פרק י: כולם בעצם בני אדם

(פרקים קודמים כאן)

כשחזר הרב בני לבית המדרש אחרי השיעור, לתפילת מנחה – אורן היה החזן – לא ראה את נחמני בשום מקום. הוא חיפש את הדמות שלו (קצת שמנמן, כיפה על הצד, חולצת פולו קצרה גם במזגנים של בית המדרש) במקום שלה, אבל לא ראה אותו. במקומו ראה את אברהם רובינשטיין עוצם עיניים ומתפלל בכח, ואת אוריה מליט את כפות ידיו ובוכה ללא קול. או אולי רק מכוון מאוד? הרב בני לא היה בטוח. הוא המשיך לחפש את נחמני, ובינו לבין עצמו התלבט קצת אם יש סיבה לדאוג או אין סיבה לדאוג. לכאורה זו הייתה סתם, שאלה שמציקה לו בזמנו הפנוי, כמו איזו מחלוקת ראשונים; זה העסיק אותו, בוודאי, והוא אפילו היה מסוגל שלא להירדם בגללה, אבל הקושיה יכולה הייתה להישאר בלי תשובה והעולם היה נוהג כמנהגו. גם השאלה הזו, מה קורה עם נחמני ולמה הוא היה צריך את הכסף, הייתה לכאורה שאלה מעניינת וללא נפקא מינה, אבל משהו באינטואיציה של הרב בני הבהב כמו אור חלש מלפטופ כבוי.

הוא נזכר: כשהיה שיעור א' היה הרב גמליאל הר"מ שלו. הרב בני הגיע מישיבה תיכונית נחשבת, וחשב שהוא יודע ללמוד גמרא. יודע לקרוא את הארמית, ללהטט בין המפרשים, להבחין בין הרי"ף והרא"ש. הם ישבו בכיתה הקטנה באחד השיעורים הראשונים שלהם בשנה הראשונה שלהם בישיבה ולמדו את פתיחתה של מסכת קידושין, כשהרב גמליאל עצר את הקריאה השוטפת שלו ואמר לו בני, כך הוא אמר, בני, תגיד, כלום לא מציק לך? הרב בני, שאז היה סתם בני, התבלבל. מה, בחיים? הוא אמר. כולם פרצו בצחוק, והרב גמליאל אמר לא, לא, בגמרא. אתה לא מרגיש שכל הדיון הזה בגמרא קצת מוזר? והרב בני אמר לא, מה זה מוזר, כל הדיונים בגמרא ככה, והרב גמליאל אמר – לא, זה לא נכון. כל הדיונים הגיוניים, ומשהו כאן בסוגיה עובד קצת אחרת. אל תחשוב על זה. תנסה להרגיש את זה בבטן. באינטואיציה. ואמר, אל תזלזל באינטואיציות שלך כקורא. רוב הזמן הן נכונות.

ולכן יצא הרב בני אחרי קדושה ולפני שהסתיימה התפילה (שהתארכה, כי אורן היה חזן מסלסל שהאריך בתפילתו), וכאילו בהתנצלות, כאילו הוא יוצא לשירותים, חמק דרך הדלת הצדדית בבית המדרש ואז הניח יד על הכיפה והתחיל לרוץ חזרה לאברכיה. הוא הודה לדפנה, שלפני שלש שנים טפחה לו על הבטן בחיבה ואמרה אז מה, בני, אנחנו בהיריון? מאז התחיל לעשות כושר: לרוץ, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה. השבועות הראשונים היו קשים מאוד; הראות לא החזיקו את הרגליים, והידיים שלו קרסו תחת משקל הגוף. אבל הוא המשיך, בהתמדה, מפני שתלמידי חכמים הם לא אלה שמוכשרים יותר מכולם; הם אלה שפשוט ממשיכים, יום אחר יום, צעד אחר צעד, בלי להפסיק. כעת, כשרץ בכל כוחו אל האברכיה, הודה לאלוהים ולדפנה שהוא בכלל מסוגל לרוץ.

הוא הגיע לאברכיה מתנשף כולו. השעה הייתה אחת ורבע. הילדים עדיין לא חזרו מהגן ומבית הספר, וההורים היו בעבודה או בישיבה או בדרך להביא את הילדים מהגן. הבניין היה שומם כמעט לחלוטין, ורק הדלת של נחמני הייתה פתוחה קלות. היה כתוב עליה 'נחמני' באותיות מרובעות. הוא נקש עליה קלות, ואחר כך, כששמע קולות גבריים מתווכחים, כבר לא היסס, פתח אותה והסתכל פנימה. הסלון היה סלון של משפחת אברכים, עם שטיח אדום ויפה והמון צעצועים מפוזרים בכל פינה, שתי ספות שהם ירשו מההורים וארבע עמודות של בילי, הארונית של איקאה, מלאות בספרים. דרך החלון ניתן היה לראות את החצר האחורית שהרב בני היה בה ביום חמישי. זו הייתה יכולה להיות חצר יפה, אבל הנוף דרך החלון הראה כמה קוצים ועץ לימון שהתאמץ מאוד לגדול. לא היה איש בסלון. הקולות הגבריים הגיעו מהמטבח. הרב בני נכנס בזהירות לסלון, נצמד לקיר (הוא הרגיש כמו באימונים ההם, כשעוד היה מתחת ל40 והלך לאימונים בלש"ביה בצאלים. נצמד לקירות, מחפש מחסה) והציץ אל המטבח: נחמני היה שם, עומד עם הפנים אליו, מנסה להסביר משהו, ומולו עמד אח של אורן מניף סכין שף שלופה, חדה ונוצצת ומנענע בראשו לשלילה.

דפנה תכעס עליו אחר כך, ידע הרב בני. וגם ידע שהדבר הנכון לעשות הוא להזמין משטרה כאן ועכשיו, אבל הוא חשש שאם יעשה משהו – אפילו קול – אח של אורן יעשה תנועה לא רצונית, ולכן פשוט הנהן לכיוונו של נחמני ובבת אחת, בכח, תפס את היד המונפת של אח של אורן. נחמני הבין את ההנהון, מסתבר, כי בתוך חצי דקה, בערך, אח של אורן היה מוטל על רצפת המטבח כשהרב בני מחזיק אותו בכח, הסכין הייתה הרחק מהישג ידו, ונחמני חיפש אזיקונים מאחור, במרפסת השירות, תוך שהוא מדבר עם המשטרה ומסביר לה איפה הם נמצאים ואיך להגיע. כשהמשטרה הגיעה – כלומר שלמה, השוטר הקהילתי, הגיע עם תגבורת – אחרי עשרים דקות, היא מצאה את אח של אורן קשור באזיקונים במרפסת השירות של נחמני, ואת הרב בני ונחמני מסתובבים סביבו באי נוחות. השוטרת שהגיעה עם שלמה הקימה את אח של אורן על הרגליים והושיבה אותו על כיסא, ושלמה הוציא פנקס ומכשיר הקלטה. כן, הוא אמר, אז מה קרה כאן בעצם?

ראשון דיבר נחמני. הוא אמר, אח של אורן (מסתבר שקראו לו אוריאל) איים עלי בסכין, והרב בני הגיע ועזר לי לעצור אותו. למה הוא איים עליך בסכין, אמר שלמה, ונחמני משך בכתפיו במבוכה. נו, אמר שלמה, יאללה, אין לי את כל היום. מה קרה?

וזה מה שנחמני סיפר:

לפני כמה חודשים, אולי חודשיים, הלכה מכונת הכביסה בביתם של משפחת נחמני. זה לא סיפור גדול, מכונת כביסה, משהו כמו 700 שקלים ביד 2, אבל לזוג נחמני לא היו 700 שקלים פנויים. למעשה, הוא אמר לשוטר, הגענו לתקרת המינוס שלנו. לשנינו אין הורים שיכולים לתמוך בנו, אשתי לומדת הוראה ואני אברך. אנחנו חיים ממלגות, משיעורים פרטיים ומחלוקת עיתונים. יש לנו תינוק שהולך למעון, וסך הכל אנחנו מסיימים את החודש על הקשקש, אבל מסיימים. מכונת הכביסה ההיא הגיעה באמת, משום מקום. פשוט לא היה לנו כסף. ניסינו לשמור את הכביסה לשבת ולכבס אצל ההורים, אבל זה פשוט היה לא ריאלי. ניסינו להיעזר בשכנים, אבל גם זה לא הגיוני עם ילד קטן. הלכתי לרב דניאל לשאול מה לעשות, והרב דניאל הציע לי לכבס אצלו, ואמר שאין מה לעשות, כך היא דרכה של תורה. בקיצור, הגיע השלב שבו כבר אין מה לעשות, צריך מכונת כביסה חדשה. התלבטנו מה לעשות, ובסוף החלטנו לקחת הלוואה.

הרב בני התערב: לקחתם הלוואה מהגמ"ח של האברכים?

כן, אמר נחמני. לקחנו הלוואה מהגמ"ח של האברכים. לא נשאר הרבה כסף בקופה ההיא, משהו כמו מאתיים שקלים. היינו צריכים עוד ארבע מאות או חמש מאות מאיפשהו, ושוהם – זו אשתי – אמרה לי, למה שלא תבקש מאורן? הם ההורים שלהם עשירים, יש להם כסף, והוא בטח ישמח לתת. אז הלכנו לאורן, ואורן באמת שמח לתת, הוא החתים אותי על איזה  נייר שהיה מנוסח בשפה משפטית, ואני אמרתי סבבה, זה אורן, אני משחק איתו כדורסל בחמישי בערב, מה כבר יקרה. חתמתי, לקחתי את הכסף והלכתי לקנות מכונה. מסתבר שהיה כתוב בנייר שאני חייב להחזיר לו את ההלוואה תוך חודש, ואם לא, אני מתחיל לצבור ריביות.

כמה ריבית, אמר שלמה.

עשר אחוז, אמר נחמני.

הרב בני אמר, כאילו לעצמו, זה ריביות של השוק האפור.

הסתבר שאורן לא הלווה רק לנחמני. הוא הלווה לכולם. כל אברך שהיה צריך כסף יכול היה לקחת אותו מאורן ולהחזיר אותו בלי ריבית תוך חודש. ואז, אחרי חודש, הסכום היה מתחיל לעלות. אף אחד לא דיבר על זה, כי לאף אחד לא היה נעים. בכל אופן, אחרי חודש אורן בא לנחמני וביקש את הכסף. אין לי עדיין, אמר נחמני, ואורן אמר, טוב, אז תחזיר לי ארבע מאות ארבעים בעוד שבוע. אבל גם אז לא יהיה לי את הכסף, אמר נחמני, אשתי חולה, לא היו לנו שיעורים פרטיים החודש. הוא קיווה שאורן מבין, אבל אורן פשוט אמר – עוד שבוע, ארבע מאות ארבעים, או שניקח לך משהו מהבית שיכסה את החוב.

וזהו, אמר נחמני. ביום שלישי שעבר הגיע הבחור הזה שכאן, אוריאל או משהו, לבית שלי, נקש על הדלת, אמר שלום לאליה הקטן, ואמר לי שהוא אח של אורן, ושאני צריך לשלם או שמשהו לא טוב יקרה. אמרתי לו אחי, זה ארבע מאות ארבעים שקלים. כאילו, זה לא סכום שמוציאים עליו לפועל, ואח של אורן אמר, זה חמש מאות, ויאללה, תשיג את הכסף. זה קרה ביום שלישי. הוא חזר ביום רביעי וביום חמישי, ובסוף אמר לי אני מגיע בראשון, אם אין לך את הכסף, אני לוקח את הפמוטים. הוא הגיע היום, בא לקחת את הפמוטים, לא הסכמתי, התעמתתי איתו, הוא הלך למטבח, פתח את המגירות, הוציא סכין והתחיל לאיים עלי שלא משחקים איתו משחקים, ואז הרב בני הגיע ופשוט עצר אותו.

כולם הסתכלו על הרב בני. איך ידעת להגיע? שאל שלמה.

כי לא היו וופלים בגמ"ח הוופלים, אמר הרב בני. זה לא היה נכון וכמובן לא הסביר כלום, אבל היה נשמע פאנץ' מספיק מוצלח כדי לענות בו על השאלה. הוא חייך לעצמו, ואחר כך סיפר את כל הסיפור מההתחלה.

 

אני עדיין לא מבינה משהו, אמרה דפנה. היא כמובן נזפה בו על שהסתכן, ואחר כך הודתה שיש משהו מחמם לב בלהיות נשואה לגבר שמסוגל לגבור לבדו על בחור עם סכין. בכל אופן, זה היה שלב ההסברים.

כן, אמר הרב בני.

איך יכול להיות שאברהם רובינשטיין הניח את הכסף מאחורי האברכיה ורק אז הרס את החשמל, אם אשתו של שלומוביץ' הגיע לגמ"ח הוופלים כדי להכין מטרנה – לפני שהכסף נגנב?

זה לא היה הסיפור, אמר הרב בני. הוא היה אחרי סבב שיחות ארוך עם כולם וכבר השביע את סקרנותו, ולכן יכול היה להשען לאחור, לשלב את הידיים מאחורי הראש ולהסביר את כל הסיפור כמו שמסבירים סוגיה לתלמיד באמצע סדר צהריים.

זה לא היה הסיפור, אמר שוב, מי שבאמת גנב את הכסף היה אברהם רובינשטיין, שהיה חברותא של נחמני בדרשות הר"ן והרגיש שהוא חייב לו אחרי הסיפור עם החברה שלו ותל אביב. הוא לא רצה שיחשדו בו אז הוא עשה סיום באותו היום, כדי שאנשים יחשבו שהוא שם את הכסף, לא לקח אותו, ואחר כך שלח את רועי להניח אותו מאחורי הפנימיה.

למה רועי הסכים להיות חלק מהסיפור? אמר דפנה.

כי הוא מאוהב באברהם רובינשטיין, אמר הרב בני. כלומר, לא יודע אם מאוהב, אבל בטוח יש לו איזה רגש אליו. מסתבר שאברהם רובינשטיין הצדיק הוא היחיד ששם לב שרועי לא בסדר ושהוא ממש בודד, והוא היה הולך לשבת איתו ולדבר איתו מדי פעם. לכן, כשאברהם היה צריך טובה, רועי הסכים. אלא שהוא הלך לנחמני להניח את הכסף מאחור ואז ראה שם את האברכית שראתה אותו, נבהל, הרס את ארון החשמל וברח.

אז למה אברהם סיפר שזה היה הוא?

כי כשהכל השתבש הוא ניסה להסיר אחריות מרועי. כי הוא צדיק, בקיצור. זה למה. אמר הרב בני.

ונתנאל בן ברוך?

הוא לא קשור באמת לסיפור, אמר הרב בני. סתם, הוא קלט את רועי מגיע בשלש בלילה כדי לשים בגמ"ח פתק של 'לקחנו את הכסף ונחזיר אותו תכף'. זה הכל. וחוצמיזה, הוא באמת יוצא עם הקומונרית.

ידעתי! אמרה דפנה.

הרב בני הנהן לעצמו. כן, כן. הוא אמר.

כשחזר לישיבה בסדר צהריים הכל היה רגיל. אף אחד לא ידע על כל הסיפור. עדיין, כלומר, הוא הניח ששמועות ירוצו, שהרב גמליאל יקרא לו לשיחה, שיהיה איזה תחקור המשך, גביית עדויות, משפט נגד אורן או אח שלו או מישהו, אבל כל הדברים האלה היו הרחק, אי שם בעתיד, ועכשיו היה לו סדר צהריים, גמרא מסכת ביצה, מימרא של רב, עתירי בבל יורדי גיהנם הם. הוא ניסה להתמקד לרגע בשאלה האם מותר לגרוף תנור ביום טוב כשאוריה התיישב מולו וביקש לדבר. זה יכול לחכות קצת? אמר הרב בני, ואז נזכר שאוריה גם ככה על קוצים. רגע, נפרדתם? אמר הרב בני, ואוריה אמר לא, הרב, עדיין לא, אבל אני מרגיש שאולי התחלנו ממקום דומה אבל אנחנו הולכים למקומות אחרים. אני חושב שאני לא מסוגל להיפרד ממנה רק כי היא יפה, הרב. הרב חושב שזו סיבה טובה? אני לא מרגיש עם זה נוח.

טוב, אמר הרב בני. הוא הניח פיסת נייר בגמרא וסגר אותה ונישק, ואחר כך קם ממקומו. בוא, הוא אמר לאוריה, נדבר כמו בני אדם. הם יצאו מבית המדרש והלכו לגמ"ח הוופלים, הרב בני הכין קפה שחור ואוריה הכין נס קפה, והרב בני קנה להם חבילת וופלים שוקולד ואחר כך הם עלו לעזרת נשים וישבו במרפסת והסתכלו החוצה, אל הרחוב. מכוניות נסעו. אנשים התרוצצו לכאן ולשם. ילד קטן נסע בבימבה הלוך חזור בכניסה לישיבה.

קודם כל, אמר הרב בני. הכל בסדר. תירגע. אתה בן אדם.

אני לא רוצה להיות רק בן אדם, אמר אוריה.

גם להיות בן אדם כמו שצריך הוא דבר גדול, אמר הרב בני. איך אמר הרב'ה מקוצק? אנשי קודש תהיון לי. קודם תהיו אנשים ואחר כך תהיו קודש.

אוריה הנהן. אז הרב חושב שאני צריך להישאר איתה, הוא שאל.

הרב בני הסתכל עליו: להוט, מחכה לשמוע את התשובה שתשנה הכל, תגאל אותו מייסורי ההתלבטות, תחליט בשבילו מה הדבר הנכון לעשות.

אין לי מושג, אמר הרב בני, אבל אני מוכן לחשוב איתך ביחד.

אוריה פתח ודיבר, והרב בני פתח את חבילת הוופלים ואכל אחד, ואחר כך לגם מהקפה והקשיב לאוריה מגשש את דרכו בתוך ההתלבטויות. הוא הסתכל בינתיים אל הרחוב. כולם בני אדם, הוא חשב. אני והרב גמליאל והרב דניאל, ואורן ואוריאל אח שלו וגם אוריה ונחמני ואברהם רובינשטיין ורועי. והברירה בידינו אם להיות כך או להיות אחרת.

היה בכל זה משהו מנחם.

סוף.

———————————
(המשך לא יבוא, שכן זה הסוף, אבל סיפורים אחרים יבואו.

תודה שקראתם את הכל. הסיפור ירד מהאינטרנט בעוד שבוע מהיום.)

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “פרק י: כולם בעצם בני אדם

  1. כפרה עליך, זה מקסים.

    שאלת סקרנות זה הסתיים כי תכננת שזה יסתיים, או כי נמאס לך?
    הייתי בטוח שאיזה חלק בפאזל לא יהיה כמו שהוא דמיין ועליו יבוא ההמשך. אבל אולי תבוא טרילוגיה 🙂

  2. זה פשוט לא מובן…
    מה הקטע עם המשיכה שלו לגברים?איפה זה נכנס?

  3. שלום יהודה.
    א"א להגיב כל תגובה שהיא בלי לציין שמאוד נהניתי מהסיפור. מתיאורי הזמן
    וההשתלשלות, מתיאורי ההקשרים והמקומות, מהעלילה עצמה, מזה שסופסוף מגיע השלב
    שהרב בני מבין התרחשות כלשהי בעצמו וקצת הפריע לי שהכל הוא שואל במקום להוכיח
    בעצמו אבל נראה לי שהגבת למישהו על זה שזה סוג הטיפוס אבל בכל אופן לא זה
    העניין.

    דבר אחד תפס אותי חזק וחשבתי שאולי הוא סימפטום קצת. אנכי הקטן שמעתי גרסא
    טיפה שונה על המשפט של הרבה מקוצק. "מלאכים בשמיים יש לי הרבה. מכם אנכי מבקש
    להיות דוקא אנשים שהם קודש."

    להבנתי, אע"פ שזה דומה, זה שונה לחלוטין. הכיוון הוא הפוך. לא אחרי הכל בסוף
    כולנו בני אדם אלא למרות שכולנו בני אדם יש דרישות מעבר לזה. האם בכונה שינית
    את זה או שלשיטתך זו האמירה שלו?

    ובעצם זו נקודה מהותית, מסתבר, בסיפור. הרב בני (והרב גמליאל וכל הרבניות.
    בשורוק) מצופה לענות איזושהי תשובה פלאית שתציל את העולם, והוא לא. כי כולנו
    בני אדם. ואדם צריך להחליט בעצמו כיצד לצעוד.

    והנה השאלה.
    אין דבר כזה בכלל בעולם שרב דומה בעיני התלמיד למלאך ה' צב-אות וזו הסיבה שהוא
    מבקש תורה מפיהו? ונכון שהוא בן אדם אבל הוא חכם בצורה בלתי רגילה, ורגיש לא
    פחות מזה ולכן הוא מבין את השאלה יותר טוב ממה שהשואל מצליח לשאול ומאיר לו
    זוויות שהופכות את התמונה להרבה יותר פשוטה או נוקבת או משמעותית או משהו אחר.

    התיאורים האלה לא זרים למסורת היהודית. אפילו רוב התיאורים של תלמידים על הרב
    שלהם בהסטוריה נראים יותר כמו הערצה (לפעמים יותר עצורה אולי) מאשר כמו כולנו
    בני אדם (סליחה על הלשון היומרנית. מהשערה קצת מושכלת ולא יותר כמובן).

    ושמא תאמר שזו האמת כי זה תיאור אוביקטיבי, זה קצת מתנכר למסורת לומר שהיא לא
    אמת (כמובן בהנתן ההנחה הנ"ל).

    זו השאלה שלי. תודה.

    • אתה שואל על המציאות, ואני לא יודע להגיב על המציאות. מובן שיש אנשים גדולים בעולם, ובאותה מידה, מובן שכולם היו בני אדם. חלקם עשו הרבה מאמצים לא להיות כאלה, ועדיין הם היו בני אדם. אני חושב שזה שזור לאורך הסיפור, כפי שאמרת, בהבנה ובידיעה שהם בני אדם, ושהם חכמים וטובים וצדיקים, שלא הכל בידיהם ולא הכל בידי שמיים.

      אגב, את המימרא של חז"ל, 'אם הרב דומה למלאך' אני מבין כמו שמלאך מובן – אם הרב הוא שליח, לבקש מפיהו תורה. אם הרב בורא את התורה שלו בעצמו, לא לבקש תורה מפיהו. מובן שהוא צריך להיות אדם גדול, אבל שגם יהיה אדם.

      ואידך פירושא הוא, זיל גמור.

  4. תודה רבה על הסיפור, נהננו מכל פרק. דמות האנטי גיבור של הרב בני ממש נוגעת ללב.
    הסיפור שונה מהסגנון שהתרגלנו לקרוא בבלוג, וזה היה טוב, מרענן ומיוחד.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s