ופלים – פרק ד': צריך לאכול בשביל לחשוב

פרקים קודמים: א, ב-ג.

לארוחת הצהריים היה עוף בתפוחי אדמה שהוא הכין אתמול. החלוקה ביניהם הייתה כזו: דפנה בישלה לשבת, והם אכלו את השאריות עד יום שני או שלישי. במהלך השבוע היה הוא זה שאחראי על הבישולים: חביתות ומרק בערב, פירה ושניצלים בצהריים. לפעמים הכין הרב בני את האוכל מראש, בערב, וכל מה שהיה צריך להכין למחרת היה רק לאכול. בדרך כלל הם לא אכלו ביחד, אבל יום רביעי היה היום הקצר של דפנה, הם אכלו צהריים ביחד, והוא השתדל שיהיה לה אוכל אמיתי. תמיד היו לה ייסורי מצפון כשאכלה ג'אנק, למרות שנראתה טוב אחרי ארבע לידות. היא הייתה קצת נמוכה, קצת מלאה, והיה לה חיוך מדהים שעיגל את הלחיים שלה. היא ביקשה, אז הוא הכין לה אוכל ביתי. לילדים ממילא לא היה אכפת.

מישהו גנב את כל הכסף מגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני לדפנה כשהתיישבו לאכול. בדרך התלבט בינו ובין עצמו באיזה שלב הלכות לשון הרע נכנסות לפעולה. מה שלב ההתנעה שלהם. תמיד כשריכל איתה היה רגע שבו הוא אמר לעצמו: די, חלאס עם זה, והעביר נושא. מצד שני, היה לריכולים שלהם 'תמיד'. זה לא היה אחד הדברים שהוא היה גאה בהם, אבל הוא היה צריך את זה. הנה, רק התיישבו וכבר הכל יצא. הוא המשיך – ואחר כך כשניסיתי לתחקר את אחד החשודים, גיליתי שיש עוד איזה סיפור ברקע. אחד התלמידים בישיבה מחלל שבת ואברך אחד תפס אותו, וזה עובר ברכילות בין התלמידים. אבל זה לא קשור, הוא אמר לדפנה, זה סיפור אחר.

רגע רגע, היא אמרה, רגע עם גמ"ח הוופלים. החלטת איפה אנחנו שבת?
מה? אמר הרב בני.
שבת, אמרה דפנה בקוצר רוח, אמרנו שכבר הרבה זמן לא היינו אצל ההורים שלי או שלך ושאנחנו צריכים להחליט לאן ללכת, ואמרת שתחשוב על זה הבוקר. חשבת?
לא, הוא אמר, אמרתי לך, הייתי עסוק בדברים אחרים –
תמיד אתה עסוק בדברים אחרים, היא אמרה. אבל טוב, אני מבינה. ספר לי. הוא ידע שהיא לא מבינה, והיה ברור לו שהסיפור הזה עדיין לא נגמר. שהיא מנסה לסיים את הסיפור שלו כדי שתוכל להתעסק באיפה אנחנו שבת.
אז כן, ספר לי, אמרה מה, מי מחלל שבת? איך האברך תפס אותו? תספר לי הכל, היא אמרה.
זהו, אמר הרב בני, אני לא יודע יותר מזה, אני חוקר את זה עכשיו.

היא צחקה. לא ברוע, מכל הלב. אתה כזה חמוד! היא אמרה. חוקר תעלומות בלשיות בישיבה כאילו משהו קרה כאן. תאמין לי, כלום לא קורה בישיבה הזו. בישיבות אחרות, אולי, אבל כאן אין שום דבר חוץ מפוליטיקה מקומית.
ומה עם איציק חובב ואשתו של נחומי? אמר לה.
נו, היא אמרה, אז היה סיפור אחד, שטויות. מישהו שהיה עם מישהי, זה סיפור קטן. גדול, אבל קטן. תאמין לי, כמו שאני מכירה את הישיבה הזו, בסוף מישהו היה צריך הלוואה ולקח מהגמ"ח במטרה להחזיר תוך כמה דקות. זה בטח האברך ההוא, מה שמו, נו, הזה שנשוי לאורלי. אברכים תמיד צריכים כסף. יחיאלי, אמר הרב בני. נועם יחיאלי.

הוא חשב על זה קצת. טוב, הוא אמר לבסוף, נלך להורים שלי.
תמיד הולכים להורים שלך, אמרה דפנה.
תמיד כשאומרים 'תמיד' הויכוח הופך להטחת האשמות, הוא אמר. זה היה ציטוט של עצמו מדריך חתנים, כשהוא יושב בפנים יודעות כל בסלון מול מיץ תפוזים ועוגיות מאפה בית (הוא היה מחמיא לרבנית. אומר לבני הישיבה, 'זה הרבנית עשתה, תגיד לה תודה', והחתן המיועד היה אומר לדפנה 'תודה', למרות שהרב בני עצמו הכין את העוגיות. זה שעשע אותו) ואומר לחתנים; אל תגידו 'תמיד', אל תהיו מלאי אגו, אל תשתקו בזעף.
הוא שתק בזעף.
אתה בעצמך אמרת הרגע 'תמיד', היא אמרה. הא!

הם סיכמו שילכו להורים שלה, כמו תמיד. בדרכו חזרה לבית המדרש למנחה וסדר צהריים הוא חשב על מה שהיא אמרה. אברכים הם נשואים, ולכן הם צריכים כסף, זה נכון. אבל לאברכים הייתה קופת הלוואה אחרת, להלוואות קטנות, שבה הם היו מקבלים הלוואה עד חמש מאות שקלים בלי לעשות שום דבר שאינו פשוט לחתום במחברת. למה שיחיאלי לא יחתום במחברת פשוט? בשביל מה הוא צריך ללוות מהגמ"ח? גם שאר הדברים שאמרה היו הגיוניים אבל שגויים. אף אחד לא לוקח הלוואה של שלש מאות שקלים מהגמ"ח. חמישה שקלים, אולי. גם זה בספק. שלש מאות שקלים זה רציני. לא, זו גניבה. וכיון שכך, סביר שזה לא יחיאלי ולא אשתו של שלומוביץ', למרות ששניהם היו עדיין חשודים כי, נו, מה אברכים עושים בבית המדרש אחרי סדר ערב.

היה בזה משהו חשוד.

הוא ביקש מיחיאלי לשבת איתו רגע. החברותא של יחיאלי – אחד בשם דורי – עשה פרצוף, אבל הרב בני היה ר"מ, ולכן גדול שימושה יותר מלימודה. הם הכינו קפה שחור והתיישבו בחדר הר"מים הקטן שבסוף המסדרון. הרב בני התלבט קצת מה להגיד. הם לא היו קרובים מאוד, וזה היה מוזר לחשוף בפניו פתאום את כל הסיפור.

תגיד, הוא אמר, אתם בבעיה כלכלית?
האם יכול להיות שפסיק רישא וניחא ליה? אמר יחיאלי. זה בא ביחד, כל האברכים הם בבעיות כלכליות.
לא כולם, אמר הרב בני בזהירות. הוא לא ידע, אבל הניח.

כולם, אמר יחיאלי, בן שבת – בבעיות. נחמני – בבעיות. שלומוביץ' – בבעיות. אפילו אורן, אם לא היו לו הורים עשירים, היה בבעיות. ככה זה. כמה מכשירי חשמל, קצת שכר דירה, שכר לימוד, מלגה של אלף חמש מאות שקלים? אלפיים אם לומדים בשישי בבוקר? זה לא מספיק. צריך גם שיהיה אוכל בבית. צריך לאכול בשביל לחשוב. אבל למה הרב שואל?

הרב גמליאל ביקש ממני לבדוק, אמר הרב בני. זו הייתה חצי אמת. הרב גמליאל אמר לו שישים לב אם האברכים שמדברים איתו נשמעים לחוצים, זה נכון, אבל הוא לא אמר לו ללכת לבדוק אקטיבית. בכל מקרה, זה היה מספיק קרוב.
ואיך אתם מתמודדים עם הבעיה הכלכלית הזו, אמר הרב בני. הוא לא זכר מה היה כשהוא היה אברך. המדד היה יותר נמוך, זה בטח. וההורים? ההורים עזרו? כנראה שההורים של דפנה עזרו, היה להם מאיפה.
אני עובד, אמר יחיאלי. בערבים, עושה הגהות לספרים של המכון התורני. אתמול בדיוק סיימנו ספר, 'ברבורים ושליו ודגים', על הלכות זמירות שבת. סיימתי להגיה אותו באיזה אחת עשרה בלילה.
יש הלכות זמירות שבת? התפלא הרב בני.
יחיאלי נעץ בו מבט מופתע.
כן כן, אני יודע, אמר הרב בני, סתם צחקתי. הוא צחק בקול ושתה מכוס הקפה שהתקררה, ויחיאלי צחק בקול גם הוא, כנראה מתוך נימוס לכבוד הרב שסיפר בדיחה. זה לא היה באמת מצחיק, ושניהם ידעו את זה.

אז יחיאלי ירד זמנית מרשימת החשודים, הרהר הרב בני כששילח את יחיאלי לדרכו. וזה כנראה גם לא רועי, ולא הרב דניאל ולא רובינשטיין המתמיד, כי אמנם כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ובכל זאת הוא לא רואה את רובינשטיין גונב מהגמ"ח. היה לו סיום באותו הערב, למעשה. נשארו שני החבר'ה מהתיכונית, נתנאל בן ברוך ואשתו של שלומוביץ'. קצת יותר קשה לחקור את האברכית שלומוביץ', ואת שני החבר'ה מהתיכונית הוא לא הכיר, כל זה השאיר לו שם אחד, נתנאל בן ברוך. הוא כתב את המסקנות האלה על פתק ודחף אותו לכיס, והלך להספיק את מה שנשאר מסדר צהריים ועד לרגע שבו יצטרך לתת שיעור בתנ"ך.

זה היה שיעור תנ"ך די קטן. עשרה, חמישה עשר חבר'ה. משהו אינטימי, שאפשר לכל המשתתפים לדבר, לקרוא ולהתבטא. הם היו חבר'ה קבועים והרב בני חיבב אותם למדי. הם התחילו לפני משהו כמו שנתיים וחצי את נביאים ראשונים, והצליחו להגיע בינתיים לאמצע שמואל א'. זה היה הספק לא רע, בסך הכל. אבל בשיעור הזה, באותו יום רביעי, היה משהו יוצא דופן. הרב בני נכנס לכיתה והתיישב, החבר'ה הקבועים התיישבו מולו, ואי שם באמצע השיעור נכנס בריצה נתנאל בן ברוך והתיישב בין כל הסובבים.

הוא היה בחור צעיר, משיעור ב', עם משקפיים ממוסגרים היטב וזיפים קצרים שדאג לטפל בהם היטב. הוא העביר המון פעולות בסניף הקרוב, והרכילות ספרה שהוא יוצא עם הקומונרית. ברוך הבא, אמר לו הרב בני (הוא לא הצליח להתאפק). נתנאל בן ברוך השיב בחיוך והנהון, ומיד אחר כך הרצין. השיעור נמשך כסדרו והסתיים, כרגיל, בשש וחצי, שעה לפני ארוחת הערב. הרב בני היה אמור להמשיך משם הביתה, אבל הוא חיכה עם זה רגע וניגש לנתנאל. או, הוא אמר, שולם עליכם, פנים חדשות באו לכאן!

נתנאל בן ברוך הנהן וליטף את הזיפים הקצרים. הרב, הוא אמר בבהילות, כמעט בלחץ, אני צריך שהרב יאמין לי. זה לא אני. אני לא עשיתי כלום.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s