פרק ז: תודה לאל שיש קפה שחור

(הפרקים הקודמים כאן)

פרק זה נכתב בזכות קהל קטן של תומכים נאמנים.
רוצים להצטרף ולתמוך גם? אני אודה לכם מאוד

—–
ו..?, אמרה דפנה.
ו…מה? אמר הרב בני.
ומה אמרת לו? אמרה דפנה. היא הייתה קצת קצרת רוח ובכל זאת נשמעה מסוקרנת.
מה אני יכול להגיד? אמר הרב בני. אמרתי לו שהכל בסדר, ושלא קרה שום דבר, ושאני אשמור על זה בסוד, ואז חיכיתי שהוא יגיד עוד משהו והוא לא אמר, אז קמתי והלכתי.
ככה? אמרה דפנה, בלי לשאול אותו מי סוחט אותו?
שאלתי, אמר הרב בני. שאלתי אותו, למי היית צריך לשלם את הכסף. הוא לא הסכים לענות.
אוקיי, אמרה דפנה. ושאלת מי עוד בישיבה נמשך לגברים?
איך אני אשאל אותו דבר כזה, אמר הרב בני. אמרתי לו שיגיד לו שאם הוא רוצה, שיפנה אלי. כבר פנו אלי בנושא הזה כמה פעמים.
כבר פנו, אמרה דפנה. בטח. אתה זוכר את קופרמן?
כן, אמר הרב בני. בטח שאני זוכר.

הוא ניתק את השיחה וחזר לבית המדרש כדי להתקדם באיזה מחלוקת רש"י – תוספות שנתקל בה. הוא קיווה שדפנה תתן לו איזה כיוון חשיבה, אבל הייתה לה פגישה בתשע והיא הייתה עסוקה בלהכין את המצגת ולוודא שהכל עובד. אצלו שום דבר לא עבד: כל עוד רועי מסרב להגיד מי סוחט אותו הוא הרגיש כאילו הוא לומד את מסכת יבמות; הכל נראה הגיוני בקריאה ראשונה אבל אחרי שני משפטים כבר אין לו מושג מה בעצם נאמר כאן. הסיפור עם רועי היה קצת מטלטל – קצת מערער, אולי. הוא תהה אם הוא היה צריך להגיד עוד משהו, אולי להתערב? להתריע? ללחוץ בכח? להציע עזרה?

הוא נזכר: כשהתחיל להיות ר"מ. לפני המון המון שנים. חשב שעיקר תפקידו הוא להוציא תלמידי חכמים, צדיקים, יראי ה'. הוא היה עושה שיחות ארוכות עם בני הישיבה, מנסה להכווין אותם שלא לסור ימין ושמאל, איך בדיוק להתנהל בדייטים שיש להם עם רחל (אז השם הנפוץ היה רחל. היום, כך חשב, השם הנפוץ הוא מיכל או שירה. אבל העיקרון אותו עיקרון) ובעיקר איך ללמוד ומה ללמוד. מה כדאי ומה לא כדאי. אחרי חמישה חודשים קרא לו הרב גמליאל לשיחה. הרב בני עצמו היה הרבה יותר צעיר, וגם לרב גמליאל לא היה זקן לבן עדיין. הם ישבו על סודה במשרד הקטן שבקצה המסדרון והרב גמליאל אמר, הרב בני, מה אתם עושים. והרב בני לא הבין. אמר, אני מנסה לעזור להם, שלא יטעו. והרב גמליאל אמר, הרב בני, הם נראים כמו ילדים אבל הם אנשים מבוגרים. תן להם לטעות ואז להצליח בעצמם. והרב בני אמר, אבל חשבתי שאנחנו מנסים לחנך דור של אוהבי ה', והרב גמליאל אמר, הרב בני, מה אנחנו מבינים באהבה מה.

הוא חשב על זה שוב כשראה את אוריה בבית המדרש, ונזכר בשיחה הלא מוצלחת שהייתה להם. למה הרגשתי בנוח לייעץ לאוריה למרות האמירה הזו של הרב גמליאל, הוא חשב, וכשמדובר ברועי אני נרתע מלעסוק בנושא בכלל? הוא הנהן לאוריה, ואוריה הנהן אליו חזרה. הרב בני תהה מה איתם: הם נפרדו בסוף? הם עומדים להתארס? הוא עדיין מסתבך עם עצמו? הוא הלך לשאול אותו לרגע: אוריה עדיין הסתבך עם עצמו והם סיכמו לדבר על זה מתישהו בסדר צהריים. הרב בני חשב: מדהים עד כמה קשה לעסוק בדברים פרקטיים כשאתה נמצא במקום שיש בו יותר מדי זמן לחשוב.

זה היה נכון גם לדברים אחרים, והרב בני הניח לכל הסיפור. הוא חזר והתעמק בסוגיה למשך שעתיים, ואחר כך יצא להכין לעצמו קפה בגמ"ח הוופלים. כשנכנס לגמ"ח ראה שם את שלומוביץ' והנהן אליו; שלומוביץ' היה אברך רזה, גבוה, שהגרוגרת שלו בלטה אפילו מבעד לזקן הקצר שגידל. הוא היה לבוש חולצה מכופרת ונעליים סגורות, והיה אחד האברכים היחידים בישיבה שהתלבש כמו שצריך. מדי פעם היה הרב בני עוצר אותו ואומר או, או, הנה תלמיד חכם. הולך בחולצה מכופתרת ואין רבב על בגדו. הוא התחתן עם – עם — הרב בני לא זכר, מישהי, ככל הנראה. הוא חייך לשלומוביץ' ושלומוביץ' פינה לו מקום ליד האיזור עם הקפה והסוכר. מה שלומכם, אמר הרב בני, ושלומוביץ' אמר בסדר, בסדר, הוסיף שלש כפיות קפה שחור לכוס שהחזיק בידו ופיהק פיהוק ארוך.

הכל בסדר? שאל הרב בני, ושלומוביץ' אמר כן, הרב, הרב זוכר איך זה, תינוק בשנה הראשונה, אין לנו לילה ואין לנו יום. אשתי חזרה מחופשת הלידה ואני עובד אבל אין לנו כסף, והכל בלאגן אחד גדול. אבל הנה, קפה שחור, ברוך השם שיש קפה שחור, וסיפר בדיחה: אם היה לאנשי כנסת הגדולה קפה שחור הם היו מתקנים עליו ברכה מיוחדת, מעורר נרדמים. הרב בני לא צחק, כיון שזו לא הייתה בדיחה מהסוג שמצפה לצחוק אחריה. הוא רק חייך לעצמו, משועשע, ואמר נו, אם אני יכול לעזור במשהו, אני כאן בשבילכם. ושלומוביץ' אמר כן, הרב, אם הרב מכיר חשמלאי טוב, זה יכול לעזור, והרב בני אמר כן, האמת, דווקא מכיר חשמלאי, אתה מכיר את אלוני מבית הכנסת? הוא חשמלאי. אתה צריך את המספר שלו?

שלומוביץ' הוציא פלאפון ואמר כן, אני אשמח, וסיפר אגב אורחא שבלילה בין שלישי לרביעי הייתה פתאום הפסקת חשמל באמצע הלילה, והתינוק (רועי) בכה עד כדי כך שהם לא יכולים היו לעשות כלום, והם רצו להכין מטרנה אבל הקומקום לא עבד, ואשתו לקחה את התינוק בחוץ וחזרה עם מטרנה בזמן שהוא, כלומר שלומוביץ', הסתובב עם הפנס של הפלאפון וניסה להבין אם זה הפיוז שנשרף או כבל שנחתך או משהו, ועד היום, כבר יומיים אחרי, החשמל שלהם בא והולך והם מנסים להבין אם זו בעיה במגעים או משהו, וצריכים חשמלאי טוב ואמין, ותודה, הרב.

זה הוריד את אשתו של שלומוביץ' מרשימת החשודים וגם הסביר כמה דברים, אבל בעיקר עורר את חשדו של הרב בני: יכול להיות שיש קשר בין הפסקת החשמל ובין הסיפור ההוא עם האברכיות? מה בכלל הסיפור ההוא עם האברכיות? מי סוחט את רועי? הוא חשב לעצמו מה יכול להיות הפתרון להכל: אולי, חשב, אולי רועי עושה את מה שהוא עושה עם אחד האברכים, ואח של אורן הציץ מהחלון ותפס אותם בשעת מעשה, ורועי משלם לו דמי שתיקה? זה יסביר למה אח של אורן שם, ולמה הוא מצחקק (הרב בני שנא את הצחקוק הזה), וזה יסביר למה רועי גנב את הכסף של הקופה ולמה האברכיות קשורות לסיפור ובעצם יפתור את כל הבעיות בהינף קולמוס. ובאותה נשימה, זה היה מופרך לחלוטין.

במשך כל השיעור הכללי, שהיה חד ומבריק כמו ששיעור כללי של הרב גמליאל נראה, בדרך כלל, הרב בני תהה על זה. לא היה בטוח אם יש סיפור, אין סיפור, מה בעצם קרה. אולי הוא בעצם מדמיין את כל האירועים כמחוברים אחד לשני, ובעצם אין כאן איזה אחרון שיופיע ויפתור את הכל בהינף איזו חלוקה של חפצא וגברא? אולי יש כאן המון סיפורים קצרים, עם תעלומות קטנות ופתרונות קטנים, כמו החיים עצמם?

הוא חשב על זה כל השיעור, וכשהסתיים השיעור ארז את הדברים שלו בתיק השחור והתכונן ללכת הביתה. כשיצא פגש את שלומוביץ' מסתובב ברחבת הכניסה ומדבר בפלאפון, והנהן אליו קצרות. שלומוביץ' אמר לפלאפון 'רגע, רגע', כיסה את הפומית ואמר לרב בני, תודה, הרב, אלוני היה אצלינו ובדק מה קרה. מסתבר שהבעיה לא הייתה אצלנו, היא הייתה אצל נחמני. מישהו עשה להם קצר, ובגלל שכל הדירות בקומה שלנו מחוברות לאותו לוח אז גם לנו הייתה בעיה. אבל זהו, ברוך השם, הסיפור הזה מאחורינו. קפלן אמר אפילו שהישיבה תשלם על זה.

יופי, אמר הרב בני. אני שמח לשמוע.
אבל קרה גם משהו מוזר, המשיך שלומוביץ' בלחש. כשאלוני חיפש מה הבעיה הוא מצא מעטפה גדולה כזו, סגורה, בין החלון של נחמני לחלון שלנו. הרב יודע איפה זה? יש שם המון קוצים, אנחנו לא מסתובבים שם הרבה. בכל אופן, הייתה שם מעטפה גדולה עם כסף, הרבה מטבעות, לא יודע, אולי שלש מאות שקל, והיה כתוב עליה 'תודה!' ככה עם סימן קריאה והדגשה.
אפשר לראות את המעטפה? שאל הרב בני.
היא אצלי בבית, אמר שלומוביץ', אבל רגע, צילמתי לאשתי. הוא אמר לפלאפון 'עוד רגע', חיפש בתמונות ומצא. המעטפה שנראתה בתמונה הייתה סתמית מאוד: לבנה, מרובעת, והכתב שהיה עליה היה נראה לו מוכר. התי"ו במיוחד הייתה מוכרת לו, הוא ניסה להיזכר איפה ראה אותה לאחרונה, אבל לא הצליח. הוא החזיר את הפלאפון לשלומוביץ'.
תודה, הוא אמר, והלך הביתה מהורהר.

___
המשך יבוא.

(פרק זה נכתב בזכות קהל קטן של תומכים נאמנים. רוצים להצטרף ולתמוך גם? אני אודה לכם מאוד)

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פרק ז: תודה לאל שיש קפה שחור

  1. אני קורא ברצף, מתקשה לעצור…
    סיפור מעולה.
    לציניות (המרומזת והגלויה) אני פחות מתחבר, אבל זה עניין של טעם

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s