לפני ארבע שנים החבר הכי טוב שלי, שלום, נרצח בליל יום השואה, בפיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים.
אני רוצה לדבר על אבל, ובשביל להתחיל לדבר על אבל צריך להתחיל לדבר על זיכרון. זה גיל שבע עשרה ואת, או אתה, יושבים על מיטת הנוער שלכם עם החבר הכי טוב שלכם ואתם משחקים שחמט. ובמשחק השחמט הזה, שמתארך ומתארך, אתם רואים פתאום מוצא. אתם רואים את המהלך המושלם שיביא אתכם לשח, ואז למט, ואז לניצחון. ואתם קצת מתלבטים, מפני שזה אמנם משחק ואתם מאוד רוצים לנצח, אבל בו זמנית אתם זוכרים שהניצחון הזה הוא בעצם על החבר הכי טוב שלכם, ולמרות שזה רק משחק, אתם קצת חוששים מלנצח אותו, מפני שאתם מבינים שהניצחון הזה יגרום לו להרגיש הפסד, כלומר להרגיש רע, ואתם לא רוצים לגרום לחבר שלכם להרגיש רע.
וכאן נכנס מלכוד. מפני שלא משנה מה תעשו, תפסידו. אם תעשו את הצעד שמרגיש לכם נכון יותר, מוסרי יותר, ותוותרו על הצעד הזה, בדקות שבאות אחר כך תראו איך החבר מפרק את ההגנות שבניתם ומכה את המלך שלכם שוק על ירך. ובמקום להרגיש טוב, במקום להרגיש שעשיתם את הדבר הנכון, תרגישו את תחושת ההפסד מחלחלת לכם בעצמות. עשיתם את הדבר הנכון, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אנשים שעושים את הדבר הנכון.
זה קורה גם אם תעשו את הצעד ההפוך. אם תנצחו במשחק השחמט, אתם תרגישו גאווה מהניצחון אבל גם את אותה תחושת מבוכה שאוחזת תמיד ברגעים של ניצחון. כלומר ההבנה שיש מחיר לניצחון הזה, והוא כרוך בהשפלה כלשהי של החבר, גם אם השפלה מזערית. והניצחון הזה, המתוק כל כך, נמהל באותו טעם מר שיש תמיד סביב מבוכה של מישהו אחר. ניצחתם, אבל לא טוב לכם כמו שאמורים להרגיש אחרי נצחון.
בשורה התחתונה, לא משנה מה תבחרו, הבחירה שלכם תכיל מחיר. אם תנצחו, תשלמו את המחיר המוסרי. אם תפסידו, תשלמו את המחיר האישי.
אין דרך יפה לא להפסיד במלכוד הזה.
השבוע אחר הרצח זכור לי במטושטש. הוא היה שבוע של שבעה, ושבוע נורא. אין דרך אמיתית לדבר על מוות של אדם קרוב מאוד, ואלפי הניסיונות לדבר עליו בשבעה לא מסוגלים לתפוס באמת מה קורה בו. התחושה הכי קרובה שאני יכול לתאר היא היתפסות של שריר הנפש. התחושה כאילו חלק כלשהו בנפש או בנשמה מתאבן, לפתע, בזמן ששאר החלקים ממשיכים לנוע. הם נעים והוא מאובן, ולאט לאט הם נעים מעבר לו, או ממעל לו, והחלק ההוא שנותר מאובן נקרע לאט לאט מתוך הנפש. זו תחושה אמיתית של שבר, או של קריעה. תחושה פיזית לחלוטין, ולמרות המילים האלה אני לא חושב שהצלחתי לתאר אותה כמו שצריך.
ומה שקורה אחר כך, מה שקורה אחרי השבעה, ואחרי שקמים והולכים ומנסים לחיות ולקום בשבע ורבע בבוקר ולנסוע בקו 78 לעבודה, הוא שהחלק ההוא שנקרע מתוך הנפש ממשיך להשתמר בה לאורך הזמן, כחלקיק מאובן שמרחף תמיד בתוכך. הוא יכול להיות נוכח ויכול להיות חד ויכול להיות העדר, והגעגוע יכול להיות עצוב או דוקר או קהה, הכל לפי ההקשר. וכאן, בדיוק כאן, נכנס הקונפליקט.
כי, אתם מבינים, מה שגורם לתחושה הנוראית זו לא רק ההכרה במוות. ההכרה במוות נובעת בדיוק מזה, מהזמן שממשיך לנוע בלי החבר הכי טוב שלכם. ואתם חשים בו זמנית את אותה תחושה בלתי אפשרית לנשיאה. תחושה שבה, אם אתם ממשיכים בחייכם אתם בעצם מתרחקים מהזיכרון של האיש שאהבתם, ואם אתם נשארים ונאחזים בזיכרון אתם מוותרים על חייכם אתם. לתחושה הראשונה, ההמשכיות, אנחנו קוראים 'הדחקה', ולתחושה השניה, ההיאחזות, אנחנו קוראים 'דיכאון', ושתיהן ביחד מהוות מעין קרב קטן, בזעיר אנפין, קרב בתוך הנפש שלכם, שאין ברירה אלא להפסיד בו.
מפני שמה שיקרה, אם תבחרו בהדחקה, אם תבחרו להניח רגע בצד את הזיכרון ולהמשיך הלאה בחייכם, הוא שהמשך החיים ישא בקרבו תחושה תמידית של אשמה: זה לא הוגן שאני חי והוא לא. זה לא הוגן שאני לא עושה מספיק כדי להנציח אותו. זה לא הוגן שאני לא מתעסק בו, בחבר שלי, מספיק. זה לא הוגן שאני ממשיך ככה בחיי ולא זוכר אותו מספיק. זה לא הוגן, אפילו, שבמקום לעמוד כאן ולדבר על חבר שלי, אני עומד כאן ומדבר עלי.
ואם תבחרו בהיאחזות, בניסיון לזכור כל הזמן, בניסיון לרדוף אחרי השבר של הלב שלכם ולאחוז בו, תגלו שאתם לא ממשיכים הלאה בחייכם. כלומר שלהיאחזות יש מחיר שהוא מעבר לכאב של הזיכרון. אתם זוכים לעשות את הצעד המוסרי יותר, אולי, את הצעד הנכון יותר, את הצעד שבו החבר ההוא שהיה חלק מכם ומהחיים שלכם לא נשכח, אלא אתם זוכרים אותו יום יום, ולצעד הזה יש מחיר בחיים שלכם, בנפש שלכם. זה מחיר שקוראים לו דיכאון, אבל הוא לא ריקנות ולא בדיוק חור שחור, אלא ההיעצרות או ההאטה של החיים שלנו בגלל משהו שנמצא או שלא נמצא מעבר להם.
השאלה הזו, שאלת ה'להחזיק' או 'לשחרר', השאלה האם לעצור את הזמן, להקפיא אותו, או להמשיך לחיות, היא בעצם שאלה אחרת, ראשונית יותר, ששואלת: מהי הדרך הטובה ביותר לנצח את המוות? האם הדרך לנצח את המוות היא באמצעות זיכרון שאוחז בעבר הקפוא ומחייה אותו שוב ושוב, או באמצעות המשכיותם של חיים אחרים? בכלל, האם יש דרך, כלשהי, לעשות משהו עם הדבר הזה?
אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שהדרך היחידה לנצח את המוות היא באמצעות חיים אחרים. כמו שסופרים נשכחים רק כשאנשים אחרים מפסיקים לקרוא אותם. כמו שניצחון על מחלה הוא באמצעות החזרה לשגרה, וכמו שהניצחון על הנאצים הוא באמצעות ההמשכיות. אני קם בבוקר ולובש ג'ינס ומתיישב לעבודה והולך אחר כך לשתות בירה עם חברים וצוחק וזה ניצחון, זה באמת ניצחון, אבל כל הזמן יש כוכבית לניצחון הזה. יש לו מחיר.
לפעמים, כשאני מרגיש שאחד הקצוות מתחזקים אצלי מדי, שאני יותר מדי שוכח או יותר מדי בדיכאון, אני חושב על משחק השחמט ההוא. אני חושב על זה שאם הייתי מספר לשלום שהפסדתי בכוונה, הוא היה אומר, אז מה זה בעצם שווה, גזבר. מה זה בעצם שווה כל הניצחון שלי אם לא ניסית לנצח. עדיף שתנסה לנצח וזה נכון, כי הרי כל המשחק מיוסד על הניסיון של כל אחד מהצדדים לנצח, ואם אחד הצדדים לא מנסה, אז גם הניצחון של הצד השני הוא לא ניצחון באמת. מה זה בכלל שווה אם אתה לא מנסה לנצח.
אז אני מנסה, והניסיון הזה גם הוא מושך קצת זמן. אני מתקדם בחיי, והזיכרון מלווה אותי כל הזמן. אולי זו, בעצם, הדרך היחידה: להיות נתון בקונפליקט האינסופי הזה, נתון בנסיונות חוזרים ונשנים להמשיך אבל לזכור, לזכור אבל להמשיך. לשלם מחיר מהצד האחד ואז לשלם מחיר מהצד האחר, ושוב ושוב לנסות.
כמו שהבנתם, אין דרך אמיתית לנצח בקרב הזה. ניצחון בקרב האחד, במקרה הזה, פירושו שכחה, ושכחה, בקרב האחר, פירושה הפסד. נתבקשתי להגן כאן על המילה 'לנצח', והגנתי, אבל אני תוהה לעצמי:
האם יש משמעות למילה 'לנצח' כשאתה נלחם, שוב ושוב, מול עצמך?
_______________
(נכתב והוקרא במועדון כתב – Write Club. המילה שנתבקשתי לדבר עליה הייתה 'לנצח'. לא הצלחתי לכתוב על שום דבר אחר)
הכריכה האחורית 
אתה חד. זה נחמד
מצידך
תודה .