וופלים ב – ג

(פרק א כאן)

(פרק ב')

רועי משיעור ד' לא היה בבית המדרש, ולכן – ככל הנראה – היה בפנימיה. אולי ישן, אולי מעשן, אולי משתעל, אולי משתעמם. לא היו הרבה תלמידים כאלה בישיבה, אז הישיבה לא עשתה מזה עניין גדול; אנשים בוגרים, אי אפשר להגיד להם מה לעשות עם החיים שלהם. בדרך אל הפנימיות הרהר הרב בני בעובדה שלאף אחד מבין שמונת החשודים לא היה, בעצם, אליבי. כולם היו חשודים באותה המידה. הוא נטה, כמובן, להנחה שהרב דניאל ואברהם רובינשטיין הם לא גנבים. אבל למה, בעצם? כי הם החליטו שמה שהם עושים עם החיים שלהם זה ללמוד תורה? מה זה בכלל אומר. מה זה בכלל אומר עלי? חשב הרב בני. בכל אופן, כולם היו חשודים. הדבר הנכון היה לשים דיו או משהו על המטבעות בגמ"ח, לחכות שמישהו לגנוב אותם ואז לבדוק את הידיים שלו. הוא היה משוכנע שעשו את זה בעבר באחת הישיבות, אולי בנתיב מאיר? נשמע מתאים.

כשלמד בישיבה התיכונית הוא היה בטוח שאין דתיים גנבים. זה היה הגיוני; אי אפשר לראות גנבים. אף אדם לא הולך עם שלט 'אני גנב'. אם מישהו היה הולך עם שלט 'אני גנב' כנראה שהוא לא באמת גנב, ובכלל אין אדם משים עצמו רשע. כשנגנב הארנק הראשון מהפנימיות כולם היו כמרקחה, ובארנק השני כבר הציבו צוות שמירה. זה היה בתקופה שמצלמות אבטחה היו יקרות יחסית ורבנים בישיבה התיכונית לא היו אנשים שמדברים איתם, ולכן החבר'ה הציבו מארב ותפסו את אחד מבני המחזור – קראו לו שמעון, שימי, הוא נזכר, והיה לו חיוך עם שיניים קדמיות בולטות – פותח ארון לא לו. שימי החזיר את הארנק ואמר שהוא היה צריך לאכול ולא היה לו כסף. הבטיח שלא יעשה את זה שוב. השמחה במציאת הגנב נמהלה במבוכה ובתחושת חוסר האונים: חבר שלנו היה רעב ולא ידענו. בינתיים חלפו כמה טרמפים במסמיה, כמו שהיו אומרים פעם, והרב בני עצמו היה מבוגר ומפוכח יותר. כולם מסוגלים להכל, הוא ידע, ובייני"שים תמיד רעבים. כולם. למרות שיש להם אוכל בפנימיות. זו לא סיבה טובה לגנוב.

בחור אחד משיעור א' – משה? – למד בחוץ עם החברותא שלו, והוא זה הפנה אותו לחדר 14, החדר של רועי. כשנכנס הרב בני לחדר היכתה בו צחנה שלא היכתה בו שנים: מעין תערובת דוחה של ריחות גוף, נוזלים, גרביים מעופשות, אבק וחלון שהיה שמח להיפתח לעולם אבל מה יעשה וקונו גזר עליו. על השולחן היה תיק תפילין עם השם 'רועי רענן', אבל רועי עצמו לא היה שם. במקומו היה בחדר בחור אחד שהרב בני לא הכיר שישב ושיחק בפלאפון. מי אתה? אמר הרב בני. אתה לא משלנו, נכון? הבחור הרים את עיניו: לא לא, הוא אמר, אני אח של אורן. אורן מעדני? אתה מכיר? הייתי צריך מקום לישון בו ואמרו לי שיש כאן מיטה פנויה, אז העברתי כאן את הלילה. אני תכף נוסע, זה בסדר, נכון?

הוא היה נשמע נבהל, אבל מתחת לבהלה הייתה איזו חוצפה סמויה שרק חיכתה להתגלות. זה היה בסדר מבחינת הרב בני, לא הייתה לו היומרה לחנך את מי שלא למד אצלו. הכל בסדר, הוא אמר, רק אם אתה אוכל כאן תזרוק כמה שקלים במזכירות. אבל תגיד, היה כאן בחור משיעור ד'? קצת גבוה, שיער חום, מסתובב עם שקית לכל מקום? אח של אורן הסתכל על הרב בני. כן, הוא אמר, היה וארז תיק קטן והלך. זה היה נראה שהוא נוסע לאנשהו.

בדרכו חזרה לבית המדרש ניסה הרב בני לסדר לעצמו את חוט המחשבה:
מצד אחד, אחד החשודים, אולי החשוד המרכזי, פשוט קם בבוקר ונסע, מה שהופך אותו לחשוד הרבה יותר.
מצד שני, אנשים נוסעים. זה קורה לטובים ביותר. ובכלל, אם הוא באמת היה החשוד הוא לא היה נוסע. אנשים לא מכריזים על עצמם 'אני גנב'.
מצד שלישי, הוא השאיר את תיק התפילין שלו, מה שאומר שהוא נסע ללא יותר מיום.
מצד רביעי, יכול להיות שהוא לא מניח תפילין בכלל והישיבה מבחינתו היא רק אמצעי להתחמק מהצבא.
מצד חמישי, אולי הוא מניח תפילין ובכל זאת ברח, פשוט השאיר את התיק שלו שם כדי שהם יחשבו שהוא עדיין בסביבה.
הרב בני לא ידע מה הוא מעדיף שיקרה: שהתלמיד שלו יהיה גנב אבל מניח תפילין, או שהוא לא מניח תפילין ולא גנב. זה היה נראה לו שהוא מעדיף את האפשרות השנייה, אבל הוא לא חשב על זה אף פעם עד הסוף. בכל אופן, כך חשב כשנכנס חזרה לבית המדרש וריח המזגן הקפוא היכה בו, הבעיה המרכזית היא איך אנשים מסוגלים בכלל להניח תפילין של אנשים אחרים, זה פשוט מרגיש לא נכון.

בהעדר אחד החשודים חשב הרב בני להפסיק את החקירה. הוא הכין לעצמו קפה בגמ"ח הוופלים, לקח שני וופלי שוקולד וחזר לבית המדרש מבלי להציץ אפילו בלוח המודעות. הוא חזר ופתח את הגמרא במקום שסגר וניסה להתרכז, אבל לא הצליח. התפילין שנשארו טרדו את מנוחתו. אתה צריך להפסיק לחשוד דווקא בו, אמר לו איזה קול פנימי. תדון אותו רגע לכף זכות. אולי הוא לא ברח לשום מקום? אולי הוא משוטט? הוא טיפוס שמשוטט לפעמים. מתבודד. אומר תיקון הכללי. המחשבה על תיקון הכללי הציפה באף שלו את הריח הכבד ששרר בחדר של רועי. אולי הוא פשוט בחור שקשה לו, הוא אמר לעצמו, ואם ככה, הוא לא יותר חשוד מכל חשוד אחר. למשל, הוא לא יותר חשוד מאשתו של שלומוביץ', נניח. אז מה אם היא בת, מה היא עשתה בעשר בלילה בישיבה? שלומוביץ' עצמו היה אמור להיות מזמן בבית, והם היו אמורים לעשות דברים שבני זוג עושים. לא שואלים רב מאיפה הוא יודע דברים כאלה. אז היא גם חשודה, לא? לא פחות מרועי.

הוא ניער את ראשו וניסה לחזור ולשקוע בלימוד כשאוריה, שיעור ג' שחזר מוקדם לישיבה כדי להתחתן עם חברה שלו, נועה, התיישב מולו. כן, אמר לו הרב בני, ואוריה אמר הרב, אני ונועה חושבים להיפרד. הרב בני הסתכל עליו: הוא היה נראה תלוש לחלוטין מהסיפור שתפס את תשומת ליבו בשעה האחרונה, אבל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כן, הוא אמר לו, אני מקשיב. אוריה היסס. אי אפשר לדבר כאן, הוא אמר בשקט, כולם מסביב מצותתים. ברגע שהרב בני הסתכל עליהם הם למדו בלהט ובמרץ, אז כנראה שזה היה נכון.

הם חיפשו מקום שקט לשבת בו ולדבר והמרפסת הגדולה של עזרת הנשים הייתה נראית כמו פתרון מוצלח. הם עלו קומה (הקפה של הרב בני עדיין היה חמים) והתיישבו בכיסאות שמישהו הניח במרפסת והסתכלו על החצר שמתחת. זו נועה, אמר אוריה, היא נסעה בקיץ לטיול והגיעה למסקנה שאולי לא מתאים לה להיות אברכית בישיבה. היא רוצה ללכת במכנסיים ובכיסוי ראש חלקי, ואי אפשר דבר כזה בישיבה הרי. וגם להפסיק את הישיבה אי אפשר כי אני הרי מחוייב לצבא לעוד שנה וחצי, ואנחנו לא הולכים לשרוד עכשיו שנה וחצי ככה, כחברים, והרב יודע, אנחנו כמובן שומרים נגיעה. איך אפשר. הרב בני הסתכל עליו והרגיש איך הוא מתמלא חמלה כלפי הבחור הצעיר שיושב מולו ומבין פתאום שזוגיות היא יותר מאשר להכין שבת ביחד ושאר עניינים שבצנעה, אלא הצורך לפשר או להתפשר או לריב. אל תצטט אותי, הוא אמר לאוריה, אבל לא כל האברכיות צריכות ללכת בחצאית וחולצת שלשת רבעי. חלקן אפילו, שומו שמיים, מורידות את כיסוי הראש בבית. זו הייתה בדיחה, בעצם, אבל כשאמר את זה שמע מאחוריו קול משתנק. בהתחלה חשב שזה אוריה משתנק, אבל אז הבין שהקול הגיע מאחוריו. הוא ואוריה הפנו את ראשיהם לאחור, כמעט בתיאום.

הם מצאו את עצמם בוהים ברועי, התמהוני משיעור ד', שעמד שם בתפילין, החזיק ביד סידור שפתוח על פסוקי דזמרא ומניח יד על הפה כאילו שמע הרגע משהו שזעזע אותו לחלוטין. הוא בהה בהם חזרה.

סליחה, הוא אמר.

פרק ג'.

התרחשויות מהירות דורשות תגובות מהירות, ולכן ביקש הרב בני מאוריה כמה דקות. תחזור ללמוד, הוא אמר לאוריה, אני יודע שאין לך מוחין אבל תנסה, ותכף אני אקרא לך ונדבר כמו בני אדם. הוא ידע שאוריה לא יחזור ללמוד, ובמקום זה יסתובב כמו סהרורי מול לוח המודעות ויחכה שהרב בני יתפנה אליו, אבל הוא היה חייב לשאול משהו את רועי, וזה היה חייב להיות בלי מישהו שיאזין להם.

רועי עמד מולו בפרצוף קצת חיוור, קצת נבוך, השיער שלו הזדקר לכל מיני כיוונים מתחת לתפילין והיה נראה כמעט שמנוני. החולצה שלו נראתה כאילו הזיע בה הבוקר, לפחות בכתפיים או בצווארון. רועי עצמו היה בחור קצת שמנמן, קצת תמהוני. לא באמת, כמובן, אבל הוא לא דיבר הרבה, וכשדיבר שפשף בכח את אפו כאילו התנועה מוציאה החוצה את המילים. הוא התקשה ליצור קשרים חברתיים, ומשהו בתנועות שלו היה שמוט, קצת לא מדויק. כאמור, קצת תמהוני. קצת תמהוניות בתוך ישיבה משמעה הרבה מאוד תמהוניות מחוץ לישיבה. ישיבות הן מקום מכיל, בסופו של דבר, אז הרבה אנשים מוזרים מתנקזים אליהם.

איפה היית אתמול בלילה, שאל הרב בני. הוא ניסה לעשות את זה בנעימות, שלא להלחיץ.
בישיבה, אמר רועי. הוא עמד עם התפילין, הסידור ופנים מבולבלות, וחיכה שהרב בני יסביר. הרב בני ניסה לסדר את הדברים בראש, ואחר כך התייאש.
כשאמרתי על האברכיות שהולכות בלי כיסוי ראש, הוא אמר לרועי, למה השתנקת?
מה זה השתנקת, אמר רועי.
למה השמעת קול, אמר הרב בני.
רועי הרהר רגע. כי לא ידעתי מאיפה הרב יודע, הוא אמר.
זו יכולה הייתה להיות אמירה תמימה; הרב יודע שאברכיות הולכות בביתן בלי כיסוי ראש. מאיפה הוא יודע. מה, אברכים מספרים לו? הוא ראה? מאיפה לאדם לדעת מה קורה אצל אדם אחר? אבל הרב בני חשד שיש כאן יותר מזה.
מאיפה אני יודע מה, הוא שאל, כאילו בתמימות.
מאיפה הרב יודע על האברכיות האלה, אמר רועי.
ומאיפה אתה יודע? אמר הרב בני.
אני, אמר רועי, הסמיק, השתנק, סגר את הסידור, פתח אותו. הרב בני שתק. פעם, כשלמד הוראה בהרצוג, שאל אותם אחד המרצים כמה זמן לוקח למורה ישראלי ממוצע בין הרגע שבו הוא שואל שאלה ועד הרגע שבו הוא עונה עליה בעצמו. שלש שניות, הוא אמר (כמעט בתרועה. שלש שניות! ובכך בעצם הדגים את הטענה). מאז ידע הרב בני שהדרך הטובה ביותר לחלץ מידע או לקבל תשובה היא פשוט לשתוק. תשתוק מספיק זמן, והתלמידים פשוט יפתחו את הפה רק כדי לפזר את המבוכה.

אתמול לא הצלחתי להירדם, אמר רועי, והסתובבתי ולא ידעתי מה לעשות והלכתי לבית המדרש לראות אם יש כאן מישהו אבל לא היה אף אחד, והלכתי להכין לעצמי שוקו כאן בגמ"ח שוקו (הוא לא אמר 'הגמ"ח ופלים', ציין הרב בני לעצמו), ואחר כך כשיצאתי שמעתי קולות מהחצר והלכתי לראות מי שם, וכשהלכתי לראות מי בחצר שמעתי את נתנאל בן ברוך מדבר בקול על זה שאחד האברכים אמר לו שהוא תפס מישהו מהישיבה מסתובב בתל אביב בלי כיפה בשבת כאילו הוא חילוני, כלומר שהוא באמת חילוני, אבל הוא לא בטוח אז הוא לא רוצה שיסלקו אותו מהישיבה, והוא, כלומר האברך, אמר לו, כלומר למישהו, שהוא לא יספר על זה לאף אחד, אבל הוא סיפר על זה לנתנאל בן ברוך, ואני שמעתי אתמול אותו מספר את זה למישהו, אבל אני לא יודע מי זה היה.

את כל זה אמר רועי מהר מאוד ובמבוכה, והרב בני היה צריך להסביר לעצמו, כמו בסוגייה ביבמות: אברך אחד תפס מישהו מהישיבה מחלל שבת. הוא הבטיח לא לספר על זה לאף אחד, אבל הוא סיפר את זה לנתנאל בן ברוך, ונתנאל סיפר את זה למישהו אחר. למה האברך סיפר? ולמה נתנאל סיפר? ואיך כל זה קשור לגניבה מגמ"ח הוופלים? הוא לא ידע, גם לא אם זה קשור האחד לשני. קורלציה, הוא נהג להגיד תמיד, אינה סיבתיות. אבל הוא היה צריך לשאול עוד שאלה את רועי.

אתמול כששילמת לגמ"ח, הוא אמר לרועי —
לא שילמתי אתמול, אמר רועי,
למה לא? אמר הרב בני,
שילמתי עשרה שקלים לפני שבוע, אמר רועי, ולא היה עודף בקופה אז השארתי שם את עשרת השקלים ועכשיו אני לוקח על החשבון.
טוב, אמר הרב בני. הוא טפח על כתפו הלחה של רועי, שהתפלא על מפגן החביבות הזה אבל לא אמר כלום. בהצלחה, הוא אמר, והלך לקרוא לאוריה ולהשלים איתו את השיחה.

אוריה אכן הסתובב מול לוח המודעות בפרצוף אבוד, והרב בני הכין עוד כוס קפה (הקודמת התקררה בינתיים), שילם והציע לו לעלות חזרה. הם עלו, אבל כשהתחילו לדבר אוריה התפרץ לפתע. אתה יודע הרב, הוא אמר, לפעמים אני חושב שאני איתה רק בגלל שהיא יפה. זה הגיוני הרב? זה הגיוני להיות עם מישהי רק כי היא יפה?

הרב בני לא ידע מה להשיב. דפנה, אשתו, הייתה יפה בעיניו, אבל הוא חשב שזו לא הייתה הסיבה שהוא התחתן איתה, אי אז. למה בעצם התחתן איתה? הוא ניסה להיזכר. לא הייתה לו תשובה ברורה. פשוט הסתדר להם ביחד. אני לא יודע, הוא אמר לאוריה, אבל זה שהיא יפה זו גם לא סיבה לא להיות איתה. פשוט תהיו ביחד מהסיבות הנכונות. אבל היא לא דתייה כמוני, אמר אוריה, אז מה זה בעצם הסיבות הנכונות? שאנחנו מדברים? שהיא רוצה בטובתי?

המשך השיחה לא הצליח להתרומם לשום מקום. תישן על זה, הוא אמר לאוריה, תנשום קצת אוויר, תירגע, ותראה איך אתה רואה את זה מחר בבוקר. נדבר מחר בבוקר בתחילת הסדר, טוב? טוב, אמר אוריה, אבל הרב בני הרגיש שהוא לא איתו. הוא קיווה שאוריה לא יעשה איזה מעשה מטופש, ושהכל יהיה בסדר. בינתיים הלך ללמוד.

בדרך לבית המדרש הוא חשב: הכתף של רועי הייתה לחה, כי השיער שלו היה רטוב וטפטף עליה. הוא ייבש את השיער כדי שיוכל להניח עליו תפילין אבל הכתף נשארה רטובה. הוא ארז תיק קטן בבוקר, כלומר שהוא – כנראה – הלך למקווה על הבוקר. בקיצור, רועי משיעור ד' עשה, כנראה, דברים אתמול בלילה, אבל – שוב, כנראה – לא גנב את קופת הגמ"ח. ולא בגלל התירוץ שלו כמו בגלל שהוא ענה על השאלה בלי להיות נבוך.

עוד עניין הבהב במוחו של הרב בני. הקופה הייתה ריקה לפני שבוע. זה היה הגיוני? כל כמה זמן מרוקנים אותה? כמה כוסות קפה וופלים הישיבה הזו צורכת, בכלל?

הוא הצליח לחזור לסוגיה, ללמוד במרץ במשך כל סדר בוקר ואפילו להעביר שיעור יחסית נורמלי, למרות שהסיפור עם נתנאל בן ברוך המשיך להבהב, כמו נורת התרעה של פלאפון, בזווית נסתרת במוחו. מי היה האברך? מי התלמיד שכל כך חשוב לו שלא ידעו שהוא חילוני? למה הוא סיפר לנתנאל, ולמי נתנאל סיפר?

הוא הרגיש שכל הדברים האלה קשורים איכשהו, אבל זכר היטב את מה שאמר לו ראש הישיבה, הרב גמליאל, לפני חמש עשרה שנה. הרב בני נתן וורט יפה בשולחן שבת שחיבר בין כל הקושיות שניתן היה לשאול על הפרשה, ואחרי שסיים חזר לשולחן הר"מים שמח וטוב לב. הרב גמליאל נתן בו מבט מעל למשקפיו. זה היה יפה, הוא אמר. ואחרי שתיקה הוסיף ואמר, כדאי להיזהר מיופי. לפעמים הוא כל כך מעוור אותנו עד שאנחנו לא שמים לב כשמשהו לא נכון.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “וופלים ב – ג

  1. תגיד יהודה- מעניין אותי- המבט הזה על הישיבה, החיצוני והקצת ביקורתי,
    זה הגיע לך אחרי תקופת הישיבה או כבר תוך כדי שלמדת?

    • הוא לא רק קצת ביקורתי, הוא גם קצת חומל, אני מקווה, לפחות.
      כשלמדתי הייתי די תמים. הייתה לי ביקורת על דברים אחרים לגמרי. אחרי שיצאתי התחלתי לשמוע רכילויות, אבל אני מניח שזה קיים בכל מוסד, ולא רק במוסדות שאני למדתי בהם.

  2. גם חומל, אבל לא-מאד-מעריך, לפחות בנתיים.
    אה, ואתה מוכרח להעלות פרק נוסף עוד לפני שבת…

  3. בטח שחומל. מלא חמלה. ואני בכלל לא שומר מצוות.
    סך הכל אדם שאוהב לקרוא, ויהודה כותב נפלא.
    ומקרב.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s