ופלים (פתיחה)

בית המדרש היה כבר מלא מפה לפה כשמישהו התיישב באנחה מול הרב בני. הרב, הוא אמר, יש לנו בעיה.

הרב בני היה איש מוצק, ממוצע קומה. היו לו פנים קצת ארוכות שעליהם הניח משקפיים עגולים ושיער אפור. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה מכופתרת. תלמיד חכם צריך ללבוש חולצה מכופתרת, נהג להגיד לתלמידים. בתוך תוכו הוא פשוט חשב שזה נראה טוב יותר מטי־שירט, מה שהיה הגיוני בסך הכל. המישהו שהתיישב מול הרב בני היה אוהד משיעור ה', שהיה לבוש בחולצה אדומה ובג'ינס. הוא היה המפעיל של גמ"ח הופלים של הישיבה, שסיפק וופלים – וחשוב מכך, קפה – לכל בני הישיבה, ולכן הרב בני ידע שאכן יש בעיה, הניח סימניה במקום המתאים, סגר את הגמרא והסתכל על אוהד. כן, הוא אמר.

מישהו גנב את כל הכסף של גמ"ח הוופלים. הצורה בה הגמ"ח כולו תפעל את עצמו הייתה באמצעות קופת אמון ותפריט של מחירים על הקיר. כיף כף עלה שלשה שקלים, וופל – חצי שקל. כוס קפה עלתה שקל בדיוק. מדי פעם, כשנגמר, היה אוהד לוקח את הקופה והולך לקנות מצרכים בקיוסק של עומר, שהיה מתחת לישיבה ומכר סיגריות, וופלים, חלב ועיתונים. קשה היה לדעת כמה כסף היה בקופה, אבל אוהד לא קנה וופלים או חלב בשלשת הימים האחרונים – ואברהם רובינשטיין עשה סיום, וקנה את כל הוופלים – כך שהיה אמור להיות שם לא מעט. אבל זה לא היה רק הסיפור של הכסף, זה היה הסיפור של האמון, אמר אוהד; מישהו גונב? בישיבה? המחשבה על כך הייתה כמעט בלתי נתפסת.

כולם בני אדם, אמר הרב בני ביובש. הוא חשב לעצמו: היה משהו תמים, כמעט נוגע ללב, במחשבה כאילו אנשים שלומדים בישיבה הם מורמים מעם. הוא היה כבר כמעט עשרים שנה בישיבה, וידע היטב שאנשים הם אנשים. הם מרמים, משקרים, בוגדים (הסיפור של איציק חובב ואשתו של נחומי! וואי, זה היה כמעט לא יאומן), נוהים – כל מה שיכולת להעלות על הדעת. אבל יש שלב בחיים שבו בני ישיבה מסויימים חושבים שהעולם נחלק לשני מחנות נפרדים: הם וקרוביהם, ואנשים אחרים לחלוטין, שיכולים לעשות דברים שלא יעלו על הדעת. הוא הסתכל על אוהד, שהיה נסער מאוד מאוד, וטפח על כתפו. בוא, הוא אמר, נלך לראות את המצלמות.

הסיפור היה כזה: בשעה תשע וחצי בלילה, מיד אחרי סדר ערב, אברהם רובינשטיין עשה סיום על מסכת בבא קמא וקנה את כל הוופלים שהיו בגמ"ח. אוהד בדק את הקופה מיד אחר כך: היו שם יותר משלש מאות שקלים שהצטברו שם זה תקופה. הוא רשם לעצמו תזכורת לקחת מחר את הכסף ולהמיר אותו לשטרות, אבל "הייתי חייב ללכת לאיזה מקום," הוא אמר, "ולא יכולתי לקחת איתי את הכסף". הרב בני רשם לעצמו שאוהד יוצא עם מישהי. בכל אופן, אמר אוהד, בתשע וחצי בלילה הכסף עוד היה שם. בשמונה ורבע בבוקר – כבר לא.

לא היו מצלמות בחדרון של גמ"ח הוופלים עצמו, רק בכניסה אליו. היה אפשר לראות מי נכנס ומי יצא. לא נכנסו הרבה אנשים באותו ערב לגמ"ח הוופלים. אבל זה היה יותר מזה, חשב הרב בני: סכום כזה של כסף, במטבעות, זו כמות משמעותית. אי אפשר להיכנס ופשוט לצאת כשהוא בכיס. זה צריך היה להיות מישהו שנכנס עם תיק או שקית לגמ"ח. המחשבה הזו צמצמה באופן משמעותי את כמות החשודים הפוטנציאלים. הם ישבו בחדרון הקטן במשרדי הישיבה והסתכלו על ההקלטות שרצו מולם בקצב של 14 פריימים בשניה, ומדי פעם רשמו לעצמם שמות. אחרי חצי שעה הייתה להם רשימת חשודים של שמונה אנשים.

אלה היו השמונה: אברהם רובינשטיין, המתמיד, החזיר את שאריות הוופלים לשיש של הגמ"ח וככל הנראה כתב 'בתיאבון'. נועם יחיאלי, האברך, נכנס עם תיק של מחשב נייד ויצא עם קפה שחור. נתנאל בן־ברוך, משיעור ב', נכנס עם תיק הגב שלו ויצא עם כוס תה נענע. שני חבר'ה מהתיכונית נכנסו השכם בבוקר עם תיק טיולים עצום (כולל מזרון פלצב! חיי התיכון הם אכן מוזרים מאוד, חשב לעצמו הרב בני), אשתו של שלומוביץ' נכנסה עם עגלה (ותינוק, ככל הנראה) ויצאה עם בקבוק מטרנה, הרב דניאל, הרב של שיעור ב', נכנס עם התיק שלו וכנראה הכין נס קפה לפני החבורה שהעביר בלילה, ובשעה שלש וחצי בלילה נכנס לגמ"ח רועי, הבחור הקצת תמהוני משיעור ד', ויצא משם אחרי כמעט חמש דקות בלי כוס קפה או תה. בלי כלום, בכלל, חוץ מהשקית שלו.

כשאוהד ראה את רועי הוא כמעט קפץ. זה הוא, אמר לרב בני. ברור שזה הוא. אבל הרב בני הסתכל על אוהד כמעט בנזיפה. לא לימדתי אותך כלום? הוא אמר. כשאתה רואה שהרמב"ם טועה בצורה פומבית, מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?
לא יכול להיות שהרמב"ם טעה, אמר אוהד.
אבל למה, אמר הרב בני. למה לא יכול להיות שהרמב"ם טעה? מה, הוא לא בן אדם?
יכול להיות, אמר אוהד, הוא היסס. לא הבנתי, הוא אמר.
זה מאוד פשוט, אמר הרב בני. כשמשהו מאוד מאוד ברור, כנראה שהטעות במקום אחר. אולי אפילו אצלנו.

אז מה עושים, אמר אוהד, והרב בני נאנח. אתה לך תלמד קצת, הוא אמר. גם ככה אתה מבזבז חצי מהסדר על קניית חלב, ואני אלך לדבר קצת עם החשודים.

אוהד הלך לבית המדרש, והרב בני היטיב את משקפיו על אפו, החמיא לעצמו על מהלך חינוכי יפה והלך למצוא איפה רועי משיעור ד' מעביר את הבוקר.

(המשך יבוא…)

4 מחשבות על “ופלים (פתיחה)

  1. נשארתי במתח! הסיפור כתוב היטב, ממתינה להמשך שלו (גם בשביל העלילה וגם בשביל הלקח (:

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s