תשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

כי מה היה בית המקדש אם לא ביתו של אלוהים, וכשנחרב הבית ועם ישראל יצא לגלות של אלפיים שנה, אלוהים יצא מהבית והלך לו. יהודים קראו לו, ודרשו בשלומו, והקימו בתי כנסת ובתי מדרש, ופירשו את התורה (ופירשו את הפירושים, ופירשו את הפירושים של הפירושים, וכך עד אינסוף), אבל אלוהים עצמו איננו, ואיש איננו יודע לאן הלך והאם יחזור.

אין זה אומר שהוא לא קיים. זה גם לא אומר שהוא כן. זה אומר שהשאלה של הצום – כן, לא, שחור, לבן, על מה חרבה הארץ – היא שאלה צדדית, נרדפת, כמעט חסרת חשיבות מול השאלה הגדולה יותר, הרבה הרבה יותר, שעוטפת אותה מכל הכיוונים: השאלה אם יש אלוהים בקרבנו, או אין.

כאמור, זו לא שאלה דתית. זו שאלה גדולה הרבה יותר. היא שואלת: האם יש משמעות לקיום שלנו? האם יש לנו הקשר? האם מישהו יוכל להציל אותנו? האם יש עוד למה לקוות?

גם כאן, אין זה אומר שרק אלוהים יכול להוות מענה לשאלה הזו, אבל זו הסיבה שתשעה באב הוא יום אבל; מפני שהשאלה הזו צצה ואנחנו שואלים אותה. מפני שאין לדעת אם יש אלוהים או לא. מפני שגם אם יש, אין לדעת מה הוא רוצה מאיתנו, החיים כיום. אין לדעת האם אנחנו חיים לשווא, והאם אנחנו סובלים לשווא.

ולכן, יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים ואיננו יודעים לאן. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

תזכורות כאלה הן דבר קשה מאין כמוהו,

צום קל שיהיה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תשעה באב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s