פתיתים (פתיחה)

אחרי שאלישבע סובבה את המפתח ופתחה את הדלת והדליקה את האור וראתה את מה שקרה בסניף, הדבר הראשון שרצתה לעשות הוא לסגור את האור, לנעול חזרה את הדלת, ללכת חזרה לדירת השירות, לפתוח מחשב ולאכול קופסה שלימה של בן אנד גר'יס, כשהיא צופה בפעם השלישית בבנות גילמור ומדחיקה לחלוטין את כל מה שקרה כרגע.

במקום זה היא פתחה את הדלת לרווחה, גיששה את דרכה בין הכיסאות ההפוכים והספות החצי שבורות, התיישבה על השולחן וניסתה לסדר לעצמה את המחשבות בראש. קודם כל, היא אמרה לעצמה, נראה ששום דבר לא נהרס. זו כבר התחלה טובה. הפכו את פח הזבל על הריצפה וזה היה מסריח ורטוב אבל זה נראה משהו שאפשר לאסוף ולנקות. החלונות היו שלמים, הדלת הייתה שלימה, המבנה בכללותו היה נראה שלם, וזו כבר הייתה התחלה טובה. הדבר היחיד שהיה הרוס – הרוס באמת – היה הקיר של שבט מעפילים. היא לא זכרה מה היה מצויר עליו, לא שזה שינה משהו כרגע. הוא היה מקושקש כולו, ומישהו שרבט עליו בגואש 'זבל!!' ואחר כך – כנראה – ניסה להרוס אותו, כי היו חתיכות טיח מפוזרות סביב הקיר. עם זה היא לא ידעה מה לעשות, ופתאום הרגישה בודדה מאוד.

היא רצתה הביתה.

האמת הייתה שאלישבע לא תכננה להיות קומונרית, אבל מבין היצע התקנים שהיו לפניה היא הרגישה שקצת אין לה ברירה. היא לא אהבה בתי חולים ומה שבעצם רצתה לעשות הוא להיות עם אנשים בגילה ולנסות לעשות טוב. קומונרית היה נראה כמו התקן הנכון לסיפור הזה, ובסך הכל – כך חשבה – בסך הכל, זו לא עבודה כל כך קשה. היא הייתה מדריכה בעצמה. קומונרית, חשבה, צריכה לדאוג שמדריכים יהיו בזמן, שרכזי חב"ב יעשו את העבודה, לרשום חניכים לאירועים תנועתיים – וזהו, בעצם. היא לא חשבה שתצטרך עוד משהו. כמובן, דיברו על זה בסמינריון לקומונריות, וגם הקומונרית שהייתה לפניה, אחינועם (שהתארסה בינתיים עם בחור אחד מהישיבה שליד), אמרה לה ש'זה נראה סניף שמנת אבל בתכל'ס יש כאן המון עבודה', אבל היא לא הצליחה להעלות בדעתה מה זה יכול להיות.

היא גירדה מהנעל שלה עטיפת חטיף וזרקה אותה לפח, ותוך כדי תהתה למי היא צריכה להתקשר עכשיו. היא הרגישה כמו אדם בלי פלאפון בעיר זרה. היו כמה אנשים להתקשר אליהם, כמובן: היא נכנסה לפני שבוע וחצי לתקן, והספיקה כבר להכין שש פעמים פסטה, ליצור יחסים מתוחים עם אחת הבנות שאיתה בדירה, וגם להכיר כמה מדריכים ומדריכות – את השאר זכרה במעומעם – כמה חניכים, שני בוגרים שהגיעו ביום הראשון שלה כדי להציע את עזרתם האבירית ולבקש את המספר שלה ("למקרה שתצטרכי משהו, את יודעת". רק אחר כך הבינה שאין לה את המספר שלהם), ואת המשפחה המאמצת שלה. היא תהתה מי האדם הראשון שהיא צריכה להתקשר אליו. האינסטינקט שלה היה להתקשר לאמא שלה, אבל ההורים שלה היו מראש סקפטיים לגבי היכולות שלה לתפקד לבד מחוץ לבית, והיא רצתה להוכיח להם שהיא יכולה, שהיא כבר מבוגרת ועצמאית. במקום זה היא יצאה מהסניף, התקשרה לרכזת שלה, ובמקום להוציא מילים מבוגרות ועצמאיות, פרצה בבכי.

זה קורה לפעמים, אמרה הרכזת שלה. קראו לה רחל, והיה לה ניסיון של שנתיים בהרגעת קומונריות לחוצות. לפעמים יש בסניף חניכים עם הפרעות קשב וריכוז, לפעמים מישהו שלא נכנס להדרכה בא להראות למה הוא לא נכנס להדרכה. אני לא חושבת שזה קשור אלייך, חמודה. לכי הביתה, תנשמי רגע, תשתי משהו, אני אדבר עם רכז המחוז ונראה מה עושים. בינתיים אולי תשלחי הודעה לצוות שלך שיבואו לעזור?
הם כולם לומדים עכשיו, אמרה אלישבע, ויש כאן פעולה בעוד שעה.
של איזה שבט, אמרה רחל.
של ניצנים, אמרה אלישבע. והמדריכים שלהם כבר אמרו לי שהם יאחרו וביקשו שאני אחכה שם.
טוב, אמרה רחל. תשלחי בכל זאת, אולי הם בבית ולא לומדים. יום שלישי, את יודעת, הם יוצאים מוקדם. בינתיים את מכירה שם מישהו? יש מישהו שיכול לעזור לך לארגן?
לא ממש, אמרה אלישבע. אני יכול להרים את הזבל, אבל את הספות אני לא אצליח.
אולי תצאי רגע החוצה ותראי אם יש איזה בחור או שניים שעוברים ליד הסניף, אמרה רחל.
ביום שלישי בתחילת אלול? אמרה אלישבע. לא כולם בישיבות?
לא בחור כזה, צחקה רחל. סתם מישהו שעובר בסביבה ויכול לעזור לך. וחוצמיזה, את יודעת, לא כולם בישיבות.

אחרי השיחה הזו אלישבע לקחה מטאטא מחדר הצוות והחזירה את כל הזבל לתוך הפח ואז יצאה החוצה. השעה הייתה ארבע וחצי, והאנשים שהיו בסביב היו נראים קצת לא קשורים לסיפור. היא הוציאה את הפלאפון ובאה לכתוב הודעה בקבוצה של הצוות כשמישהו אמר לה 'היי, את הקומונרית החדשה?'
היא הרימה את הראש. עמד מולה בחור קצת מוצק, קצת שמנמן, עם כיפה שהוצמדה בשתי סיכות לשני צידי ראשו ושיטחה את השיער.. היי, אמר הבחור, אני מתן. אני, אממ, אני כאן מהישיבה ליד, ואני מעביר כאן לפעמים, אממ, פעולות חב"ב או משהו כזה.
הוא היה נראה גדוש בביטחון עצמי מהסוג הבלתי נסבל.
היי, אמרה אלישבע. אני אלישבע. היא חזרה לפלאפון והתחילה לנסח את ההודעה.
אז יופי, אמר הבחור, ברוכה הבאה, ואם את צריכה, אממ, לפעמים מישהו להעביר פעולה או משהו, את יודעת, שצריך, אממ–
אתה יודע מה? אמרה אלישבע. בוא.

בתשע וחצי בערב היא חזרה לדירת השירות שלה עייפה מאוד. הסניף חזר פחות או יותר לקדמותו: הספות סודרו במקום, השולחנות והכיסאות הורמו, הזבל נאסף. שבט ניצנים התנדב לשטוף את הסניף, וכנראה בצדק, ואת השעה שלקח למדריכים שלהם להגיע היא בילתה בלהשגיח שהחניכים לא ישפכו דליי סבון אחד על השנייה. לפני כן שלחה תמונות של הוונדליזם לצוות ושאלה אותם אם הם יודעים על זה משהו, ואחרי שעה, כשהמדריכים של ניצנים הגיעו, היא גילתה קבוצת וואטסאפ עם 160 הודעות. חלקן העלו חשודים, חלקן מזועזעות, ובערך כל הודעה עשירית הייתה 'מה אתם חופרים' מהמדריך של מעפילים. היא לא זכרה מי המדריך של מעפילים אבל כבר התחילה לחוש כלפיו טינה. ובעיקר, כך הרגישה, היא רצתה עוגה וקפה וגלידה ומשהו לאכול. לא היה לה כח לשום דבר.

כשחושבים על זה, זה לא היה ממש מפתיע שהיא קיבלה הודעה אחר כך, 'רוצה לבוא לאכול ארוחת ערב?' מדפנה. זה הגיוני. היא יודעת שהיא קומונרית, היא יודעת שהיום יום שלישי, היא יודעת שבנות שירות רעבות וצריכות תמיכה, אבל באותו רגע זה היה נראה לאלישבע כמו נס. היא כתבה 'כןןן' חזרה, הלכה את עשר הדקות שבין הדירה שלה לבית של המשפחה המאמצת שלה, התיישבה שם במטבח מול חביתה, סלט, לחם חמים ו – איך לא – פסטה, ובפעם השניה בחמש השעות האחרונות היא פרצה בבכי.

ואין לך מושג מי עשה את זה, אמרה דפנה אחרי ששמעה הכל.
ברור שאין לי מושג, אמרה אלישבע, אני חדשה פה בכל המקום הזה.
זו לא הייתה שאלה, אמרה דפנה. זו הייתה קביעה. לא רק שזה קרה, גם אין את מי להאשים או על מי לצעוק. איזה קשה זה.
ממש, אמרה אלישבע. היא סיימה כבר צלחת ראשונה של פסטה, ונפנתה לצלחת השניה.
אבל התמודדת עם זה מרשים, אמרה דפנה. היא רצתה להוסיף עוד משהו כשהדלת נפתחה והרב בני, האבא המאמץ שלה – אם ניתן לקרוא לזה כך – נכנס לחדר. הוא היה היה איש מוצק, ממוצע קומה. היו לו פנים קצת ארוכות שעליהם הניח משקפיים עגולים ושיער אפור. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה מכופתרת, ונהג לחשוב לפני שדיבר. זה כנראה היה בגלל שהוא לימד בישיבת ההסדר המקומית, אם כי רוב הרבנים שהיא הכירה לא היו כאלה. מצד שני, כמה כבר רבנים היא הכירה.

שלום אלישבע, הוא אמר. איך היה היום שלישי הראשון שלך?
לא טוב, אמרה דפנה.
מה קרה? אמר הרב בני. הוא הניח את התיק בסלון ופנה לקחת כוס מים מהמקרר, ודפנה סיפרה לו את כל הסיפור. הוא הקשיב קשב רב, ובסוף אמר, 'מתן!'
כן, אמרה אלישבע. אתה מכיר אותו?
כן, אמר הרב בני. הוא היה נשמע משועשע. הוא בסדר בסך הכל, אבל תיזהרי ממנו.
ממה היא צריכה להיזהר? שאלה דפנה. היא צריכה להיזהר?
לא באמת, אמר הרב בני. אבל הוא טיפוס כזה, משגע את הקומונריות. שנה שעברה הוא הציק לאחינועם במשך חצי שנה.
טוב, היה לו זמן לעצור ולעזור לי, אמרה אלישבע.
בטח שהיה לו זמן, אמר הרב בני, כאילו לעצמו, היה לו את כל סדר צהריים.
אחר כך הוא ביקש לשמוע שוב את הפרטים של ההרס בסניף, ובמיוחד מה בדיוק קרה לקיר של שבט מעפילים, הוא ביקש ממנה לשלוח לדפנה את התמונה של הקיר ההרוס, ומלמל לעצמו שברי משפטים תוך כדי, ואחר כך אמר – מוזר.
מה מוזר, אמרו דפנה ואלישבע.
מוזר, אמר הרב בני. החלונות היו שלמים, הדלת הייתה שלימה ונעולה, ובכל זאת הסניף היה הרוס. זה צריך להיות מישהו שיש לו מפתח לסניף. לכמה אנשים כבר יש מפתח לסניף? למדריכים, לרכזי חב"ב, לך, וזהו בערך. זה מעניין ומוזר.
אני לא מבינה, אמרה אלישבע.
אם, אמר הרב בני, אם זה מישהו שיש לו מפתח לסניף, הוא לא היה פותח ונועל כאילו כלום לא קרה, כדי שלא נחשוד בו. הוא היה שובר את הדלת או את החלון, כדי שנחשוב שזה מישהו אחר. ולכן זה מישהו שאין לו מפתח. אבל אם אין לו מפתח, איך הוא נכנס ויצא? טוב, הוא אמר, צריך לחשוב על זה קצת.

טוב, אמרה אלישבע. השעה הייתה עשר וחצי. למחרת היה לה תקן בוקר בבית הספר בשמונה וחצי, והיא עדיין התייצבה בזמן. גם אני צריכה לחזור כבר.
טוב, אמרה דפנה. היא הוציאה מהמקפיא חבילת גלידה והביאה לאלישבע. קחי, היא אמרה.
מה, אמרה אלישבע.
אני מכירה קומונריות, אמרה דפנה. קחי, שיהיה לך. את תצטרכי את זה.

היא לא חשבה ככה אבל לקחה את הקופסה בכל זאת, וחלקים מהגלידה אכן נאכלו מול צפייה חוזרת בבנות גילמור, כך שאי אפשר להגיד שהיום כולו היה יום נורא בשביל אלישבע הקומונרית, ובהתחשב בסיפור שנגרר לאורך כל הצהריים, אולי אפשר היה להכתיר בעצם את כל היום כולו כהצלחה.

כלומר, למעט ההודעה שמתן שלח לה באחת עשרה וחצי בלילה. היא התעוררה חצי בבהלה, גיששה סביבה כדי לשים את המשקפיים ואז הבינה שהם עדיין על העיניים שלה, היא סגרה את המחשב והסתכלה על הצג של הפלאפון. 'את רוצה שאני אעביר פעולת ערב שבת?', היה כתוב שם. היא גלגלה עיניים למעלה. מה קורה, היא אמרה.

כעבור שבוע, כשנכנסה לסניף, הסניף היה הפוך שוב.

(המשך יבוא)
___
(בתקופה הקרובה מתקיים מבצע גדול על סדנת הכתיבה המקוונת שלי. מוזמנים לפנות גם בפרטי ולקבל פרטים)

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s