אולי הדימוי הכי טוב שאפשר לתת לתחושה הזו בפורים הוא התחושה של להיות החבר של מלך הכיתה, או החברה של מלכת הכיתה, ואולי אפילו להיות מלכת הכיתה עצמה, במקרים מסויימים. זו שהולכת עם זוג החברות שלה לכל מקום, והן מצחקקות מבדיחות שלה ומראות לה סלפי ונהנות מההילה שלה. אני לא מתכוון להגיד 'מלך הכיתה' במובן השלילי, אלא במובן של האדם שניצב באמצע ונהנה מהכח שהחברה משדרת אליו. לא הייתי אף פעם מלך הכיתה ולא החבר הכי טוב שלו. אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושה: זו תחושה טובה, בגדול, תחושה שיש בה הצלחה וקצת התנשאות ואולי, אפשר לומר, אולי אפילו שמחה, ומתחת לה יש אֵימה כמעט־טהורה.
האֵימה הזו נמצאת שם תמיד, מפני שיש משהו במעמד הזה, מעמד מלכת הכיתה או החברות שלה, שהוא כל כך עדין עד שהוא תמיד קרוב ליפול. משהו תמיד יכול להשתבש. מישהו יכול לערער על המעמד הזה, או שמלך הכיתה יכול שלא להטות חסד לרגע, וההילה תתנפץ על הקרקע הרגילה, היומיומית, של המציאות. זה רגע מביך מאוד: לא רק בגלל המחשבה שיראו אותי כפי שאני, כלומר, כמו כולם, אלא גם בגלל רגע הנפילה, שהוא תמיד מלחיץ יותר ומפחיד יותר מאשר הנפילה עצמה. תחושת האושר מתערבלת תמיד עם הפחד ליפול, ויוצרת איזשהו לחץ בנפש שמחפש מקום להתפרץ.
אני חושב שזו תחושה דומה מאוד לתחושה שאוחזת בי תמיד בפורים: קודם כל, הרצון למצות אותו. לחגוג אותו. להתפרע אותו. שהוא יהיה הכי שאפשר, הכי גדול, הכי וואו, הכי שיכרון חושים, הכי אינסוף חוויות, ומתחת לזה החשש התמידי שזה לא יהיה ככה. שזה לא יקרה, שהפורים לא יעמוד בבילדאפ של עצמו ויתרסק על קרקע המציאות. אבל זו עדיין לא אימה. פורים סתמי הוא פורים סתמי, הוא לא פורים 'מפחיד'. האימה שנמצאת בפורים נמצאת שכבה אחת מתחת לשניהם; ברצון להיות אני, או בפחד להיות אני, או (כמו שאני חושד יותר ויותר לאחרונה), בזהות שיש בין הרצון הזה ובין הפחד הזה.
כשאני אומר 'הזהות הזו', אני לא מתכוון שהרצון להיות אני והפחד הוא אותו הדבר. אני מתכוון לזה שהרצון להיות אני, כלומר, חופשי מדאגות, עושה מה שאני רוצה, לא חושב על העבר או על העתיד, חופשי, כרוך תמיד בפחד מלהיות אני. לא רק במובן הפשוט, שבו החברה או אנשים סביבי נפגעים או מגיבים בצורה שלילית לחופש שלי ולהתנהגות שלי, אלא אפילו ברובד שביני ובין עצמי: הרצון להיות מי שאני כרוך בהרבה מאוד מאמץ לעשות מה שאני רוצה, המאמץ שלא להתאמץ, והמאמץ הזה כרוך תמיד בחשש ליפול. בחשש לא להצליח. בחשש לצאת נלעג: להקיא, להתקשר לאדם הלא נכון, להגיד את המילים הלא נכונות. החשש להיות כמו מלך הכיתה שמספר בדיחה אבל אף אחד לא צוחק.
פחד אלוהים.
הרבה חברים שלי בורחים מהחג הזה למקומות אחרים. לסיני, נניח. לצרפת. לערים אחרות ברחבי הארץ שלא דורשות את אותו מאמץ פורימי כמעט על אנושי; המאמץ לשמוח בכח, המאמץ להשתכר, להתחפש, לספר בדיחות, לצחוק. פורים אמיתי, הם אומרים, הוא פורים שבו אני לא מנסה לשמוח. לא מנסה לחגוג את החג הזה כמו שמנסים לחגוג אותו. אני יושב בבית, קורא קצת, שותה יין לצאת ידי חובה ומחכה שכל הסיוט הזה יעבור. וזה יקרה בסוף, הסיוט יעבור בשקט, בבית, בלי אנשים, בטיול, לכל היותר, אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שפורים אף פעם לא יעמוד בבילדאפ של עצמו, מפני שאין לו בילדאפ. הוא אף פעם לא יהיה משהו, מפני שהוא אפילו לא מנסה. זה כמו להיות הילד שתמיד חושש לספר בדיחה, בגלל שהוא לא יודע אם מישהו יצחק. הוא לא יפול, זה נכון, אבל גם ההמראה לא תקרה.
אין לי פתרון לכל הסיפור הזה. אני כן חושב שהמאמץ שווה את זה בדרך כלל, אבל גם מכיר את התחושה הנוראית כשזה לא עובד: לשבת בבית בליל פורים כי לא מצאנו מסיבה, או כי אין כח למסיבה, היא תחושה קשה הרבה יותר מאשר להגיד 'אני מחוץ למשחק הזה'. אני מבין את אלה שאומרים 'טוב, נו, נעשה כאילו', ואת אלה שפורשים, את אלה שאומרים 'לא, אל תשתה עוד כוס יין', וכן הלאה. זה מובן, באמת. כשמנסים להמריא, ההתרסקות כואבת הרבה יותר. אבל היי, אפשר להיות מלך ליום אחד. לפעמים המלך מטה את שרביט הזהב. כשמנסים להמריא ומצליחים להמריא, אפשר לעוף.
(חג שמח 
)
הכריכה האחורית 