ללמוד קצת

הלוואי והייתי יכול להגיד שהכל קרה עם רוחות וברקים ורעמים אבל האמת הייתה שהכל קרה ככה, סתם. היינו משפחה בורגנית, עבדתי בייעוץ אסטרטגי, הדס הקימה עסק קטן למטפחות, לכיסויי ראש, עשתה צילומים בשדה שבין פתח תקווה לגבעת שמואל. שני ילדים, נעם ושיר, משכנתא בקטנה. היינו בסדר. חיינו ככה שש שנים. היינו מאושרים. גם היא, אני חושב. ואז, בוקר אחד, הדס אמרה לי יואב, ככה היא אמרה; אני רוצה ללמוד קצת תורה.

ואני חייכתי, כי מה זאת אומרת, ללמוד קצת תורה. את רוצה ללמוד? תלמדי, הנה, יש שם בפינה ש"ס שלא פתחו אותו מאז האירוסין. את מוזמנת לקום לתפילה בשבת בבוקר אם את רוצה, לשבת עם הילדים ולשמוע קריאה בתורה. אבל היא אמרה לא, יואבי, ברצינות. אני הולכת שנה הבאה ללמוד כל השנה. מהבוקר עד הערב. אני צריכה רוח בחיים האלה. את המשפט האחרון לא באמת שמעתי. זה לא שווה את זה, אמרתי לה, זה באמת לא שווה את זה. למדתי בישיבת הסדר. את השנים הכי יפות שלי בזבזתי שם. מזל שחתמתי ויתור בצבא. אז תלמדי ואז מה? מה יקרה? כלום לא יקרה. והדס אמרה לא יכול להיות שאתה דתי ולא מאמין שתפילה ותורה לא עושים כלום. ולא אמרתי כלום, כי לא רציתי לדבר על מה שאני מאמין בו ומה שלא, אז אמרתי בסדר, לכי ללמוד.

בהתחלה באמת שום דבר לא קרה. כלומר, היא למדה תורה והעסק של המטפחות הלך וקרס. זה לא שינה לנו משמעותית כי, בכנות, מלכתחילה זה היה תחביב כדי שיהיה לה מה לעשות בחיים וקצת דמי כיס, ואני זה שפרנסתי את הבית כמו שצריך, ומראש עשיתי את זה ועבדתי קשה כדי שהיא תוכל לגדל את הילדים כמו שצריך. ולא בקטע השוביניסטי, כאילו, באמת, הייתי שמח לבלות עם נעם ושיר כל אחר צהריים, אבל עשינו חשבון והמשכורת שלי הייתה גדולה יותר. בכל אופן, לא היו מטפחות, ולילדים הייתה בייביסיטר, ואני עבדתי יותר קשה וחזרתי מוקדם יותר הביתה, והדס למדה תורה.

ויום אחד נעם חלה. לא משהו קשה, סתם, חום וכאב גרון ודוקטור גרוס הציץ ואמר דלקת גרון, ככה, אפילו בלי לשלוח למעבדה. ואני אמרתי אני עובד, מה, אני אקח יום מחלה? אולי תוותרי על הלימודים יום אחד? והדס אמרה אני לא יכולה, אני מעבירה היום חבורה, ככה היא אמרה, חבורה, עם קמ"ץ מתחת לרי"ש. ורציתי להגיד לה שאומרים עם סגול אבל היא פשוט אמרה טוב, אני אתפלל על זה. וככה, כמו שאני מדבר אתכם, היא עמדה בצד והתפללה איזה עשר דקות ואחר כך אמרה זהו, הכל יהיה בסדר עכשיו. זה היה מצחיק, לרגע, כי, כאילו, כולם יודעים שתפילה לא עובדת, אבל נעם הפסיק לבכות והסתכל עלי בעיניים גדולות ובדקתי לו חום והחום ירד. וככה, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו קורה.

או נניח, אחרי שבוע וחצי רות השכנה התלוננה שאנחנו מרעישים לה בלילה. הדס חוזרת עייפה ואני חוזר עייף ושנינו יושבים מול הנטפליקס או הספר שלנו ולא זזים. זה לא הגיוני שאנחנו מרעישים לה. אבל ככה היא התלוננה. דפקה בדלת בעשר בלילה. צלצלה בפעמון. העירה את שיר שהתחילה לבכות מעייפות, ואמרה לנו 'תפסיקו את המסיבה!'. זה רק שנינו, אמרתי, אבל היא אמרה 'אתם עושים המון רעש! מוזיקה!'. היא אשה בת שמונים ושש אז לא התווכחתי איתה, והדס הציצה מאחורי הכתף שלה ומלמלה 'ואחר האש קול דממה דקה', ובקול אמרה הגברת רות, ככה היא אמרה, המסיבה הפסיקה, ורות הסתכלה ימין ושמאל ואמרה תודה, תודה רבה, ידעתי שתקשיבו לי. הדס חזרה לספר שלה, ואני לא הצלחתי להירגע.

כי, אתם מבינים, זה עניין אחד להגיד לאשתך טוב, תעשי מה שאת רוצה, וזה עניין אחר שבו היא פתאום הופכת לאדם אחר מהאדם שהתחתנת איתו. ולא שמשהו בלב הטוב שלה השתנה, או בשכל החד שלה, או בשמחת החיים. היא פשוט נהייתה אחרת. אני נשארתי במקום והיא נהייתה אחרת, אותה הדס אבל אחרת, וגיליתי שאני כבר לא מסתכל עליה אותו הדבר. כאילו עד עכשיו עמדנו על אותה קרקע. היינו שווים. ועכשיו היא מתנשאת מעלי ואני רץ אחריה ומחזיק את שולי שמלתה. זו לא תחושה נעימה, אתם יודעים, אבל בכנות, גם התחושה של להכין מטפחות בזמן שבעלך מכניס עשרים אלף לחודש, גם זו לא תחושה נעימה, אז אמרתי בסדר, שיהיה.

אבל הזוגיות שלנו. הזוגיות שלנו. הדס לאט לאט התחילה לפתוח ספרים גם בערב, והתחילה לכתוב תשובות עד השעות הקטנות של הלילה, ומדי פעם בשעות הערב היו מתגנבות נשים מודאגות לחדר העבודה והדס הייתה אומרת להם. מה היא הייתה אומרת, אין לי מושג, אבל הן היו יוצאות משם מוארות כאילו מישהי שלתה אותן מבור תחתיות, ואני ידעתי שלמרות שאנחנו אוהבים, ולמרות שאנחנו בני זוג והורים לילדים, משהו קורה כאן שאסור לי לעצור אותו. ולמרות שאם, נניח, הייתם תופסים אותי לפני עשר שנים, בישיבה אפילו, ושואלים אם אני אתחתן עם רבנית, הייתי צוחק, פתאום הבנתי שזהו, כלומר, שזה ככה, ואסור לי לעצור את זה רק בגלל האגו שלי.

אז לא אמרתי כלום. לא אמרתי כלום כשהיא התפללה שירד גשם וירד גשם. לא אמרתי כלום כשהיא בילתה שבוע בצום ובסוף יצאה בעיניים בוערות ואמרה 'הצלתי את עם ישראל' אבל לא אמרה ממה, ולא אמרתי כלום כשתלמידות ותלמידים שלה מלאו את הבית בסעודת פורים, הקיאו על הספה, שברו את הנרגילה ששמרתי מהתיכון ובאופן כללי התנהגו כמו שדוסים מתנהגים בפורים. לא אמרתי כלום, רק הוצאתי עוד יין והכנתי עוד תפוחי אדמה ועוד מרק ככה, עד שהכל הסתיים בעשר בלילה. וכשהדס אמרה 'שלי ושלכן, שלו הוא' לא אמרתי כלום, רק חייכתי והרכנתי ראש לאות תודה, והתגעגעתי לראש שלה על הכתף שלי יושבים סתם, צופים בסדרה, חיים חיים נורמליים, כמו שחשבתי שיהיה.

ובלילה, אחרי הכל, כשהבית היה נקי ושטוף והכיסוי של הספה יצא מכביסה ואני התיישבתי באפיסת כוחות ליד המיטה של הילדים והסתכלתי עליהם ישנים, הדס נכנסה לחדר ואמרה יואבי, ככה היא אמרה, התפללתי עלינו בפורים הזה. על מה התפללת, אמרתי, והיא אמרה, התפללתי שנחזור להיות מה שהיינו, ואמרתי לה אבל הדסי, אני לא עשיתי כלום. אני נשארתי באותו המקום, זו את שגלית למקום תורה. והיא אמרה זה לא עובד ככה. אתה חושב שאדם בוחר לגלות למקום תורה? הוא נזרק לשם או בורח לשם, כמו בכל גלות אחרת. ואני אמרתי נו, אז התפללת, והתפילה שלך עזרה? והיא אמרה זה לא הצליח לי הפעם. פשוט לא עבד. חשבתי שאולי זה תלוי בך. אולי תתפלל גם? ולמרות שכל הסיפור הרגיש לי פתטי קצת, עצמתי עיניים והחזקתי ביד שלה ובפעם הראשונה בחיים שלי התפללתי בכל הכח. על שנינו.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ללמוד קצת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s