פרק ח: קו לקו, תו לתו, זעיר פה, זעיר שם

(הפרקים הקודמים כאן)

הרב בני כבר הגיע לחצי הדרך כשעצר ליד בית הכנסת המקומי, הסתכל ימינה ושמאלה וחזר אחורה. הוא היה צריך להכין ארוחת צהריים לבנות אבל משהו דחוף יותר טרד אותו. אני אספיק להכין משהו, הוא אמר לעצמו, אולי קוסקוס עם ירקות. לא סיפור גדול. אבל רגע, רגע עם זה. בינתיים עקף בדרכו את הישיבה והמשיך אל האברכיה, שהייתה בעצם שני בנייני דירות ששכנו בסמוך לישיבה, ובדרך הנהן לשלום לכמה אברכים שהלכו להוציא את הילדים מבית הספר או מהגן. הכתב המוכר שהיה על מעטפת הכסף לא הפסיק להטריד את מנוחתו. הוא זכר שהוא ראה אותו איפשהו, אבל איפה?

כשהגיע לאברכיה הבין כמה שנים עברו, בעצם, מאז שגרו כאן הוא ודפנה, זוג אברכים חמודים בשיעור ה' שרצו לבנות בית שיש בו תורה. הוא הבטיח לה שיצא לעבוד מיד עם סיום השנה, אבל שנה גררה שנה ודברים רדפו דברים, מאברך הפך למורה בתיכונית, מהתיכונית הגיע לענות לשאלות של שיעור א' בסדר ערב, וביום אחד קרא לו הרב גמליאל והציע לו להיות ר"מ. בהתחלה חשב הרב בני להגיד לא – הרי חשב לצאת מהישיבה וללמוד ייעוץ ארגוני בבר אילן או משהו, אבל דפנה אמרה שהוא צריך ללכת על זה. אתה אוהב ללמוד תורה, היא אמרה, ואני אוהבת שאתה לומד תורה, ואין שום מקום אחר בעולם שיתנו לך ללמוד ועוד ישלמו לך על זה. לך, והקב"ה ישלח לנו כסף. ככה היא אמרה, ובינתיים נראה שהיא צדקה.

הרב בני לא היה בטוח איפה שלומוביץ' גרים, ולכן שאל. אחד הילדים שלח אותו לדירה בקומה הראשונה בבניין השני. דלת הכניסה הייתה רגילה, ועל השלט היה כתוב 'כאן גרים בשמחה ובטוב משפחת שלומוביץ". על הדלת השניה לא היה כתוב דבר מלבד 'נחמני' באותיות מרובעות. עציץ קטן הפריד בין שתי הדלתות. הרב בני לא דפק על הדלת, ובמקום זה יצא מהבניין והקיף אותו כדי לראות איפה המעטפה נמצאה. היה קל יחסית לאתר את המקום: היה שם לוח חשמל זמני וכמה כבלים שהשתלשלו ממנו, ושביל כבוש שהוליך ממנה, דרך הקוצים ועד לכניסה של הבניין. הוא הסתכל על הקוצים וניסה להבין מה הוא רואה, אבל בעצמו לא היה בטוח. מה שכן היה אפשר לראות בוודאות הוא שהחלון בצד של שלומוביץ' הוליך למרפסת שירות קטנה ומלאת חפצים, ואילו החלון בצד של נחמני השקיף ישירות לתוך הבית (שלא היה גדול במיוחד בעצמו). הרב בני הסתכל שם עוד דקה ושתיים ואחר כך הלך הביתה.

בדרך ניסה הרב בני לסדר לעצמו את העניין: שלומוביץ', כנראה, לא קשור לסיפור. לא למעטפה, שהפתיעה אותו, ולא לשום דבר אחר. מי שהגיע להניח שם את המעטפה, או להיות עם המעטפה, או מה שלא יהיה, לא הגיע בשביל שלומוביץ', הוא הגיע בשביל נחמני. הוא דמיין לעצמו את נחמני: שמנמן קצת, מחוייך תמיד, עם חולצת פולו גם ביום הקר ביותר בשנה, כיפה על הצד. אשתו הייתה דנה? דינה? ירדנה? משהו כזה, הוא לא היה בטוח. היא עבדה עם דפנה, אבל לא היו ביניהם קשרי חברות. במעטפה, כך הניח, היו הכספים של גמ"ח הוופלים, מה שאומר שבעצם נחמני סוחט את רועי, או משהו כזה. אולי חשף את הסוד שלו ומכריח אותו לשלם? אולי שניהם קשורים איכשהו? הסיפור יכול היה ללכת להרבה מאוד כיוונים, אבל הרב בני לא הצליח לחשוב עליהם. זה כנראה מה שקרה.

טוב, צריך היה לדבר עם נחמני, אבל השעה הייתה אחת ושלושים והבנות כנראה היו כבר בדרכן הביתה, מחכות לאוכל שלהן. הוא ניסה לחשוב מה יש בבית: כנראה כלום. האוכל שנשאר משבת כבר נאכל. הקארי שהכין אתמול לדפנה הסתיים בארוחת הערב. הם לא קנו ירקות או בשר טרי כי בשבת הקרובה הם יהיו אצל ההורים שלה, מה שמשאיר נקניקיות וצ'יפס. הוא שנא להכין לילדים נקניקיות וצ'יפס, וזה נתן לו תמיד תחושה כאילו הוא לא אבא טוב, כאילו הוא מאכיל אותם בג'אנק, אבל לא הייתה ברירה. הוא הגיע רגע לפניהם, שם הכל במחבת ונעמד לחתוך סלט. זה גם היה הדבר הראשון שהבנות ראו כשנכנסו הביתה.

'אני לא רעבה,' אמרה תהילה, ומיכל החרתה אחריה, 'אני לא רעבה'. 'אכלתי בבית הספר,' היא אמרה, ומיכל אמרה גם היא, 'אכלתי בבית הספר'. הרב בני צחק. איך אכלת בבית הספר, קטנטונת, הוא אמר, ומיכל נעלבה והשתתקה. תהילה אמרה, אכלתי בבית הספר, היה לאחת הבנות יום הולדת והיא הביאה המון ממתקים ואכלנו אחרי השיעור, אז אני לא רעבה. ממתקים, הוא אמר, והיא אמרה לא, לא ממתקים, במבה ובייגלה, נו. אני לא רעבה לסלט. יש גם צ'יפס, אמר הרב בני. צ'יפס ונקניקיות ואת הרוטב הסודי, שהיה בעצם תערובת של קטשופ, טיפת חרדל ומיונז, מעורבבים היטב. מסתבר שהן כן היו רעבות, והן אכלו היטב והלכו לחדר שלהן לריב או לשחק, והרב בני התיישב ליד השולחן כדי לאכול את השאריות כשפתאום זה היכה בו.

הוא ידע איפה הוא ראה את התי"ו הזו.

הוא רק היה צריך לאמת את הסיפור, אבל הבנות שיחקו ומישהו היה צריך להשגיח עליהן. הוא חיכה שאיתן יחזור מהתלמוד תורה ורק בארבע וחצי הגיע לבית המדרש. ובכל זאת, כשהגיע עבר בין השולחנות עד שראה את המקום של אברהם רובינשטיין. אברהם רובינשטיין לא היה שם – היה שיעור בתנ"ך בחדרי השיעורים, והוא כנראה היה שם, מסכם – והרב בני פתח את הגמרא שלו כמו באגביות. ואכן, כמו שחשב: בשער הגמרא היה כתוב בגדול 'להי"ו, בחזקת אברהם רובינשטיין, מותר להשתמש בד' אמות'. כל האותיות היו כתובות בכתב עגול, כמעט חטוף, אבל התי"ו הייתה קצת יוצאת דופן: זוויתית, כששתי הרגליים נכנסות פנימה והקו הממשיך ניתז אל המשך המשפט. זו הייתה תי"ו שלא שוכחים, וכמעט לא היה ספק שאברהם רובינשטיין, שכתב 'בתיאבון!' על הוופלים שהשאיר בגמ"ח הוופלים, הוא זה שכתב את המילה 'תודה!' על המעטפה עם כספי הגמ"ח, שככל הנראה הייתה אמורה להגיע לנחמני אלא שהופלה בדרך.

אני לא מבין כלום, הוא אמר לדפנה, ודפנה, שכבר יצאה מהמשרד והייתה בדרכה הביתה, אמרה מה, יקירי, ספר לי. אני לא מבין מה אברהם רובינשטיין קשור לסיפור הזה, אמר הרב בני. אני מודה שאין לי מושג מי מכל הבחורים זה אברהם רובינשטיין, אמרה דפנה, והרב בני אמר הוא המתמיד הגדול של הישיבה, הוא אמר. הוא כל הזמן מסיים מסכתות. הנה, רק שלשום הוא סיים את בבא קמא. איך הכסף של הגמ"ח הגיע אליו? רועי הביא לו? ולמה הוא הביא לו את הכסף? ולמה להעביר את הכסף לנחמני? אני לא מבין כלום. גם אני לא מבינה כלום, אמרה דפנה. אבל אולי תעשה את מה שאתה תמיד עושה?

מה אני תמיד עושה, אמר הרב בני.

אתה לוקח דף מהמדפסת, אמרה דפנה, ומקשקש עליו. כותב 'אביי' ומקיף בעיגול. 'רבה' ומקיף בעיגול. 'רבא', אמר הרב בני. אבל הוא ידע למה היא מתכוונת. הוא צריך לשרטט את זה לרגע בשביל להבין. טוב, חמודה, הוא אמר. אני אלך לעשות את זה. הבנות אכלו סלט לצהריים. סלט? דפנה הרימה גבה, והרב בני אמר כן, נו, אולי גם קצת צ'יפס ונקניקיות. ביום חמישי מותר, הרי. היא לא אהבה את זה, אבל לא יכולה הייתה להתווכח איתו. בסדר, היא אמרה, אני אוהבת אותך, וניתקה, והרב בני הלך לגמ"ח הוופלים כדי להכין לעצמו קפה שחור חזק בלי סוכר ומשם הלך למדפסת של הישיבה כדי לקחת משם כמה דפי טיוטא ולהתחיל לקשקש עליהם.

הוא שרטט:

"
הכסף – רועי (גנב).
מעטפה – אברהם רובינשטיין (כתב).
להביא ל – נחמני.
נחמני סוחט את: א. רועי? ב. רובינשטיין?

אברכיות?
תל אביב?
"

ואז כתב 'למה?' אחרי 'נחמני', 'איך', אחרי רובינשטיין, הקיף את שתי השאלות בשני עיגולים גדולים ובהה בכל הסיפור דקה ארוכה. היה שקט בבית המדרש. רוב התלמידים היו בשיעור התנ"ך של הרב הגושניק ההוא, הוא שכח את שמו כרגע, ושאר התלמידים למדו בשקט. אף חברותא לא התנצחה בקול, ואף תינוק של אף אברך לא התחיל לבכות. הוא בהה בדף עוד דקה ארוכה, ואז, פתאום, כמו באיזה מהלך מורכב של החידושי ר' שמואל, הכל התחבר לו. הוא הבין.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s