קטע יומי (שבוע ראשון)

מה שקרה בשבוע האחרון הוא שהתחלתי לכתוב כל יום קטע יומי בוואטסאפ.

אפשר להצטרף אליו כאן.

הנה מה שהתפרסם בשבוע האחרון (אני מקווה להעלות סיכום שבוע כזה בכל שבוע):
———————————-

(קטע יומי 1.9.19 | יהודה גזבר)

האחד בספטמבר היום ואני מתרגש יחד עם ההתרגשות הקולקטיבית הזו, הגדולה, של ילדים בתיקי גב ענקיים מצטלמים ברחוב ליד שיח הוורדים והורים מלווים את ילדיהם עד לפתח בית הספר ונפרדים. עניין מרגש, פתיחת שנת לימודים. ואפילו לא בגלל הלימודים כמו בגלל הפתיחה. דברים חדשים קורים, ויחד עם הנוסטלגיה באה גם התחושה שהילדים גדלו, שאנחנו גדלים, שהעולם כולו נע על מכונו.

בתור מורה (במשרה חלקית למדי) אני חושב הרבה על חינוך. אפלטון, הפילוסוף היווני, אמר שחינוך הוא היזכרות; אנחנו לא מעבירים את הידע ממורה לתלמיד, אלא הידע כולו נמצא כבר בתלמיד ואנחנו צריכים לחשוף אותו. זה ככל הנראה לא נכון, כתיאוריה, אבל בפועל יש בזה מן האמת: הדברים הגדולים באמת נלמדים מתוך התלמיד. הם כמו מבצבצים ובוקעים מתוכו באמצעות התנסות, באמצעות רצון, באמצעות דיאלוג, והם נשארים בו אחרי שאבק הפרטים ובחינות הבגרות שוקע.

ולכן אני משתדל להזכיר לעצמי, בשעות ההתרגשות האלה, שאמנם אני מתרגש בגלל שהעולם כולו מתרגש, אבל חינוך הוא לא רק עניין קולקטיבי. שאצל הילדים, יחד עם הנוסטלגיה ופתיחת השנה באות גם חששות ובאים גם פחדים; מהמקום בכיתה, מהמחנכת החדשה, מהצורך לחזור לתוך מסגרת. כללו של דבר, להזכיר לעצמי דברים שכתב דויד גרוסמן הנפלא ב'יש ילדים זיגזג':

"כי לדעתי, מי שאומר על עצמו בכזאת גאווה שהוא ´אוהב ילדים´ – ויש די הרבה מבוגרים שאומרים את זה- חושב בעומק לבו שילדים הם בעצם מין יצור אחד, כללי, עם פרצוף אחד ואופי אחד; כלומר – שאותם ´אוהבי ילדים´ מתייחסים דווקא בזילזול אל הילדים, והרי אף פעם לא שמעתי מישהו שמכריז ´אני אוהב מבוגרים´, נכון? אבל ´אוהבי ילדים´ נמצאים בכל מקום, ובעיניהם כל הילדים הם מתוקים ורכים, עסוקים רק במישחקים עליזים ויוצאים במחולות כל היום. "הוי," אומרים אותם כסילים מגודלים, "מה מאושרת היא תקופת הילדות!" ואז מתחשק לך להחליק להם על קודקודם המרובע ולומר "נכון, ומה מאושרים הם הטיפשים!"

ילדים, היזהרו מאוהבי ילדים!"

שנת לימודים מוצלחת לכולם, וגם לכל אחד ואחת בנפרד, ונוסטלגיה נעימה לשאר.


(קטע יומי 2.9.19 | יהודה גזבר)

יחד עם האחד בספטמבר התחיל אתמול גם אלול, שהוא חודש יהודי מאוד. ואני אומר את זה, כמובן, בגלל השיר המופלא של אברהם חלפי, שנפתח בשורות הבאות:

"סְתָיו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתַי
שׁוֹלֵחַ בִּי
רִמְזֵי אֱלוּל."

זה תואר מאוד יפה, 'יהודי', דווקא מפני שהוא לא אומר שום דבר מובהק. אני קורא אותו ומנסה ללכוד את הדימוי שהוא מעלה, אבל אין דימוי חד משמעי שהוא מעלה. נסו, למשל, לחבר אותו לדברים אחרים; להגיד 'כיסא יהודי', 'תבשיל יהודי'; מה זה אומר, בכלל? זה לא אומר כלום.

ובכל זאת אברהם חלפי מכנה את הסתיו 'יהודי', וכשאני קורא את השורה הזו עולה בי עמימות סתווית כזו, כמו שהייתה אתמול בלילה בירושלים; ערפל לח, רוח קרירה, אבל הטמפרטורה הייתה חמה. הנה כי כן, סתיו יהודי. כמו שיכול להיות קיץ אינדיאני, או גשם אנגלי. סתיו שהוא עמום, לא לכיד, שמעלה בי תחושה קלה של געגוע. 'רמזי אלול' כתב חלפי, וצדק. זה לא האלול שחודר אל העצמות. זה רק צליל תזכורת שכזה: יש אלול אי שם בעולם.

בוקר עכשיו וחם בחוץ וככל הנראה אין בנו לא מהסתיו ולא מרמזי האלול. לא ביום. אבל אולי לכן מתחילים להגיד סליחות בלילה, כשהדברים עמומים ואינם ברורים ובוהקים כל כך. מי יודע.


(קטע יומי 3.9.19 | יהודה גזבר)

"וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית
שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחְשָׁכִים מִיָּד
הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ"

כך, לפני שמונים וארבע שנים, נפטר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבמקומות מסויימים קוראים לו פשוט 'הרב' או 'הרב זצ"ל', ויש לו ספר קטן בשם 'אורות התשובה' שלמדתי אותו המון. לא בגלל הקוסמולוגיה – תיאור המציאות – שהוא מתאר, כמו בגלל פסקאות קטנות מעין אלו, משפטים קטנים ומדוייקים בתוך פסקאות גדולות ומדוייקות, שאומרות שהתשובה הראשית, הדרך הראשית לצאת מן המצולות ולהאיר את החושך, היא לשוב לעצמך.

ויש משהו כמעט מעורר בכי בצמד המילים האלה, 'לשוב לעצמך', כי כמה אנחנו נסחפים מעצמנו לפעמים; עובדים בעבודות שרע לנו בהם, עושים מעשים שלא רצינו בגלל האנשים שסביבנו, חיים חיים אחרים ממה שצריך היה לחיות. וכמה אור יש ברגעים שבהם אנחנו עוצרים רגע, מתבונני, ואומרים – לא, זה לא אני. בתוך תוכי אני לא כזה. לא נוח לי כאן. כמה אומץ צריך בשביל להגיד 'לא נוח לי', 'אני צריך מקום אחר', 'אולי נלך הביתה'.

וכמה אור יש ברגע הזה, אור המאיר את המחשכים.


אני מאמין גדול בלבבות שבורים, וכשאני אומר 'מאמין גדול' אני לא מתכוון לאמונה ביכולת שלהם להבריא. מובן שהם יכולים להבריא. ולא ששבר הוא דבר טוב וראוי היה להמליץ לרופאים לרשום אותו פעמיים ביום עם האוכל, כי ברור שהוא חוויה נוראית, מצלקת לב, רעה, במידה רבה. אני לא חושב שאלה חוויות שאנחנו צריכים לעבור, או שהם בוראים אותנו אחרת. אני מדבר על משהו אחר.

אני אסביר עוד רגע, אחרי שאצטט קטע ששי גיליס האהוב שלח פעם.

"בית החווה, שנבנה באמצע המאה התשע-עשרה, היה קטן אך מקסים […]

עליית הגג לא נקייה, היא העירה, אבל התאורה בה סבירה. והכי טוב, בישרה להם איב, זה שמר מֵסֶרשְמידט, בעל הבית הקשיש, המתגורר בבית עם בן בגיל העמידה, מבקש מחיר נמוך מחיר השוק.

למה? שאל קוגל. יש איזו בעיה עם הבית?

ברור שיש איתו איזו בעיה, אמרה איב. אני אגיד לך מה הבעיה איתו, מר קוגל: המדרגות חורקות כשדורכים עליהן. בקיץ יש זבובים ובחורף יש עכברים. כמה מהחלונות נתקעים, כמה לא נפתחים בכלל, ובאביב יש ריח משונה שמתחלף בריח עוד יותר משונה בסתיו. הבית הזה כבר לא צעיר, מר קוגל, זו הבעיה איתו, בדיוק כמו שאני כבר לא צעירה, ויום אחד גם אתה כבר לא תהיה. הוא בית לא מושלם בעולם שדורש שלמות. הפגם שלו הוא שיש לו פגמים. גילוי נאות, מר קוגל: הוא אותנטי.

אתה רוצה חיקוי, אני אראה לך חיקוי. שמונה קילומטרים מפה יש בית שהוא חיקוי של בית החווה הזה, והוא עולה פי עשרה. המדרגות חדשות, בחלונות יש זיגוג כפול, ואת חור השחייה הטבעי ניקזו, ייבשו, העמיקו והפכו לבריכת שחייה לא טבעית – מחוממת, מכולרת, ממונעת ומנוקה. האדמה בחצר האחורית הגיעה במשאיות מהצפון, הדשא הגיע בגלילים ירוקים עצומים על טנדר מהדרום. יש פאטיו עם חיקוי אבן מבטון ודֶק עם חיקוי עץ מפלסטיק. יש מטבח שף שמעולם לא נעשה בו שימוש, כי הזוג שבנה אותו מעולם לא בישל בו. הבידוד בו טוב עד כדי כך שאי אפשר לדעת אם בחוץ קיץ או חורף, אלא אם כן תסתכלו דרך החלון, אבל אתם לא תסתכלו, כי מה שמחוץ לחלון הוא בדיוק מה שהחלון מבודד מפניו: המציאוּת.

בימינו, מר קוגל, חיקויים עולים ביוקר. המציאות נמכרת בזיל הזול."

(שלום אוסלנדר, בתוך: תקווה (טרגדיה), עמודים 24-26. מאנגלית: יעל סלע-שפירו)

אני מאמין גדול בלבבות שבורים מפני שאני מאמין גדול בשבר עצמו. לאו דווקא בהקשרים של אהבה. ככלל בחיים. אני מאמין גדול בצלקות, במשברים, בגמגומים, בפחדים, בשאריות שנשארות בנפש שלנו או בגוף שלנו אחרי שבר גדול. אני חושב שהם מראים אמת. שהם עדויות שיש אדם שלם בפנים, שהרי אם לא היינו פגיעים לא היינו מצולקים. אם לא היינו רגישים לא היה ליבנו נשבר. ומפני כן אני מרגיש, הרבה פעמים, שהדברים שנראים לנו עוכרים את השלמות שיכולה הייתה להיות לנו – הם הם השלמות הזו.

(קטע יומי 4.9.19 | יהודה גזבר)


לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר חובב ויסקי. הוא סיפר לי איך פעם, לפני שנים, מיד אחרי שהתחתן, הוא בא להתארח אצל חמיו וחמיו הוציא בקבוק ויסקי משובח ומזג לכוס. יש רגע כזה, שבו אנשים שחובבים ויסקי מסובבים את המשקה ומסתכלים עליו דרך הזכוכית, אבל חבר שלי היה צעיר לימים ונמהר, והוא שתה את הויסקי כולו בלגימה אחת.

חמיו הסתכל עליו, סגר את הבקבוק והחזיר לארון. הויסקי הזה הוא בן חמישים שנה, הוא אמר. הוא יותר מבוגר ממך. הוא כמעט מבוגר כמוני. הטעם שלו מכיל שנים של המתנה. מי שלא יודע להעריך את הזמן שהוטמע בתוך הויסקי, לא מגיע לו לשתות אותו.

אני לא חובב ויסקי מושבע, אבל כן חובב עצים. העיר שאני חי בה כורתת עצים כל הזמן. בכיכר ציון היה עץ עצום ויפיפה שנכרת כדי לבנות את הכיכר החדשה, היפה יותר, שנהרסה בשביל לבנות כיכר עוד יותר חדשה ועוד יותר יפה. מעל תחנת האוטובוס בצומת המצלבה היו שתי צפצפות עצומות שנכרתו כדי לאפשר לטרקטור ששיפץ את השביל לחנות בלילה, ומול ההורים שלי היו שלשה עצים עצומים שהפריעו פעם לאיזה מנוף, אז הם נכרתו. בכל פעם שאני רוצה כריתה כזו אני חושב על פרשת השבוע, שאוסרת על כריתת עצים בעת מצור מפני שזה לא אשמתו של העץ שבני האדם שונאים סביבו. וחושב; כמה זמן נצרך בשביל שיהיה עץ חדש כזה, וגם הוא לא יהיה בדיוק אותו העץ.

אולי צריך ללמוד מזה להעריך את הזמן שהולך ומוטבע בנו. יש איזו תפישה תרבותית שהחדש הוא היפה, שהצעיר הוא היפה. אני אפילו מכיר אנשים שלא קוראים ספרים ישנים או שלא רואים סרטים בשחור לבן. אבל מרב (אשתי), שהיא מעצבת פנים, לימדה אותי שהזמן שעובר על רהיטים הופך אותם ליפים יותר מכל שיכול להיות רהיט חדש. הוא מרכך אותם, מעגל אותם, מעניק להם אישיות. אני חושב את הדברים האלה, לפעמים, גם על בני אדם שחיים בתוך הזמן והזמן מוטבע בהם. 'חכמת זקנים' זו לא חכמה בצורה שבה אנחנו רגילים להביט בה, כלומר, זו לא הברקה, זו לא גאונות, זה לא מחדש לנו. אלה דברים ששמענו כבר, וכוחם בא לא מהחידוש שלהם אלא מהזמן שנצבר כדי להבין את הדברים האלה. הזמן הזה חורץ בהם קמטי צחוק בזוויות עיניהם ומעניק להם ניסיון שאי אפשר לקרוא בשום מקום אחר.

(קטע יומי 5.9.19 | יהודה גזבר)

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “קטע יומי (שבוע ראשון)

  1. "שהרי אם לא היינו פגיעים לא היינו מצולקים. אם לא היינו רגישים לא היה ליבנו נשבר. ומפני כן אני מרגיש, הרבה פעמים, שהדברים שנראים לנו עוכרים את השלמות שיכולה הייתה להיות לנו – הם הם השלמות הזו" – שלפתי את המשפט הארוך והיפהפה הזה שכתבת. כה נכון ומדוייק, תזכורת נפלאה לתקופה הזאת של בין סוף (שנה) לשנה החדשה, וכבר מתניע אצלי את ההרהורים ומחשבות התיקון שמרפרפות בתוכי לקראת יום הכיפורים.
    תודה!

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s