הראשון ביולי

לפני עשרים שנה, בערך, היה בירושלים ילד קטן וממושקף שלמד בבית ספר יסודי שכונה תלמוד תורה. תלמוד התורה היה מן המקומות שלומדים בהם, ומן המקומות שלומדים בהם רק תורה. כיון שכל העולם מוחזק בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, היה הילד הקטן מסיים ללמוד בשעה מאוחרת מאוד. גם שנת הלימודים התארכה לה הרחק הרחק אל תוך החופשה המקובלת, ובשנים רעות היה החופש הגדול מתמצה לשלשת השבועות הקצרים שבין תשעה באב וְג' באלול.

זה היה הרבה. בשלשה שבועות אפשר ללכת למחנה קיץ, לסבתא, לים, לגן החיות התנ"כי. אפשר לשבת יום שלם בבית ולקרוא. אפשר אפילו להשתעמם בשלשה שבועות, אם אתה מתאמץ מאוד. ואתה מתאמץ, כי יש לך בדיוק עשרים וארבעה יום ואתה מנסה לדחוס בתוכם חוויות של חודשיים. ומי שלא ראה ילד שמנסה מאוד להשתעמם, כי בספרים כתוב שהילדים מטפסים על הקירות בחופשת הקיץ, לא ראה מחזה נלבב מימיו.

ומכל הרגעים היפים בחופש, הרגע הכי יפה היה היום האחרון ללימודים, שהסתיים באחת בצהריים, ובו היה הילד הקטן הולך עם אחיו הקטן חזרה הביתה, והם מלקקים קרטיב שחילק להם המנהל, וריח של חופש נושב עליהם וחוט של חסד משוך עליהם, ומשהו בשמיים, ואולי בעולם, נראה פתאום רחב ומזמין ומרחיב לב.

בכל יום בשנה היה הילד הקטן נוסע באוטובוס אל תלמוד התורה, עומד ליד הנהג ומקשיב לרדיו. בעיקרון הוא רצה לשמוע פעם אחת בחייו שיר של 'הביטלס' המדוברים, אבל ברדיו היו רק החדשות של שמונה והפתיח של תכנית האקטואליה היומית. והילד הקטן ידע להגיד מה קרה בחדשות וגם להביע חצי דעה על הסוגיה הפופולרית. חצי דעה, כי בדרך כלל האוטובוס הגיע לתחנה לפני החצי השני שלה.

יום אחד אמרו בחדשות שהתחיל החופש הגדול. זה היה הראשון ביולי, שהיה י"ט בתמוז, והחופש הגדול היה רחוק מאוד: עוד חודש, כמעט. הילד הקטן הלך מבולבל אל תלמוד התורה, קרוע בין הרצון להאמין לרדיו ובין החשש שמישהו יראה אותו ויספר לכולם שהוא הגיע ללימודים גם בחופש. אבל כשהוא הגיע אל בית הספר, הוא ראה שהוא לא היחיד, ושכולם הגיעו עם תיקים גדולים על הגב וסנדויץ' לארוחת עשר.

הוא היה היחיד שידע שהחופש הגדול בעצם התחיל.

כל היום הוא שמר את הסוד בבטן, וכשהגיעה הפסקת הצהריים הוא ישב עם חבר שלו על המדרגות, אכל סנדויץ' עם חביתה ואמר לחבר "אתה יודע שהחופש הגדול התחיל כבר?"

החבר שמע חדשות בכל יום גם בצהריים, ולכן ידע יותר. הוא צחק קצרות ואמר ברחמים "זה לא שלנו, רק החופש של החילונים התחיל". וחבר אחר עם הרבה אחיות, אמר 'זה החופש של הבנות'. לילד הקטן לא היו הרבה אחיות. הוא לא ידע שככה קוראים לזה.

הילד הקטן לא ידע מה לעשות. "כן כן, אני יודע," הוא אמר. אחר כך משך בכתפיו והתעסק בחביתה שבסנדויץ'. הוא הכין אותה בעצמו והיה גאה בה מאוד, אבל לא ידע אם זה זה מידע שאפשר לשתף עם מישהו אחר.

אחרי כמה דקות הצלצול הגיע, והרב נכנס לכיתה. הם בדיוק סיימו את מלכים א', והילד הקטן היה סקרן לדעת מה ילמדו עכשיו. המורה הסתכל ימין ושמאל ואחר כך אמר: "מה אתם רוצים לעשות?"

יוסף, שהיה הכי טוב בכדורגל, צעק "שיעור חופשי!"

הרב אמר "כתוב בתהילים 'במתים חופשי'". אחר כך שתק כמעט דקה שלימה, ואז אמר "טוב, נו, אבל תשחקו במגרש מאחורה".

כולם הלכו מאושרים להביא כדור וקונוסים (כדי לבנות שער), והילד הקטן הלך ליד החבר שלו מארוחת הצהריים ונשם עמוק עמוק. השמיים היו נראים כחולים יותר. הוא ידע, בתוך תוכו, שהשיעור החופשי הוא התחלה של החופש הגדול יותר, שיגיע שבועיים וחצי אחר כך, כמו שזרזיף קטן הופך לשיטפון ואז לים.

מאז ועד היום לא הייתה פעם אחת שהילד הקטן יצא לחופש בראשון ביולי, אבל מדי פעם בתחילת יולי אוחזת בו תחושת החופש אחוז היטב, והוא נושם עמוקות ומביט לשמיים. הכחול נראה כחול הרבה יותר וריח הקיץ עז פי כמה, ומשהו בחזהו מתרחב עד מאוד.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s