דבר), מה אני אמור לעשות. אבל ההיתר הזה, ההיתר של 'מה יעשה הבן ולא יחטא', לא באמת הועיל לו, כי הריקנות עדיין הייתה שם והאשמה עדיין הצביעה עליו. אז נניח שמותר, אמר המצפון, נניח שכל מה שאתה עושה זה בסדר, עדיין, האם אתה רוצה לשלם את המחיר?

ומה המחיר? לא שאלת 'מי משלם על מי בדייט ראשון' שאותה הם כבר עברו. דווקא בחורה נחמדה, נועה. עובדת במחשבים. עשתה תואר ראשון באוניברסיטה העברית. צוחקת הרבה. המחיר הוא אחר לגמרי: להישאר במקום, להשקיע בדבר שלא בא לעולם, לחכות עוד ועוד שמשהו יקרה, שהעולם יוציא את עצמו מן הבוץ. בינתיים לחפש עוד ועוד, להצדיק את עצמו, להתעסק בגוף כדי לא להתעסק בנפש, ובכל הזמן הזה העולם ממשיך לנוע. חברים מתחתנים, עובדים, קונים דירה. אולי זה מה שנאמר, הקנאה (בחברים הנשואים) התאווה (מה יש לדבר) והכבוד (העצמי) מוציאים את האדם מן העולם.

וככה, כשהיא שואלת אותו שאלה של דייט שלישי, את שאלת 'מה תרצה לעשות בעוד חמש שנים?', פתאום מתחוור לנדב שאין לו מושג. שאולי השעות שהוא מבלה מדי יום מול המחשב, מחפש סרטונים שיש בהם אמת (מילה מטופשת, 'אמת', להגיד על סרטונים שכאלה, ובכל זאת הוא מחפש אמת. למשל, שמות אמיתיים. למשל, סרטונים ביתיים), כל השעות האלה הן עצמן בריחה ממשהו גדול יותר, מהצורך לעשות משהו שיש בו ממשות. למשל, לעבוד. למשל, להתחתן. למשל, להביא ילדים, להשקיע בהם, למשכן את עצמו לצורך איזה עתיד. יש לו זמן לכל הדברים האלה, מפני שאין לו מה לעשות משהו אחר בזמן הזה. שהשעמום מביא לידי בטלה אבל גם להפך, דבר גורר דבר, כמו מערבולת מים בכיור.

והוא כבר לא יודע מה לעשות. זו לא רק השאלה האם לעשות את זה לפני דייטים. זו שאלה אחרת, גדולה יותר; מי הוא כשהוא יוצא לדייטים. מה הוא מחפש. מה הוא רוצה מהעולם הזה. שנים אמר לעצמו עד כמה הוא צדיק, בעצם, כשהוא יוצא כך לדייטים, משביע את היצר ומסוגל להתבונן בנפש של הבחורה ולא רק בגוף שלה, לא לחפצן אותה עד תום, אבל עכשיו הוא חושב – מה אם להפך? מה אם כל מה שאמרו לי כל חיי לא היה נכון, ואולי הדבר הנכון לחפש קודם כל, ודבר ראשון, הוא גוף? אולי זה היה כל כך ברור עד שהסיבה שלא מדברים בזה היא לא שזה דבר פסול, לצאת עם מישהי ולחשוק בה, אלא להפך, שזה הדבר הכי בסיסי בעולם עד שאין צורך להתעכב עליו? אולי כל הזמן חשבתי שאני צדיק, אבל בעצם לא הבנתי כלום?

וככה, באמת, כשהוא הולך לצד נועה, אחרי בית הקפה והם הולכים להם בעיר ששרועה תחת הכוכבים, והיא מדברת והוא לא מרגיש כלום, כאילו הכל שטוח, לא רואה אותה לא כנפש ולא כגוף ומרגיש כמו רובוט שמדבר עם רובוט אחר, ככה תוך כדי דיבור היא עוצרת (על מה דיברה בעצם?) ואומרת תגיד, נדב, אפשר לשאול אותך משהו? והוא אומר כן, אפשר. והיא אומרת תגיד, אתה שומר נגיעה? והוא מסתכל עליה ופתאום רואה איך אישה, בת עשרים ושש, והבדידות והבשר והרצון להיות יחד, ובתוך כל זה הלב פועם בו והוא חושב רגע, למה היא שואלת, האם זה טוב, לשמור נגיעה? האם זה רע? ובעצם, בכלל, לשמור נגיעה ממי? האם היא שואלת אם אני שומר נגיעה מעצמי? ומה בכלל עדיף, לשמור נגיעה מעצמי או לשמור נגיעה ממישהי? איזה מהמחירים אני מעדיף לשלם?

והוא מבין שהיא מצפה לתשובה אבל אין לו מושג, בעצם, מה הוא צריך לענות. הוא עונה לה משהו אבל מה הוא עונה לה, לא מצאנו לגוף טוב אלא שתיקה.

___
(ניסיון שני לכתוב את זה)

מודעות פרסומת

13 מחשבות על “לריק

    • גם אני חושב שזה יותר טוב מהקודם. ברור יותר, קצת פחות התאמצתי בקריאה (וזה טוב בעיניי. לא תמיד מצווה להיות בלתי מושג)

  1. בסד
    שלום לך ופחות שלום להגיגך
    תגיד לי בבקשה למה. למה אני צריך לקרוא את המקום הנמוך הזה. אולי זה "אמיץ" ו"אישי" ו"נורא חושפני"
    ו"ממש משתף בתחושות, וואוו. גם אני הרגשתי כך בדיוק." ועוד כהנה משפטי עידוד… אבל תכלס יהודל'ה זה מקום נמוך מהבחינה של מה אתה רוצה להגיד בזה. איזה תועלת תצמח מהדיבור הזה. מה אני יכול ללמוד ממך אה? שאתה מאונן ומתבאס? עם כל הכבוד. זה באמת ריק. אני לא קורה לזה אנושי ורגיל.
    אני יודע כי אני בן אדם של כישלונות בדרך כלל. אבל אני נמנע מלמשוך אחרי אנשים למטה. בדרך כלל אני מספר על נסיונות שלי. שלא הצליחו, ההבדל ביננו שאני לא מפליץ מעל המקלדת כי ריח רע זה ריח רע זה ריח רע. חבל לי עליך אחי יהודן. תכתוב משהו שמלמד. תחשוב עלי כשאתה כותב. תחשוב להגיש לי פרח
    של אותיות. אולי נהיה קצת חברים כך.
    תודה.

    • שלום חזרה, איש שאינני מכיר.
      זה לא אישי ולא אמיץ. זה סיפור, וכסיפור, הוא מנסה להציג את העולם הזה ולהגיד עליו משהו. הוא לא מנסה לחשוף או להיות פרובוקטיבי, וגם אני עצמי לא אדם כזה, פרובוקטיבי. יש אמירה בסיפור הזה, והיא אינה אתית (כלומר, היא לא 'טוב לעשות כך' או 'רע לעשות כך') אלא אומרת משהו על הקיום האנושי, על הצלחה ועל כישלון. אם תתעכב קצת על הסיפור אני בטוח שתראה אותה.

      אני לא חושב שהסיפור הזה מושך אחריו אנשים למטה, ואני לא חושב שזה סיפור של כשלון, ובטח שלא הייתי קורא לו 'הפלצה מעל המקלדת'. אם הייתי חושב ככה, לא הייתי כותב אותו ולא הייתי מפרסם אותו.

      תודה שקראת
      יהודה.
      (ולא 'יהודל'ה'. אני לא חבר שלך שתקרא לי בשם חיבה מפוקפק. לו היית חבר שלי, היית יודע שלא קוראים לי ככה).

  2. בסד
    אתה צודק. סליחה עם פגעתי. סליחה על תגובתי החריפה. לא ידעתי שכל העולם שומע אותנו, חשבתי שאנו לבד.
    באמת קראתי לך בשם חיבה, סליחה אם הוא סתמי בעיניך. בכל אופן אולי פעם נדבר בצורה פרטית יותר ואסביר לעומק את דעתי. אם תרצה לשמוע כמובן… תודה
    דב

  3. כי זה מסקרן אותי איך זה ייראה. ובגלל שבהרגשתי הפעם השנייה הייתה טובה יותר מהראשונה, אני חושב שביכולתך להמחיש את זה יותר.
    תודה מראש

  4. וואו. תודה על זה.
    יש פה המון משפטים מדוייקים מאוד.
    וחבל שלא היה מי שכתב לי על זה כשהייתי רווק ובודד. (אבל גם עכשיו זה מצויין, כי עכשיו אני נשוי וגם בודד לפעמים.)

  5. אוהבת את זה ששניהם קיימים אחד אחרי השני.
    יש פה משהו פרוש הרבה מהקודם, שתופס אותי פחות. אבל משהו בפירוט מרענן מאד, בעדינות שנוכחת כאן עדיין בתוך ההרחבה. ומחכה לקרוא את נועה בתוך כל זה (ומאד אהבתי את ה'תגיד, היא שואלת, תגיד' שלה בקודם).

  6. אני לא יודע לבצע את זה. ואולי בכלל תחליט לקחת את זה לכיוון אחר, אבל אני מציע לך את נועה לא מהמקום האישי שלה מול גוף, אלא מהמבט שלה כלפי נדב, הפגוש שלה:
    רק בראשי פרקים, מתוך הראש של נועה:

    (נועה גדלה בבית דתי רגיל למדי, שבו כל הנושא של גוף בכלל לא מדובר)
    -היא זוכרת שהיא גילתה שבנים עושים דבר נורא שכזה רק כשהייתה בשירות לאומי, וחברה שלה מהדירה נפרדה מחבר שלה אחרי שנתיים כשהוא החליט לה לגלות שהוא מדי פעם…
    -כשהיא הייתה במדרשה והתחילה לצאת היא לא חששה מזה, כי הבייניישים שנפגשה איתם בטח לא יודעים מה זה.
    -עד גיל 25 היא הייתה בטוחה שביינישים הם מחוץ למשחק עד שתפסה בטעות את אח שלה הקטן רועי, הסדרניק בשיעור ד… מאז, וגם אז, הם לא דיברו על זה ולא ידברו על זה יותר לעולם.
    -כשהיא בגרה, והיא כבר לא הדוסית שהיא הייתה פעם, כי זה מה שקורה כשמתבגרים, ויוצאים לאוניברסיטה, והדייטים כבר לא עם ביינישים, וכבר אין לה אפילו את המספר של הרבנית מהמדרשה בנייד,והיא הולכת עם מכנסיים, לפעמים, היא הבינה שהתופעה הזאת רחבה הרבה יותר ממה שנדמה לה.
    כשהיא הייתה בת 25 היא עד קיוותה שלפחות הבחור עם החיוך המקסים מהקורס של 15:00 לא שולח ידו במעל, אבל היום בגיל 27 זה כבר לא בשיקולים שלה. היא מבינה ש(כנראה) זה פחות רלוונטי..

    אני לא חושב שבאמת תקבל את הגיגי, ואין לי מטרה לתת לך חומר לכתיבה, אבל באמת מעניין מה עובר בראש שלכן בנושא. אני מאמין שכל מי שגדלה בחינוך דתי, כמו נועה, תופסת את זה אחרת מהעולם החילוני.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s