מתן תורה

(קראו את חלק א')

בראשית היו ברקים וברעמים אבל עוד קצת קודם לכן היינו זוג רגיל, בורגני. יואב עבד בייעוץ אסטרטגי ואני הייתי כאיילה על המשבר. הלוואי שיכולתי להגיד שלא מצאתי את עצמי תעסוקתית, שהכנתי כיסויי ראש לנשים שלא אהבו כיסויי ראש. והלא זה היה נכון, אבל זה היה רק חלק קטן מהחלום ההוא שהיה לי פעם; חשבתי שנחייה חיים שיש בהם, אבל מצאתי את עצמי מכבסת ומנקה. חשבתי שנלמד יחד משהו, בסוף ראינו נטפליקס. חשבתי שתהיה לי זוגיות שהיא כמו סערה, שאני אסער עליו והוא עלי, ומצאתי את עצמי מנומנמת. אפילו כבר לא היה לי כח לחלום: חלומות לא מתנפצים. זה לא נכון. הם לא נשברים. הם פשוט נכבים, מתעמעמים, נשכחים. קשה לזכור שהם התקיימו אי פעם. וגם אני הייתי כך, ואפילו לא ידעתי. לא ידעתי שהלא־טוב לקח אותי.

עד שביום אחד, ביום שלישי אחד, בהיות הבוקר, היו קולות וברקים וקול אלוהים חזק מאוד שאמר עד מתי את מניחה חיי עולם ועוסקת בחיי שעה. עד מתי את פוסחת על שני הסעיפים. אם הבעל הוא האלוהים לכי אחריו ואם ה' הוא האלוהים לכי אחריו. ואני נחרדתי במיטה ואמרתי יואב, יואב, אתה שומע את זה? והוא התהפך במיטה, היקר לי, ואמר לא, הדסי, אני לא שומע, ובאמת הוא לא שמע, ומיד ידעתי שלדידי קיימא שעתא, כלומר שזה הזמן שלי, שאני צריכה לקום ולעשות, וידעתי גם שבאותו רגע קרע אלוהים קרע ביני ובין יואב. ובבוקר בארוחת הבוקר הוא הכין לעצמו אספרסו קצר ולי מזג מיץ תפוזים וישבנו לנו על המרפסת, מבחוץ הכל שקט ובפנים ים גועש, ואמרתי לו יואב, ככה אמרתי לו, כמעט בזָרוּת; אני רוצה ללמוד קצת תורה.

הוא ניסה קצת להתבדח אבל אני אמרתי לא, ברצינות, אני הולכת ללמוד כל השנה, מהבוקר עד הערב, אני צריכה רוח בחיים האלה. ולא ידעתי איך להגיד לו יואב שלי, בלילה הבנתי שאני בארץ ציה ועייף בלי מים, ואתה שם ואני כאן או שאתה כאן ואני שם, ואף על פי שאתה בן הזוג שלי ואני אוהבת אותך אהבת נפש, כל הדיבור בינינו הוא קבע ולא תחנונים; בבוקר אתה הולך ובערב אתה חוזר. לפעמים אתה השֶמש ואני נוטה אליך ואין לי משלי כלום. ובזמן שלא דיברתי הוא דיבר על ישיבת ההסדר שלו והשנים הכי יפות וששום דבר לא יקרה ואני אמרתי לעצמי אבל יואב שלי, אתה חושב שאני צריכה ישיבה? לא לשבת אני צריכה. ללכת אני צריכה. מים אני צריכה. רוח אני צריכה שתנשוב במפרשים שלי. אם תפילה ותורה לא יעשו כלום אז מה יעשה משהו, אמרתי. והוא אמר בסדר, לכי ללמוד.

ובאמת כמו שאמר בהתחלה דבר לא קרה. למדתי קמץ אלף אה, קמץ בית בה, תורה היא וללמוד אני חפצה. לא עבדתי במכירת מטפחות וזה נו, מילא, לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויואב עבד קשה יותר, וחזר הביתה מוקדם יותר, ושכרנו בייביסיטר ומטפלת ונעם הלך לגן בראש חודש עם חולצה צבעונית ושיר הלכה לבית הספר עם סנדוויץ' שיש בו מלפפון ובמקום להיחרד רק ברחתי אל התורה, והיא הייתה לי איילת אהבים ויעלת חן. למדתי מסכת ברכות ומסכת שבת ומסכת עירובין, רמב"ם ורא"ש, שרשרת פסיקה, למדתי ספר ויקרא וספר מלכים, והכל לא היה מעבר לים אלא בפי ובלבבי. ובכל הזמן הזה – מוזר להגיד, אולי, אבל הרגשתי כאילו בשבילי נברא עולם התורה. כאילו כל הספרים האלה לא נכתבו אלא בשבילי. וכל התורה לא נתנה משמיים אלא בשבילי. וכאילו אור בוקע. מוזר, אמרתי, אבל ככה הרגשתי, ואט אט נשביתי.

כך היה עד שיום אחד נועה, החברותא שלי, שהייתה בהיריון, באה ואמרה לי הדסי, ככה היא אמרה, אני מפחדת שמשהו קורה. וידעתי על מה היא נסובה. כלומר על עמלק שמזנב בך בחששות. והסתכלתי עליה וידעתי, ידעתי שהכל יהיה בסדר. לא קיוויתי, לא התפללתי: ידעתי את העתיד כשם שידעתי את העבר. ואמרתי לה, אל תדאגי, נועה, מי שאמר לשמחה שתביא ילדים, יאמר לפחד שלא יקח אותם. והיא אמרה אבל איך את יודעת, הדסי, ואני אמרתי אני אתפלל על זה, כי לא ידעתי מה להגיד. ובאמת התפללתי, וכל ענייניה עברו בשלום. וכך ידעתי שדברים מתרחשים בי ולא ידעתי מה. ויום אחד, גם זה קרה, נעם נפל למשכב ביום שהייתי צריכה להעביר חבורה בדיני הלוחש על המכה, ויואב התלבט אם לקחת יום חופש או לא, ואני אמרתי רגע, אני אתפלל על זה, והלכתי הצידה ואמרתי לאלוהים אלוהים, תורה היא וללמוד אני צריכה. קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. אל נא רפא נא לו. והרגשתי איך משהו באוויר משתנה, וידעתי שזהו זה.

מרגלא בפומיה דאנשי שיש לאנשים כוחות. הנה תלמידה אחת, שולי, שאלה אותי פעם הרבנית, תגידי לי, איך זה מרגיש שיש לך כוחות. את צריכה לעצום עיניים? את צריכה להתרכז? זה כמו חום בוער בתוכך? לא ידעתי לענות לה. אני לא מדמה לעצמי את עצמי כבעלת כוחות. כוחות זה עניין חיצוני. אני כאן, ומה שישנו ישנו. האם כוחות זה לעשות מה שאני רוצה? אני לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני יודעת. כי מה שהבנתי באותם רגעים הוא שיואב רואה אותי כאדם שהולך וזר לו. שאין לו תפיסה בי כלל. שהוא קצת חושש, אפילו. וכל מה שרציתי הוא לשכב לצידו על הספה, להניח רגליים על השולחן וראש זה על זה. אבל איך מדברים על לב ירושלים וקוראים אליה? יצאנו לבתי קפה ודיברנו דיבורים של סתם. צחקנו מדברים של סתם. ניסיתי לדבר איתו על עצמי אבל לא היו לי מילים. כי לא הרגשתי שאני השתניתי: הרגשתי שהוא השתנה. ליתר דיוק, שאני רואה אותו עכשיו אחרת, ולא הייתה לי הדרך להשיב שבותו כבראשונה.

כך נתרחקנו אט אט. לא פרשנו זה מזו: רק התרחקנו. התחלתי ללמוד בערב. רציתי ללמוד איתו, אבל הוא לא רצה. זה שלך, הדסי, הוא אמר. רק תגידי דברי תורה בשבתות. נשים התחילו לשלוח אלי מעטפות ועניתי כמיטב יכולתי. ריקי התגנבה לכאן פעם, ביום אחד, ואמרה שהיא ואילן כבר לא מדברים, שאילן התחזק והוא חושב שצריך לפרוש מן האשה כדרך חסידים הראשונים. ואמרתי לה הרי את אבידה נשטפת בנהר, ואילן חסיד שוטה, ואמרתי לה יהיה בסדר, ריקי, יהיה בסדר, והיא יצאה מן החדר מוארת ואני ישבתי בפנימה וחשבתי מה עשיתי לעצמי. ולא שיואב ואני לא דיברנו, או שהוא לא תמך, או שלא הרגשתי שאני במקום הנכון, רק הרגשתי כל כך לבד. אמרתי לקב"ה רבונו של עולם, למה הריעות לי כל כך. הרי יכולת לחתן אותי עם תלמיד חכם. יכולת לפתוח את ליבו של יואב. איך קרה שכך?

ולא שלא ניסיתי, הקב"ה עדי, אבל כשצריך היה להחליט אם לעוג עוגה, לעמוד בתוכה, להוריד גשם ולהציל את התבואה של השנה או לשבת עם יואב לעוגה, אמרתי לעצמי הרי אלה צרכי הרבים. וכשהיה צריך להחליט אם להתפלל על גזירה שנגזרה על עם ישראל או לצאת לצימר, יצאתי לצימר והתפללתי שבוע שלם. אולי צריך להגיד את זה אחרת. אולי צריך להגיד: אם הלא אדם מוטל בחוץ שוכב, ואת יודעת שתוכלי להציל את חייו, לא תלכי להציל את חייו? ומה עם מאות? ואלפים? לא תצאי להציל אותם? מה, תעמדי על דם רעייך ותשבי בבית קפה, תאכלי עוגה? אם היו שואלים אותי הדס, את רוצה את האחריות הזו? הייתי אומרת לא. אבל לא שאלו. אפילו לא עמדתי מול השאלה האם לעקוד את הזוגיות שלי למען עם ישראל. כל פעם זה היה צעד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

בכל פעם זה היה הצעד הנכון, אבל כמה רחוקה הייתי בסוף.

ובפורים האחרון שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב, כל התלמידות מלאו את הבית והקיאו על הספה, שברו כלים ופזרו ניצוצות ואני, אני ישבתי שם בראש השולחן והייתי אבל לא הייתי כאן, והייתי שיכורה מאד, ואמרתי ווי לה להיי שופרא דבלי בעפרא, ואמרתי גלו למצרים שכינה עמהן, גלו לבבל שכינה עמהן, ואף אחת לא הבינה על איזה יופי אני מדברת ועל איזו גלות אני מדברת, ותלמידה אחת צרחה הרבנית, הרבנית, תביאי לי שידוך ואם אין מתה אנוכי, ותלמידה אחת בכתה ואמרה הרבנית, אם הילד שלי לא חוזר בתשובה למה לי חיים, ותלמידה שלישית אמרה הרבנית, הרבנית, איך זכית בספרא וסייפא שכזה? ופתאום ראיתי את יואב שלי מוציא יין וחמין ומרק ומחלק לכל התלמידות והתלמידית, ראיתי אותו באמת, כמו שרואים אדם, ואמרתי להן 'שלי ושלכן, שלו הוא', אבל הוא חשב שאני מתכוונת להגיד 'תודה, יואב', ובאמת התכוונתי להגיד 'קח את כל מה שיש לי. אני לא צריכה יותר כלום'.

ובלילה, לא ברעש השם. בלילה כשהכל שכך והסופה שקטה והכל שב על מכונות לשלום, יואב היה בחדר של הילדים והביט בהם ישנים, ואני נכנסתי לחדר ואמרתי יואב, התפללתי עלינו בפורים הזה. שנחזור להיות מה שהיינו. שיהיה לנו טוב. ויואב אמר אני? אני נשארתי אותו הדבר, זו את שגלית למקום תורה. ופתאום הבנתי, כלומר, שכל הזמן הזה רק קיוויתי שהוא יצטרף אלי ואיזה רוח תנשב בשנינו, שהוא גם יהיה בעניין, אבל כל כך הייתי אני עד שלא הצלחתי לראות מה הוא רוצה. ואמרתי לו אבל יואבי, לא בחרתי בגלות הזו. והוא אמר נו, אז התפללת. ונענית? ואני אמרתי לא, לא נעניתי. זו לא תפילה רק שלי הפעם. אני צריכה שאתה תתפלל על מה שאתה רוצה. ולמרות שהוא לא האיש אשר רוח בו, ולעולם לא יהיה, הוא נענה לי הפעם והחזיק בידי ועצם עיניים והתפלל, וכשהחזיק כך בידי כמו שלא החזיק שנים ידעתי, כדרך שאני יודעת דברים, ידעתי סוף סוף שכל הטוב הזה, אף על פי שהתמהמה, בוא יבוא.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מתן תורה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s